סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן עברי לידר בהופעה – חוויה אסתטית
 

 
 
גם במופע הנוכחי עברי לידר ממצב את עצמו כיוצר שחשוב לו התוכן אך לא פחות ממנו - הצורה


קליפים לייב על הבמה

זה לא חדש אבל הופעה של עברי לידר - רוקית, אקוסטית, אלקטרונית, אנפלאגדית, רק עם פסנתר או עם כל פרטנר  - היא תמיד חוויה אסתטית יוצאת דופן.

לא רק ההיבטים החזותיים המדוקדקים והמוקפדים אצלו יותר מאשר מרבית אמני הפופ והרוק המקומיים, אלא גם ההתנהלות הבימתית האלגנטית, היצירה המוזיקלית העדכנית והאמירה התוכנית האינטליגנטית מודעים מאוד לעצמם, מנווטים על ידי דפוסים משוכללים ומדויקים, ויוצרים מבע שלם ומרהיב שעובד על כל החושים.

הבמה מבהיקה בנקיונה ובעיצובה. שטיח אפור-כחול-שחור מקיר לקיר. מאחור שני פודיומים, לקלידים ולתכנות (עדי גולדשטיין מימין) לתופים (טל תמרי משמאל), שפותיהם מעוטרות בפס תאורה דק ובוהק. שני הגיטריסטים ממוקמים משני העברים בחזית (אריאל טוכמן מימין, יונתן פריג' משמאל). מאחורי פריג' נחבא נגן הבאס (אלעד סיקר). כולם בחולצות מכופתרות או בצווארוני פולו, במכנסיים כהים ולא נעולים בסניקרס.

גם לא עברי שבמרכז. לבוש במקטורן אפנתי צמוד, מוגבה צווארון, נתון במכנסיים מחויטים שחורים, לובש חולצת סריג שחורה, צמודה ורכה, ארוכת שרוולים. הוא טובל בתאורה חלומית שלכמותה הצגות "הבימה", האולם המארח, יכולות רק להשתוקק.

חמישה "עמודי" תאורה בירכתי הבמה, חבויים מאחורי וילונות שקופים, אותם הם יעצבו ויצבעו לפי הצרכים. הזרקורים שמאחור ינדבו מפלי אור צבעוניים, ואלומות האור שמלפנים ילכדו את לידר בתנועות דרמטיות מפוסלות ומודגשות.


עברי-לידר-עטיפת-אלבום.jpg
            עברי לידר (יח"צ)


הוא משתמש במיקרופון אלחוטי, גם כדי לנקות את מרכז הבמה מכבלי חשמל מיותרים. ועוד: כדי לשמור על הניקיון רשימות השירים המודבקות לרצפת הבמה מודפסות בנגטיב, כלומר - לבן על גבי שחור. גם פועלי הבמה מביאים ומוציאים עזרים ואביזרים לבושים שחור ומתנהלים בדרך כלל בחשאי וביעילות, חבויים מאחורי מפלי האור. תוסיפו לעיצוב ולתאורה את ההתנהלות של לידר, ותקבלו קליפים לייב על הבמה.

כמו שיר הנושא של אלבום האולפן הקודם שלו (2008) התנועה שלו היא "בקצב אחיד בתנועות של הגוף", גם רכה וחתולית, גם אנרגטית וכוחנית, גם קפיצית ותזזיתית, מאוד תיאטרלית, מודעת לאימפקט, מסוגננת ומוקפדת. וגם אם לא, היא עדיין מרהיבת עין ומהפנטת. הוא לא מזיע. אצלו זה נראה טבעי וזורם, קל, נינוח וקוּלי. ואי אפשר שלא להכיר בהשפעת האסתטיקה של המחול המודרני עליו, תחום שבעבורו חיבר את היצירות המוזיקליות הראשונות בקריירה שלו.

24 שירים, ארבעה מהם הדרנים, כלולים ב"מישהו פעם", המופע החדש של עברי לידר, נושא השם של אלבום האולפן הששי שלו. שמונה מהם מייצגים את האלבום החדש. מ"לרגע קטן" שפותח בשירת א-קאפלה אמיצה וחשופה, ועד "קוסם" (הפלטפורמה של עמיר לב) ושיר הנושא, שני ההדרנים הראשונים.

האחרים מפוזרים בתוך הליין-אפ משל הפכו כבר לחלק אינטגרלי ברפרטואר השוטף שלו. כך, למשל, "התרופה היקרה" נתון בין "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (נציג יחיד מאלבום זה) לבין "יותר טוב כלום מכמעט" (אחד מארבעה נציגים של אלבום זה, ובו הוא מפזז כמתאגרף אתלטי גמיש וקופצני) ומספק רגע חזק ומפעים עם דרמה בשירה, תאורה מאחור, תנועות ידיים של ספק קוסם ספק מנצח, ומוזיקה שמתגברת מאקוסטיות לאלקטרוניות, ובגבור הקצב ומשחקי התאורה לידר מרחף על הבמה כסילואטה.

"תרמיל" כמו ממשיך את "ליאונרדו" קודמו, השיר הראשון שהקליט, ואחד מארבעה מאלבום הבכורה "מלטף ומשקר" (1997). עם גיטרה אקוסטית, בדיחות הדעת והומור עצמי. הרמה להנחתה של "מזל טוב ישראל", שזוכה לשחזור נאמן של סאונד האולפן האלקטרוני (עניין של מה בכך בעבור לידר וחבורת הנגנים מצוינת שעמו), כולל מוקי כשותף מפתיע בשירה.

בהופעות השוטפות הוא מבצע את השיר עם פריג',שמצטרף הפעם כצלע שלישית לשירה, חובט בעוז בתוף, לפני שיחזור את הגיטרה החשמלית. אגב, בג'ינס ובסניקרס מוקי כמו פרֵח מהרחוב, נטע זר לגמרי, לא שייך אסתטית.

   

עוד שירים מהאלבום החדש הם "אסתר אוכלת פחמימה" שמשובץ אחרי "חורף" (אחד משלושת נציגי "האנשים החדשים" מ-2002), שני שירים שמבוצעים בפאסאדה כאילו אקוסטית, כשלידר באקוסטית ושלושת נגני הגיטרות שלו ישובים בחזית על סטוּלים, כסאות בר, רגעים של רגישות והתחשבות, כמיהה לאהבה ולהשתייכות, ותיאטרליות מקסימה.

"חצי בחושך", שכשמו נפתח במעמד אפלולי, מנוקד באדום ובסגול, ועברי משחק אותה כפנטומימאי. וכשהוא מושך בתזמון מדויק במחשוף חולצתו, הבנות באולם מצטווחות בהתרגשות. עוד שיר ומעמד לקלאסיקות שלו.

כהרגלו, לידר שר על חוויות, זיכרונות ורגשות ובעיקר על אנשים, מפגשים, קשרים ומערכות יחסים. ז'אנרית, הוא דו-מיני. מזגזג בין פופ לרוק, לא מנסה להחליט ביניהם. הפרטנות המילולית רוקית, המוזיקה פופית. שר על אהבה ולא מושך ידו ממחאה ומביקורת חברתית. הנגינה רוק'נרולית, האלקטרוניקה פופית.

לוקח את הטוב משני העולמות, מארגן ומתיך אותם לאמירה מהנה ומרתקת משלו. מאוד אסתטית, כאמור. ויותר מאביב גפן וצביקה פיק, היומרניים כל אחד בדרכו, הוא כמו דיוויד בואי משלנו, אולי ברייאן פרי. יוצר שחשוב לו התוכן אך לא פחות ממנו - התבנית, הצורה. ולא פלא שהוא ייצוא הפופ המצליח ביותר שלנו (עם The YoungProffesionals).

   

שני מעגלי חיים

המופע, כמעט שעתיים הופעה, בנוי בתבונה. בשני מעגלי חיים של מן הקל אל הכבד. מבלדות או שירים דמויי בלדות לשירים קצביים ועתירי אנרגיות וחוזר חלילה.

המעגל הראשון מתחיל עם "לרגע קטן", "ואולי" ו"בתי קפה" (כולל העיטור היפני הווקלי שהפך לתג ההיכר שלו), וממריא לשיאים של "מזל טוב ישראל", "נסים" (עם ריתם סקשן בעבודה החלטית ונמרצת ופריג' יוצא לריפים רוק'נרוליים) ו"האנשים החדשים", שהספוקן וורד שלו מגביר את התנופה והמעברים בצדי האולם נגדשים בצופים מרקדים, מלווים בזרועות מונפות את הדגשי האמירה של אלילם.

ושוב מעגל שקט (יחסית) ורומנטי עם "תמיד אהבה" הוותיק והטוב, "חורף"," אסתר", "זכיתי לאהוב" (הוא ו"נסים" שני נציגים מ"זה לאותו דבר" מ-2004) שמרגש ומסעיר כתמיד, במיוחד כשלידר נוטע הרגשה שהוא שר לכל אחד ואחת בקהל, ו"אף אחד משנינו" גם הוא מאלבום הבכורה. ואז מגביר קצב עם "הכוס הכחולה" ו"חצי בחושך", ו"בחולצת פסים" ו"מרי לנצח" שכבר אי אפשר בלעדיהם.

גם בהדרנים נשמר מעגל שכזה, בזעיר אנפין. "קודם "קוסם" ו"מישהו פעם", ולסיום גרסותיו הוא לשירים שכתב לאחרות - "פרחה במרצדס" (המוכר יותר כ"בחום של תל אביב) לשרית חדד, ו"בוא" לריטה, שחוגג עשור לשובו הביתה, כאחד מלהיטיו הגדולים יותר של לידר, שיר על-זמני. בקיצור, תאווה לעיניים, חוויה לאוזניים (גם אם הוא חייב לשפר משמעותית את העברית שלו).

   

והערה לסיום:

כשבוחרים באולם רובינא של הבימה להעלות מופע חגיגי, מן הראוי לנהוג לפי הכללים וקוד ההתנהגות של המקום. הבימה הוא לא מועדון. הוא לא בארבי, לא זאפה, לא תמונע ולא אוזןבר. שעת התחלה במוסד תרבותי בעל מוניטין היא שטר התחייבות. ועם כל הכבוד לרוק'נרול אין בתיאטרון "פתיחת דלתות" כנהוג במועדון. השעה הנקובה מחייבת.

איחור של 50 דקות בתחילת הופעה הוא אקט מביש, מקומם ומעליב. בכל מקרה, ובתיאטרון הלאומי במיוחד. וכאחד שמייצג בגאון את הפופ הישראלי באירופה, ניתן היה לצפות מעברי לידר וצוות הניהול וההפקה סביבו, שיפנימו את כללי ההתנהלות שמקבלים את פני TYP בזירה האירופית. כך ההנאה האסתטית תהיה מושלמת.

עברי לידר. מישהו פעם. הבימה, תל אביב. שישי, 30 בנובמבר 2012


למועדי מופעים >

02/12/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע