סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אלבומים חדשים לחגים
 

 
 
מריטה וגידי גוב ועד ריף כהן וניצן חורש, דרך טונה ו-AWA, שבת ופוליקר, גרוניך ורובס ועוד


נורית גלרון. יקיצה

היה שווה לחכות שש שנים, לאלבום החדש של נורית גלרון, אחד היפים והטובים שלה. תשעה שירים על 38:56 דקות נהדרות. זמרת בשלה ששומרת על האיכויות והסטנדרטים הגבוהים והמוקפדים שלה. דו"ח ביניים נשי על החיים, ההתפכחויות והתובנות שהם מביאים, כפי שהיא פורשת בשיר הנושא (לחן של שלמה יידוב), אמנם שיר אישי אבל יש בו הרבה מעבר לזה, בשביל כולנו. קלאסיקה אינסטנט והישג הבעתי מרשים שלה.

גם "מוכה אהבה" (לחן: סיון שביט) אמור להיכנס מיד לארסנל שירי הזוגיות (עם או בלי פתרון בימתי לקריאה של רפי רשף, בעלה, את הבית מהשיר של ריימונד קארבר). בכלל, אלבום משובח שיכניס לא מעט שירים לרפרטואר ההופעות שלה, בהם "ויש" של נתן זך ויוני רכטר, "היה נדמה לי" שלה ושל שי אלון, ובעיקר "מי בלבבך" שחיברו שגיא הרשקו (שלושה שירים באלבום!) ועינן פרל (לחן מעולה!), שגם מתכתב עם עברה, וגם עתיד להיות להיט הופעות וכבר אפשר לשמוע את המיית הקהל מלווה אותה.

שילוב בין יוצרים צעירים כבן אלקיים ("שניים"), עינן פרל ועינב ג'קסון ("טבעת", הנועל, שיר כאב משברי שלא מתחבר לטון החומל והמפויס בדרך כלל, ואולי כן, אל הסערות שנושבות בחייה, גם באלבום זה), לצד ותיקים, ביניהם המפיק המוזיקלי עופר מאירי, שמוותר על אלקטרוניקה לטובת צליל חם ומדויק של קלידים. ואי אפשר לנסח את זה יותר טוב מאשר "כמו שמבקשים" (זמיר גולן וארקדי דוכין): "הכי פשוט, הכי תמים/ וחלום ורוד כמו ילדים/ כמו שרוצים את הגשם בעיתו/ את היד המרגיעה/ את השקט שיבוא". לחבק אותה.

   

(התו השמיני).

גידי גוב. אם היינו

 גם אצל גוב המתנה של עשר שנים מסתיימת באלבום ראוי ונכון לעכשיו. הזמן נותן בו סימנים אבל גוב לא מסתתר מאחורי הפקה שתטשטש או תייפה את הפגמים. להיפך, הוא ניצב חשוף, עם הפקה מוזיקלית צנומה יחסית (של ערן ויץ ויובל שפריר, גיטריסט ומתופף) ושר - בעיקר בלדות שמותאמות למידותיו הנוכחיות.

ואין כמו "אדם מביא" (מירון איזקסון ויוני רכטר) לשמש כשיר מפתח לאלבום (גם אם לא יהפוך ללהיט או ייכנס להופעה) לצלילי הגיטרה הדעתנית של יניב דדון: "אדם מביא על עצמו/ את המקום אליו שלח עיניו/ לולא נשא לשם עיניו/ היה המקום נשאר בשלו/ והאיש היה נוח בתוכו".

באמצע העשור השביעי לחייו, גוב מפויס ונינוח, פחות נוירוטי (אם כי יש יציאות), עם 12 שירים על 48:23 דקות, מספק תובנות על אדם ומקום, הגיגים על הקיום ועל הארץ הזאת, שחיברו כותבים מגוונים: "ארץ תכלת לבנה" (של איתי פרל) – קאנטרי פולק, גם אישי, גם חברתי, גם פוליטי; האמירה המדויקת של ברק פלדמן ואסף אמדורסקי על היותנו כאן ולא בשום מקום אחר בשיר הנושא; "יום אחד בשמש" הוא משל רית'מ'נבלוזי (של יהלי סובול) על כולנו, על דרך והארה, נחל ונהרה; "אני אומר מלה" שכתבו רונה קינן (משתתפת בשירה, כבר אורחת קבועה אצלו) וערן ויץ הוא חיפוש אחר האושר והמשמעות בעולם.

"פרימה" הקברטי של דורי מנור ועומר קליין מתכתב בהגשה עם "הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין; "ערב סתיו יפה" של אלתרמן זוכה ללחן קלאסי של חמי רודנר; ו"חיוכה המסוים" של חיים גורי, גם הוא שיר של מקום, זכרונות ונופים מקומיים, מאותגר בלחן מקסים של ביטנקי ו-ויץ בדרך להיות קאנטרי ישראלי; ושלושה שירי אהבה יפים של שילה פרבר ("מחר"), חמי רודנר ("אהבה מאוחרת", בלדה לאה ומחוספסת, הכי רוקית באלבום) ועדית פאנק ("אל תכעסי עליי", הימנונם של מתנצלים, בלחן משותף של המפיקים המוזיקליים). ולסיום, פואמה של נתן זך ("סוף העולם") ששאנן סטריט, ויץ ושפריר התקינו במפתיע כהיפ-הופ עם לחן דברני כשל אריאל זילבר. רוק אינדי מפתיע. לא אתפלא אם השירים, חלקם לפחות, יזכו לביצועים של יוצריהם המקוריים. בינתיים הם של גוב/

   

(הד ארצי / אן.אם.סי.יונייטד).

טוּנה. גם זה יעבור

לא להאמין שזה אלבום הבכורה של איתי זבולון, הצעיר מפתח תקוה שהנהיג הרכב ראפ, שממנו שרד רק השם "טוּנה". בעיקר מפני שההיפ-הופ של טונה רחוק מהדימוי המיידי, השכונתי-גנגסטרי, של הז'אנר, והוא יצירה נהדרת, ראויה לכל גיל ולכל אוזן. זבולון, עם קול ערב וחתוך כהלכה, וכתיבה בהירה ונקיה (שזה לכשעצמו הישג נאה ליוצר היפ-הופ), משתמש בז'אנר הדברני-גרובי - לא כדי להתריס, להתיז ביקורת ולפזר ארס והרס, כפי שעושים לא מעטים מעמיתיו בראפ המחתרתי, אלא כדי להציג את החיים שלו ואת הפריזמה שלו את החיים.

לפעמים הוא נשמע כילד מזדקן שהקדים להתבגר, ולא אחת הוא מבואס מהמצב, אבל הוא תמיד מנסה למצוא נקודות אור ותקוה. בהפקה המוזיקלית המלוטשת והבוגרת, הידידותית מאוד למשתמש, של ניר דנן ויקיר בן טוב, יש לטונה עשרה שירים מצוינים (על 47:25 דקות), שלאגרים, רובם ככולם בלשון נקייה, שזה כבר הישג גדול ונאה ליוצר היפ-הופ. בשיר הנושא הפותח, באסה בלוז מקומי, הוא עושה אנליזה פסיכולוגית לעצמו, בתקווה שהמלנכוליה תעבור.

גם "שניצלים" המאתגר והדיסטורטי, הוא הצצה לתוך הראש, המוח והמחשבות שלו. ב"רוק 30" הוא שר על החיים הקצרים, שאין ברירה, צריך לחיות ולעבור אותם. העיסוק בזמן, המירוץ נגדו, חוזר גם ב"למה לא עכשיו" בוא הוא מארח את שלומי סרנגה בדואט נהדר. "עומדים במקום" הוא אנלוגיה ביקורתית לחיים כאן - לא רק בפקק, בכביש, אלא בכל תחומי החיים שלנו.

הניסיון האמנותי-קרייריסטי שלו בא לידי ביטוי בשלוש יצירות: ""בון וויאג'" הוא שיר עידוד ותמיכה. לא חשוב מה יקרה, אל תפסיק ללכת, התמד בחתירה למטרה; "מרפקים" הוא מזכרת כואבת ממאבקי ההישרדות, כי בשביל לזוז קדימה אתה משאיר סימנים כחולים אצל אחרים; וגרסת ההופעה של "נשאר בחיים" הנועל, הוא כל תורת ההישרדות על רגל אחת - החלום, השאיפה, השברים והשלם.

"עולם משוגע" הוא שיר מפויס על זוגיות, ואילו "סרט ערבי" הוא גֶג נהדר ומן הסתם נאמבר הופעה מושלם. אם לא שמעתם היפ-הופ בחיים שלכם, זה האלבום הנכון להתחיל. החוויה וההתאהבות מובטחות.

   

(עננה / הליקון).

A WA. HABIB GALBI

האחיות תאיר, תגל ולירון חיים, שהפכו בהדרכתו ובהפקתו המוזיקלית של תומר יוסף מה"בלקן ביט בוקס" לשלישיית A WA, מייצרות רעש שמח וחינני באלבום הבכורה שלהן (תריסר שירים 43:15 דקות) שמבוסס על שירת החול של נשות תימן.

ברוח ההשראה, היצירתיות והניסיון של יוסף וחבריו, תמיר מוסקט, איתמר ציגלר ותום דרום (האם זה מיקרה ששמותיהם נגזרים מכמעט אותו שורש?), שירה מסורתית ועתיקה זו קיבלה מבע מצועצע ועדכני כמו שפולקלור אוריינטלי צריך להישמע עכשיו. ללא מובן ופשר בעבור הציבור הרחב (בהיעדר טקסטים ותרגום שלהם) המלים והעיצורים הופכים לביטים קוליים וכליים.

הרבה סינתיסייזרים, לופרים ומיני מתיקה אלקטרוניים, ממירים בהצלחה את תיפוף הפח האותנטי-הקלאסי למצהלות קצב מעודכנות, כשמעליהן נישאת השירה הצלולה והבוהקת של האחיות. לצליל החדש של הצעד התימני נוספות השפעות גרוביות מערביות מגוונות, בדרך להשתובבות מבריקה ולשמחת חיים שקשה להישאר אדישים כלפיה.

   

(התו השמיני).

ריף כהן. A la menth

למוזיקה של ריף כהן יש נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. היא מקורית ולא ממוחזרת, רעננה והרפתקנית. עזה בצבעים, חריפה בטעמים, מעוררת ברעשים, כמו בhelas האלג'יראי, בליל השפות, הריחות והקולות של "מרקש" או המסוע לשינוע חצץ גס שב"חוצב האבנים" (שנשמע כאילו שלומי שבן מפרק את כלי המקלדת של רמי פורטיס). "רק אושר" המיועד למעמד טקס נישואין הוא בלקן ביט בוקס גרעיני, "תעזוב" הוא גוספל ישראלי-צרפתי, עברי-מאגרבי, ו"שנינו" הוא דואט מפתיע עם אוהד נהרין.

בסך הכל שמונה שירים על  29:18 דקות בהפקה מוזיקלית אתנית-אלקטרונית של משולש בין-יבשתי - צרפת, ישראל וצפון אפריקה. כהן, טום בוי עם קול נערי מחוספס ושירה מתריסה, מתמרנת בין עברית לצרפתית בהתאם למוזיקליות של המלים (קו כף, הלאס חאלאס) ומעניקה הפעם תשומת לב לקהל הישראלי בצירוף תרגום עברי לכל טקסט. ומביאה חדוות נעורים ושמחה לעולם.

   

ריף-כהן-JONATHAN-TRICHTER.jpg
ריף כהן (צילום: JONATHAN TRICHTER)

(הליקון).

ניצן חורש וה-Cut out club

קאט אאוט, בלשונה המקצועית של תעשיית התקליטים, הוא משהו שהוחלט להפסיק את ייצורו כיון שפג תוקפו. בבחירת שם זה לסופר-גרופ האינדי עתיר האדרנלין של הזמר והיוצר ניצן חורש ("אלקטרה"), יש סתירה פנימית כביכול אך אמירה משועשעת להלכה על אורך חייהם של ז'אנרים מוזיקליים.

חורש, אחד הזמרים הכריזמטיים ברוק הישראלי השר אנגלית, קיבץ סביבו שבעה נגנים ומוזיקאים מלהקות מקומיות פעילות, ועוד מפיק מוזיקלי שיש לו מניות במרכז (ברוך בן יצחק מ"רוקפור") להומאז' עדכני נהדר, מעורר השראה ושוצף-קוצף, לרוק האלגנטי-תיאטרלי של סוף ה-70-ראשית ה-80, שאותו הגדירו הרכבים ויוצרים כדיוויד בואי ו"רוקסי מיוזיק", גארי ניומן ו"אולטראווקס", וגם "דוראן דוראן" ו...פרינס.

חורש כתב (בעזרת אלן מון) והלחין עשרה שירים, ולאורך 36:05 דקות מגיש אותם בהפקה מסעירה ומאוד ויזואלית (שבה מככבות הזמרות דורון טלמון ודניאלה מילוא), טבולה בעסיס אלקטרוני אדג'י, לוהטת מתנופה ומדממת בתשוקה. בדמיוני אני רואה את out of my world, we are ghosts, the haunted ובעצם כל האחרים כבסיס לכוריאוגרפיות מחול מרתקות.

   

 (עצמאי)

שלמה גרוניך ודני רובס. עכשיו זה שנינו.

על פניו חיבור מפתיע, שהחל את דרכו בפסטיבל הפסנתר לפני שנה. בדיעבד, צעד הכי נכון בעולם. שניים מאוד דומים, ביצירתיות השופעת, במיומנות הנגינה (האחד בפסנתר, השני בגיטרה), בהשראות משותפות, רובס הוא אמן המלה, גרוניך הוא אמן המנגינה, ואין כמו "אנ'לא פוחד כבר מכלום", אחד משני שירים חדשים שחיברו ביחד, לשמש כשיר נושא משותף, עם קסם קרקסי שאין מוצדק ממנו.

בקיצור, שני זמרים מרגשים ונגנים מעולים, מגלים קשב, הזנה והפרייה הדדיים, חולקים הומור משותף ואהבות  מוזיקליות דומות, ומציגים וירטואוזיות בפעולה. 73:44 דקות עם 16 יצירות שרובן קולאז'ים של שירים בעלי נושא משותף, כשכל המלים לכל השירים, במלוא אורכם, מצורפות.

הזיק השובב עובר מהבמה להקלטה המרשימה מאוד גם מהבחינה הטכנית. באלבום ההופעה הם נעזרים ברביעיית כלי מיתר (הקשיבו להם ב"נואיבה" שבסופו), אולם הגרסה האינטימית של השת"ף, רק שניהם, מומלצת ביותר, אז הם ממש תותחים.

   

(עננה / הליקון)

אורי הרפז מנגן נחום היימן

אורי הרפז, איש צמד "הפרברים" הוותיק, מבצע 26 מלחניו של נחום היימן, חתן פרס ישראל לזמר עברי. הרפז עושה זאת לאורך 75 דקות, עם גיטרה אחת, בשישה מיתרים בלבד, בעיבודים משלו שמשמרים את הרוח והזהות הישראליות המקוריות של נחצ'ה.

זו אמנות נושנה משהו ולא מעודכנת, שלא מעמידה את המוזיקה של היימן ולא את הנגינה של הרפז במבחן היום-יום ובאתגרי הסאונד העכשווי. אישית הייתי מעדיף התמודדות עם 14-10 שירים, מפותחים ומתוזמרים בידענות ובדעתנות, כשבמרכזם עומדת גיטרה (בדומה למה שעשה עמוס עבר-הדני לסשה ארגוב). ניסיון כזה היה מחלץ את האלבום מייעודו הנוכחי כמוזיקת רקע בחדרי המתנה, במערכות טלפוניות, במעליות וכדומה. אופציה מאוד נעימה לכשעצמה.

   

(עצמאי)

רבקה זהר ולירון לב. אור מסביב

אלבום שני לצמד הבינ-דורי המפתיע, רבקה זהר ולירון לב, שלמעשה אמור לתפקד כראשון. תריסר שירים (49:21 דקות) שהם שילוב של גרסאות שלהם לשמונה שירים מוכרים (כולל "מה אברך" המיתולוגי שלה) - בעיבודים שלו, וארבעה חדשים, מקוריים (בהפקה זהירה של גיא ויהל), ששלושה מהם היא כתבה והוא הלחין, ואחד ("תיקון כללי") שהוא חיבר בשבילה ובעצם הוליד את החיבור ביניהם.

זה אלבום  הופעה שמציג אותם במיטבם. זהר עדיין מצמררת, מרטיטה ומהפכת קרביים; לב מעט אנמי לטעמי כיוצר וכמבצע; אבל השילוב ביניהם עובד מצוין (היא זקוקה לתמיכה שלו, והוא כמו הבן שלא היה לה). אמנם הרפרטואר שלהם בנוי מראש לשירת רבים, אולם יש בו יציאות ותפניות מפתיעות, ושילובים של גיטרות חשמליות וכלי הקשה שמרחיבים היריעה (עד כדי פאנקי ב"הלאה" של קובי לוריא ויצחק קלפטר). במתיקות ובדרכי נעם הם מטלטלים את השירים ומרעידים את מיתריהם ("עץ הרימון" הוותיק למשל), מרגשים את השומע ומפיצים אור מסביב.

   

(Playrecords / אן.אם.סי.יונייטד)

שלומי שבת ויהודה פוליקר. יחד על הבמה

אם החיבור הבימתי בין שלמה ארצי לשלום חנוך נשמע לכם סביר, על אחת כמה וכמה זה שבין יהודה פוליקר לשלומי שבת. חיבור של נשמה, של שותפות גורל (דור שני למהגרים), של שורשים ים תיכוניים, של אחריות לצבע הנוכחי של המוזיקה המקומית.

שבת נהנה לחזור לרוק'נרול, פוליקר מתמסר לאתניות, אך שניהם שומרים על צביונם גם כשהם נפגשים בטריטוריות איש של רעהו. נוהגים כבוד הדדי ומאפשרים אחד לשני לפתוח את השירים המזוהים עימם, בדרך לביצועים חד-פעמיים ("עיניים" שלי מצד אחד, "אבא" מצד שני). אלבום כפול של כמעט שעתיים וחצי נטו, הופעה מלאה, עם 30 שירים, חלקם במחרוזות, בביצועים ספוגים באהבה ונשמה, של שני זמרים שלא נמאס לשמוע אותם ותמיד להתרגש איתם ולהאמין להם.

   

(ארומה / הליקון).

ריטה. אוסף

רשמית זה האוסף הראשון של ריטה, אולם הוא לא האולטימטיבי, כיון שנעדרים ממנו לא מעט להיטים גדולים ("אהבה גדולה", "סוף העונה", "חזיון מקומי", "הולכת אליך", "שבועה", "תחת ירח ערבי"). במקום זאת ריטה ועורכיה נתנו תשומת לב ודגש לערכים מוספים.

אם לא לקטעים נדירים (ומה יכול להיות נדיר אצל ווקאליסטית נדירה וכה מוכרת כמותה), אז למפגשים עם קהל ("אני חיה לי מיום ליום", "מחול מטורף" ו"שרה ברחובות" בהופעות חיות), שיתופי פעולה עם מבצעים אחרים (שלמה ארצי, יוסי בנאי, גידי גוב, "שתיים" ו"כנסיית השכל", אך לא רמי קליינשטיין, שחותמו ביצירה ובהפקה בל יימחה), קאוורים ("מה חשוב היום", "חייך וחיי", ו-"ילדים זה שמחה" ו"הכניסיני תחת כנפך" הוותיקים) וגם רצועה נועלת אחת, "יומן", שבה היא מתארת את כל הטיפוסים והאנשים, הסיטואציות והמצבים, שבהם היא שרה ואיפה שמעו אותה. רגשני כפי שרק ריטה יודעת להגיש, עם הרבה חמלה ונחמה ולא מעט גאווה, כשברקע וריאציה המנגינה המוכרת של "ואני רק רציתי לשיר".

34 שירים, מ"בגידה" ב-85' ועד "מים צלולים" מ-2013, מאלבום שטרם הושלם. המלים לא מצורפות אבל יש תיעוד מבורך של השירים ומוצאם הדיסקוגרפי. 149 דקות מרהיבות.

(הליקון)


ריטה-אוסף.jpg
ריטה האוסף (תמונת יחסי ציבור)

אמנים שונים. צמאה – חלק 2.

בדיעבד, השם "צמאה" מיטיב לשקף את הצמאון לניגוני דת, אמונה ומסורת בציבור הישראלי. החלק הראשון, שהוקדש לניגונים של הלובביצ'ר, הרבי מנחם מנדל שניאורסון, זכה להצלחה מפתיעה במכירות. פחות מחצי שנה אחריו, אותה חבורה של יוצרים ומוזיקאים, בראשות המפיק המוזיקלי נאור כרמי, חוזרת עם הפרק השני, המיוחד הפעם לניגוניו של בעל התניא, הרבי שניאור זלמן מלאדי, שנודע גם בכינויו "האדמו"ר הזקן".

לאביתר בנאי, ברי סחרוף וישי ריבו ש"שרדו" את החלק הראשון, מצטרפים הפעם אהוד בנאי, יונתן רזאל, דוד ד'אור ו...רמי קליינשטיין (שלא תזהו אותו ב"אלי אתה ואודך"), בביצוע עשרה ניגונים נוספים (39:47 דקות).
משלימים את הרשימה דניאל זמיר (ניגון שלוש תנועות), חיליק פרנק (קלרנית) והסימפונט רעננה (ניגון ארבע בבות) ונריה מויאל (ניע זשוריטצי ברוסית), וכולם מוסיפים הגיגי על יחסם לרבי ועל הניגון שבחרו לבצע.

בספרון האוגד את הדיסק גם מובאות מספר התניא על המלים שמאחורי הניגונים ולהיפך וציטוטים ממחקר גרפולוגי את כתב ידו של הרבי מלאדי. נחוץ במיוחד בימים סוערים ומקוטבים אלה.

   

(מעיינותיך / הליקון)

רפי גינת

אם תרצו, גם זה סוג של אוסף - גרסותיו של מר כלבוטק ללהיטים בינלאומיים (באנגלית!) משל ליאונרד כהן ("קודם ניקח את מנהטן", "הכל יודעים"), "המודי בלוז" ("לילות משי לבן"), "אדמה נדירה" ("סימפטיה"), "היוריתמיקס" ("חלומות מתוקים"); "בית השמש העולה", "אחא, התוכל להלוות מטבע" ו"עולם משוגע"; וגם שניים בעברית - "שיירת הרוכבים" ו"ילד מזדקן".

אין היום זמרי בס כמו גינת, ואם יש – הם הולכים לאופרה, לא לפופ. אלא שגינת לא מספק ערך מוסף לשירים מעבר לשירה. השירים לא נס ליחם, כמו שאומרים, אבל ללא פרשנות או ייחוד, כאילו הקול הוא חזות הכל, סליחה על הביטוי השחוק.

מוזיקאים-חברים (שלו) מ"דם יזע ודמעות" אחראים להפקה המוזיקלית המצוחצחת והאמריקאית, בפיוז'ן עשיר ומוכר של ג'אז, בלוז ונשמה סטייל וגאס. אלא שגינת לא משאיר דמעה, שריטה או ריגוש, אולי רק בשיר הנועל Why’d you make me do it?, לטעמי המוצלח בשלושת השירים המקוריים (באנגלית!) באלבום (13 שירים, 54:40 דקות). לא אתייחס למבטא שלו, רק אציין שכדרכם של ישראלים גינת לא מחסיר אף עיצור ותנועה בטקסט הכתוב.

ההתנאות שלו בייחוסם המרשים של הנגנים והזמרות מעידה על קרתנות ריקה. כאיש תקשורת בכיר וכעורכם לשעבר של עיתונים נחשבים מותר לצפות ממר גינת להקפיד בגימור של המוצר, במיוחד בהגהות על שמות השירים והיוצרים. ודבר אחרון: זה האלבום השלישי של גינת ועדיין הוא נמנע מהמבחן האמיתי והיחידי ליכולתו כזמר-מבצע – הופעה חיה. אם לא זאפה, קח קודם את מנהטן. אפשר גם את וגאס.

(התו השמיני)



רפי-גינת-עטיפת-האלבום-יחצ.gif
עטיפת האלבום של רפי גינת (תמונת יחסי ציבור)





16/09/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע