סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מיכל שפירא שרה איימי ויינהאוס
 

 
 
שפירא היא טור דה פורס של כישרון ועוצמה נשית, דעתנית ומרתקת. עליה רק לעצב אמירה מוזיקלית יציבה עם הקלטות נוספות. אין לנו הרבה זמרות באיכויותיה, ואסור לוותר עליה."
במופע "מיכל שפירא שרה איימי ויינהאוס", שפירא מתבררת כזמרת עצומה ופרפורמרית נהדרת. עכשיו עליה לדייק אמירה מוזיקלית


שרה איימי ויינהאוס

יותר ממיכל שפירא שרה איימי ויינהאוס, בקשתי לראות ולשמוע את מיכל שפירא שרה מיכל שפירא. אלא שזה, לכאורה, עדיין לא קורה. עדיין מצרך נדיר, אולי גם לא קיים. ככה זה שתדירותו - ומכאן גם שכיחותו - נקבעת על סמך הביקוש למיכל שפירא שרה מיכל שפירא. ואת זה, רק עם "תקליט ראשון", אלבומה היחיד (עד כה) והמאוחר יחסית (בגיל 37), לא פשוט, וקשה כנראה, להוציא לפועל.

קשה לקבל את זה. בכל זאת, שפירא כבר פיזרה - אם לא בנדיבות, לפחות באסרטיביות - מפתיתי כשרונה המבורך והמגוון בתיאטרון (היא בוגרת ניסן נתיב), בטלוויזיה, ובהזדמנויות מוזיקליות לא מעט, לאורך שני העשורים הראשונים של המילניום. והשאלה, מדוע מיכל שפירא נזקקת לאיימי ויינהאוס כדי להציג את עצמה, היא פליאה. אבל רטורית בעצם.



מיכל שפירא, צילום: נתן יעקובוביץ'


אין זאת כי איימי ויינהאוס - שנפטרה כזכור לפני כשמונה שנים - היא תירוץ בעבור שפירא. קולב לתלות עליו את היכולת הקולית יוצאת הדופן, את הרפרטואר האקלקטי חסר הגבולות ואת הפרפורמנס נעדר העכבות והמעצורים שלה. כאומרת: אולי אתם לא מכירים אותי, אבל בטח שמעתם את איימי ווינהאוס ועליה. אז גם בי מסתתרת ויינהאוס. היא השראה גדולה. ובניגוד לה, אני עדיין חיה.

ברוח זו, כשהמורשת קצרת הימים, דלת האלבומים (רק שניים) אך עזת המפץ של ויינהאוס, נמצאת ברקע - כהשראה וכמושא התייחסות, עם קווי דמיון ביוגרפיים, אהבות וטעמים משותפים והקשרים אסוציאטיביים - מציגה שפירא למעשה את תמונת עולמה המוזיקלי. היא משתמשת בויינהאוס ובשיריה כדי להביע את עצמה, אולי גם לממש ולהתממש (לפחות עד שתקליט חומרים מקוריים נוספים משלה). 
 

  



מרשים ומבולגן

 
לצד שירים מ"Frank", אלבום הבכורה של ווינהאוס מ-2003, ו"Back to Black", אלבומה השני מ-2006, משמיעה שפירא שירים שמזוהים עם סגנונות (ג'אז, אר.אנ.בי., מיוזיקלס) ואהבות של ויינהאוס (בעיקר פרנק סינטרה, אך גם ריי צ'רלס ואחרים), וגם שירים שלה - מקוריים וכאלה שהתנסתה בביצועם.

מיכל שפירא שרה איימי ויינהאוס, אינו מופע רגיל. למען האמת, רוב הזמן הוא לא מופע בכלל. יותר מפגש עם זמרת, שמן הסתם בהשראת הצורך לחגוג את יומו של ולנטיין, שבערבו עמדנו, הפכה אותו לערב שירה על-ז'אנרי. מצד אחד, הוא אכן מפגן מוזיקליות מרשים והצגה של יכולת ווקאלית על אנושית כמעט, למרות שרק שניים שותפים לו - זמרת ופסנתרן (תמיר לייבוביץ'). אך מצד שני, מצד התוכן והצורה, הוא מבולגן ומפורר, לא מחוייב ולא עקבי. "אין לי רשימת שירים", שפירא עצמה מודיעה. "אני אוהבת לזרום עם הווייב, עם האווירה, לא לתכנן מראש, לחיות את הרגע".

בכמעט שעתיים ("אין לי בעיה לעמוד על הבמה גם שלוש שעות", היא מכריזה, ספק גאווה ספק אזהרה) נתנה גרסות מלאות עוצמה והזדהות, עם הכאב והאכזבות, הפיתויים והחסרונות שב"Back to Black", "Love is a losing game", "I cried for you on the kitchen floor" ו"Rehab", שאותו חיברה לגמילה האישית שלה מאלכוהול ("כבר 116 ימים שאני לא שותה"). ואכן, לאורך ההופעה הקפידה על שתיית מים מכוס זכוכית ("שיעשה רושם כאילו זה ויסקי"), אך לא התאפקה לחטוף בקבוק יין אדום וריק מאחד השולחנות, לחבק ולהסניף אותו ("להריח מותר לי..."). 
 

מיכל שפירא, צילום: נתן יעקובוביץ'


מפרנק סינטרה עד בוב דילן

 
היא עוררה ערגונות וריגשה עם שיבה לנוסטלגיה על גבי "Fly me to the moon" (שהיכרנו בסוף הפיפטיז בפיהן של אידי גורמה ופגי לי), "To know him is to love him" (שחיבר פיל ספקטור עוד בימים שהיה זמר בשלישיית ה-Teddy bears, 1958, כשקראו לשיר "In other words"), "Make you feel my love" (של בוב דילן המאוחר, 97'), "Birdland" (הגאוני של ג'ו זאווינול, מנהיג "תחזית מזג האוויר" מהסבנטיז, שהפך לסטנדרט ג'אז גם בזכות מנהטן טרנספר), "Georgia on my mind" (להיט הדגל של ריי צ'רלס שלושים שנה אחרי שנכתב בידי קרמייקל וגורל) ו"New York, New York" (שהלחין ליאונרד ברנשטיין למחזמר "In the city" כבר בשנות ה-40; בסרט כיכבו סינטרה וג'ין קלי) שאתו גם נעלה את ההופעה.

קודם לו ביצעה בעוצמה מסעירה את "חלום חלמתי" מהמחזמר "עלובי החיים" בו גילמה ב"הבימה" עד לא מכבר את דמותה של פאנטין, כמחליפה של מירי מסיקה. שפירא העדיפה לעשות זאת בשפת המקור, אנגלית, והותירה את העברית רק ל"אהבה" ו"אלוהים הוא אשה", שני השירים המוכרים יותר מאלבום הבכורה שלה (שראה אור דיגיטלית לפני שנה וחצי ורק עתה קיבל את צורת הדיסק). "קראתי לו 'תקליט ראשון' והחלום שלי יתגשם במלואו רק כשאחזיק אותו כאלבום ויניל", הכריזה.

את "אהבה" היא עצמה תרגמה מאנגלית, מ"Space and time" של צמד האחיות האמריקאי "The Pierces", בעבור סדרת הטלוויזיה "בקרוב אהבה", כסוג של תובנה מאוחרת על המהות והכוח של האהבה. "אולהים הוא אשה" לעומתו, הוא ה"ריהאב" שלה, שיר תיאטרלי לעילא, באווירת אלכוהול, סקס וכמיהה לבחורים צעירים. שפירא מקמצת בעברית, ולא בצדק. אולי אין לה מספיק שירים ראויים, אבל המעט שהיא משמיעה מוכיח שהיא יכולה לשיר בעברית כמו באנגלית. השפה לא נשמעת בעייתית ושונה בפיה, לא ז'אנרית, לא קולית, לא בהגשה ולא בשום הקשר אחר. 
 

  


שמלה אדומה לוהטת

 
לקראת סיום וכטוב לבה במים, שפירא מדרבנת את צופיה לאתגר אותה בבקשות מיוחדות לשירים. לא לכולן היא נעתרת, אבל היא נענית בחדווה כובשת לביצוע שורות ובתים מלהיטים שונים, רחוקים אחד מן השני, כמו "(אתה גורם לי להרגיש כמו) אשה טבעית" של אריתה פרנקלין, "היא" של שרל אזנבור, "אהבת חיי" של קווין, "קחו אותי לכנסיה" של הוזייר, "האיש שאני אוהבת" של גרשווין, "מגפיים אלו נועדו להליכה" של ננסי ופרנק סינטרה, ואפילו "Shallow", זוכה גלובוס הזהב של ליידי גאגא ובראדלי קופר מ"כוכב נולד". אבל דווקא ל"פריז", מ"תקליט ראשון" שלה, לא היתה מוכנה. גם הליווי חייב להיות מיומן, ולא לאלתר אקורדים וסולמות כמו ב"חייב להיות מלאך (שמנגן בלבי)" של היוריתמיקס.

שפירא היא לא רק זמרת מעולה אלא גם שחקנית מצוינת. מצד אחד, היא מודעת למראה המצודד, לנוכחותה הסקסית ולקולה רב האופי. באה לבושה להופעה - בשמלה אדומה לוהטת, שפתיה משוחות באדום עז ולרגליה מגפונים שחורים עם עקב גבוה שקוף, מלא קונפטי. דרמה קווין. תיאטרון של אשה אחת. לכל שיר היא הנכנסת בדמות ובאווירה מתאימות. מפזרת נשיקות, עוגבת על השירים, מפלרטטת עם מצלמה בלתי נראית. ואפילו מתלוננת שלא מצלמים אותה מספיק. "אנחנו אמנים", היא נוזפת בקהל ודוחקת בו לצלם. "תצלמו, תצלמו. רק אל תשכחו לתייג...".

בגדול, המופע הוא טור דה פורס של כשרון, של עוצמה נשית. אך בהיותו אפיזודיאלי, פתוח לגחמות, שינויים ואלתורים ודיאלוגים עם הקהל, יש לו בה בעת גם מאפיינים של מפגש שיכורים על הבר, ערב אנקדוטות ופיקנטריה וגרסת לייב של הכה את המומחה. לא ששפירא פוחדת מהַתקָלוֹת, התבזויות ומבוכות. להיפך, היא אפילו ששה לקראת וידויים וגילויים (לא רק הגמילה שלה; גם גירושיה הטריים או הקפאת הביציות שחוותה בשבוע קודם ההופעה). בקיצור: אולי הרוב המכריע של השירים לא שלה, אבל זה ערב של מיכל שפירא עם עצמה. על כל החבילה.




מיכל שפירא, צילום: רון קדמי


אם עולה נימת אכזבה מרשימה זו, זה רק מפאת האמונה בכישוריה הבימתיים של מיכל שפירא. היא זמרת עצומה ופרפורמרית נהדרת. דעתנית ומרתקת. עליה רק להתמקד. לעצב אמירה מוזיקלית, להשתכלל, ולהמיר את לוּק החלטורה כביכול, רק היא ופסנתרן, בניהול מערכת יחסים יציבה, מתמידה ונמשכת עם הקלטות נוספות. אין לנו הרבה זמרות באיכויותיה, ואנחנו לא יכולים לוותר עליה. לא בטרם עת.

מיכל שפירא בעקבות איימי ווינהאוס. תמונע תל אביב. רביעי, 13 בפברואר 2019


למועדי מופעים >

17/02/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע