המופע של דידי ארז מתחיל באיפוק ומסתיים בהנג-אובר, בעיקר בזכות האורחים ניכר ב"כל מבט", אלבום הבכורה של דידי ארז, מתופפה לשעבר של להקת "ג`ירפות" (200-1994), שיוצרו הוא יותר מוזיקאי מאשר זמר-מבצע. ואכן, לחובבי המחול הישראלי המודרני (המתרבים והולכים), המוזיקה המולחנת שלו כמו דמותו, כנגן-מלווה-חי בהופעות מחול, הן מכרות די-ותיקות. אלה עובדות שכדאי לקחת בחשבון לפני ההופעה הסולנית של ארז.
גם האלבום, שראה אור לפני מספר חודשים, מיטיב לשרטט את מטען הדימויים החווייתי-יצירתי של ארז. השירים (9 מתוך 10 קטעים; הנועל "ניקול", שפותח את המופע, הוא - ברעשיו ובדגימותיו - הזמנה למחול קצר או הבקרוב של כוריאוגרפיה עתידה) צנומים, דלים במלים, כלומר קצרים ונשענים על נוסחאות רפיטטיביות (כמו במחול...). ארז מפתיע (ואולי לא) בנגינה על מרבית הכלים, אך הצליל השליט הוא אמביינטי, אווירתי, מצע אוורירי, עדין ומלטף שמרמז אך לא מתכוון להסתיר אנרגיות ועוצמה. לא מפתיע כשמדובר בהפקה מוזיקלית אופיינית של אמיר צורף (רוקפור, ג`ינג`יות, ג`ירפות, טל גורדון וסיון שביט).
אחד הכללים הבלתי כתובים של צורף הוא שלא שרים מעבר ליכולת. כלומר, אתה לא חייב להיות זמר גדול, אני כבר אדאג להפקה מוזיקלית משכרת. כך גם "כל מבט" ודידי ארז. השירים קטנים, הלחנים מונוטוניים והקול לא משהו, אך העטיפה המוזיקלית מרהיבה ומזמינה. ובשיאיה מתכתבת, לטעמי לפחות, עם פרויקטים משובחים - מאלן פרסונס, דרך "אייר" ועד "מטרופולין", וכמובן, עם יצירות קודמות של צורף.
ההופעה היא סיפור אחר. לגמרי אחר. הפוטנציאל האנרגטי יוצא מן הבקבוק. עם הגיטריסט המופלא ארז רוסו (ג`ירפות) והמתופף העקשן אלעד כהן-בונן (וגם אלון לוטרינגר בבאס ועוזי בן דוד בקלידים), יצריות ואגרסיביות משתלטות על הנגינה, מעיפות את המופע בכיוון מנוגד לאלבום. ו"מסתכלים על השמש" הוא דוגמה מצוינת.
העניין הוא שלנוכח הצליל התובעני, ארז - שאין לו הילת כוכב - הולך לאיבוד. ואם לא לאיבוד, לפחות נראה חסר ישע. הקול הייחודי בצניעותו ובביישנותו, נשמע זר ולא יכול להוביל רוק`נרול. התרגשות? מבוכה? אולי געגוע למקום הבטוח שמאחורי התופים? או שמא ליקוי בהסתגלות לנגינה בכינור ראשון, כלומר - להיות פרונטמן ולא נגן-ליווי.
עם שירי האלבום (ואחד חדש, "כמו נעלייך" של נתן אלתרמן שהלחין) והלהקה שלו, זה איכשהו בסדר. דווקא האורחים - אמיר צורף וסיוון שביט (לשלושתם יש מופע משותף), בשירים שלה ("משחק דמעות" ו"נשקי אותי") ושלו ("ג`ינג`יות") והדואט-הלהיט "כל מבט", ובמיוחד הג`ירפות ("יש לו בחורות כמו מים" ו"גג") עם הכריזמה הענקית של גלעד כהנא - מדגימים את פערי הביצוע ומגבלותיו. מופע שהתחיל באיפוק מסתיים בהנג-אובר, אבל לא בזכותו של חתן השמחה.
להיט אחד וכמה שירים מפורגנים ברדיו, מספיקים (עם הפקה משובחת) אולי לדיסק. אני לא בטוח שהם מספיקים להופעה (שוטפת ולא חגיגית) ולקריירה. ואולי, עם השכלה משפטית (לא מיושמת) ומוניטין כמלחין למחול ולתיאטרון, דידי ארז בכלל מתכוון להתרגש, ליהנות ולהשתכלל.
דידי ארז בהופעה. זאפה תל אביב. 2 בדצמבר 2007
04/12/2007
:תאריך יצירה
|