האניגמה הפורטיסית

כשטבע וויליאם שקספיר את האימרה "כל העולם במה (וכולנו שחקנים בהצגה)" זה היה כמה מאות שנים טובות לפני הרוקנרול. אבל האימרה הזאת כמו ניבאה את פורטיס, השחקן הכי גדול בהצגת הרוק`נרול שלנו. ורק אמן עם אינסטינקטים דרמטיים מלידה יכול להטביע את דיוקנו כדמות הליצן ארלקינו, גיבור הקומדיה דל`ארטה, בחזית עטיפת אלבומו החדש " 1 2 3 פורטיס משולש", וגם להשיק את אותו אלבום בשלוש הצגות, שלוש הפקות בימתיות נפרדות, אולי גם חד-פעמיות, בשלושה חללים שונים. פורטיס.
 
"חימושניגיגי" החלק השלישי, והקצר יותר בטרילוגיה, קיבל את הבכורה שלו בסינמטק, במסגרת פסטיבל הג`אז של תל אביב ("יער ישראלי", הפרק הראשון, יושק בשישי בצהריים ב"זאפה" תל אביב; ו"חזל"ש", חזרה לשגרה, שבוע לאחר מכן על במת בארבי תל אביב). מוקדם לדעת איזו תבנית תהיה למופע השוטף, שאחרי חגיגות ההשקה. קשה להאמין שאחד מהשלושה ישרוד במתכונת ההשקה וימשיך כמופע רץ, וגם לא השילוב המתבקש ביניהם. כי בעסקי הרוקנרול נהוג לשלב חומרים חדשים עם להיטים ישנים ולא להתבסס רק על יצירה חדשה, ולא משנה כמה גדול, מוכשר ופופולרי אתה. כך שפורטיס מציע אירועים-גירויים חד-פעמיים להיכרות עם היצירה שלו, ואם אתם מספיק גרופי`ס שלו, חזקה עליכם שלא תחמיצו אותם.
 
כצפוי, "חימושניניגי" לא היה לבד. היצירה, שאורכה כ-18 דקות, היתה האפילוג - הארוך למדי - והממתק של הופעת ההשקה. שלא כצפוי, קדמו לה כעשרה קטעים משני החלקים האחרים באלבום: חמישה מ"יער ישראלי", שרוכזו פחות או יותר בחלקו הראשון של המופע, וארבעה מ"חזל"ש" בחלקו השני, האמצעי למעשה. וגם הם היו, כצפוי אצל פורטיס, סוכריות על מקל, אם לצטט את אחד מהם ("סוכריה"). עבורי לפחות ההנאה הייתה כפולה, כי חוץ מ"יער ישראלי" (רצפט חדש לאקמול לאומי), "השיר של ז`אן" (הצדעה מתוקה-מכאיבה לז`אן זאק גולדברג, חבר שהלך) ו"בלונדיניות על אוטובינאקי", שקידמו את האלבום ברדיו, הפגישה עם כל האחרים הייתה ראשונית לגמרי, ללא היכרות מוקדמת מהאלבום. ומה אגיד? פורטיס לא יכול להפתיע. אצלו גם החדש והבלתי צפוי, צפוי. השפה שלו ברורה ונהירה, התנהלותו הבימתית אופיינית רק לו, ובהגשה-שירה שלו אי אפשר לטעות.
 
גם הפרולוג, האוברטורה האינסטרומנטלית-ווקאלית שרמזה לכיוון אופראי (כי כך הגדירו מראש את "חימושניגיגי"), לא הפתיע. נכון שהיא הייתה קדימון לדבר האמיתי שהגיע רק אחרי 45 דקות, אבל היא - שהציגה את פורטיס כספק זמר ללא מלים, ספק כלי נגינה בלתי-מוגדר - רק טענה את האניגמה הפורטיסית בספקות נוספים: זמר? שחקן? יוצר? צופה חברתי? מוכיח בשער? רוקר? ליצן? כולם!
 
הרושם מהמפגש הראשון עם השירים החדשים הוא שקרה אחד מהשניים: או שפורטיס התקרב (עוד יותר) אל אמצע הדרך, או שהמיינסטרים שפורטיס וחבריו הפגיזו וקיעקעו במשך השנים, התקרב והתרחב מספיק כדי להכיל גם את הרוק של פורטיס. אולי זה היה נדמה רק לי אבל הבנאדם כותב לשירה בציבור, המנוני רוק חדשים. "מתחיל מאפס", "אצבעות דביקות", "משלחת אבודה לחלל" (אני מעדיף לקרוא לו "כלום לא מושלם"), "דג", ובעיקר "אומרים". לא יודע איך יישמעו השירים ב"בארבי" אבל בסינמטק המהוגן והמכובד הם היו הכי פופ שפורטיס כתב אי פעם. ולא לגנאי, חלילה.
 
חושבני שהאכסנייה אשמה. תחת קורת הגג של פסטיבל הג`אז ועם תוספת נהדרת (ובלתי צפויה) של אבי  לייבוביץ` בטרומבון, נחתה על המופע אווירת מכובדות מרוככת, שהציגה את פורטיס באור מאופק (יחסית), מפויס ומבויש, מתריס במשורה ואפילו ומרשה לעצמו לזלוג התרגשות (ב"סוכריה על מקל יקרה שלי/ אני אוהב אותך כל כך", הגרסה העצבנית שלו לשירי אהבה מטופשים). וגם בשירים ה"חברתיים" המובהקים יותר, שבהם הוא מתייחס לאנושות ולישראליות העכשוויות ("יער ישראלי", "משלחת אבודה בחלל" ו"אומרים" המהוגג), האירוניה החריפה שלו מהולה באמפטיה אין קץ.
 
אבל הרי התכנסנו לטובת "חימושניגיגי" שהוא אולי "סיפורי פוגי" שלו, ספק "החומה" שלו ולבטח תיאטרון האבסורד שלו. מיני-אופרה שהיא גם מעשייה, סיפור ואגדה פיקטיביים מעתיד שנמצא כבר מעבר לפינה. ובעצם אלגוריה חברתית-פוליטית על ישראל העכשווית (חצצאל), ירושלים (שמגגה), הכותל המערבי (הקיר הכחול) והדת היהודית (פולחן החימושניגיגי) והעומדים בראשה (חצוציאן הקוסם הגדול), ומאבקה בקמים עליה לכלותה (החטוטיאן), ובה בעת היא לגלוג על תרבות הצריכה, שטיפת המוח ותעשיית האשליות והרייטינג הטלוויזיונית (הקיר הכחול?).
 
עיבוד ג`אזי נהדר של "נעליים", השיר ה"ישן" היחיד, קדם  לכניסה ל"חימושניגיגי". אחרי הפסקה קצרה עלה ראשון לבמה נגן ההקשה אייל יונתי, לבוש כג`וקר דל`ארטה מוזהב, מחולל עם שואב אבק, שיש לו תפקיד מפתח ביצירה. קצת אחריו הצטרפו פורטיס, לייבוביץ`, והנגנים-זמרים-שותפים-ביצירה (היוצאים מן הכלל) עידו אגמון (גיטרות וקלידים), גיל סמטנה (בס) ויובל שפריר (תופים), לבושים בחליפות, חנוטים בעניבות ומתהדרים בפיאות פלטינה, כתפאורה אישית לביצוע היצירה. ולא לכבוד פורים שבפתח, אלא מפאת כבודו של התיאטרון וליצנות ארסית של רוקוקו ובארוק. ההצגה הכי טובה בעיר.
 
ועל התחושה שזה היה אירוע יוצא דופן בזירת הרוק שלנו, תעיד האמירה המחויכת של פורטיס בתום המופע: "בתיאטרון נותנים זר פרחים בסוף ההצגה", אמר באכזבה מעושה כשנקרא להשתחוויה. אצל שקספיר כן, במציאות האבסורד שלנו לא. ובמלים אחרות: מי שלא היה הפסיד הצגה של קוסם, של ליצן רוק, ונותר לו רק להתפלל (גם אצל חצוציאן) שתהיינה ל"חימושניגיגי" עוד יציאות.
  
רמי פורטיס, חימושניגיגי. מופע השקה, פסטיבל הג`אז, סינמטק תל אביב. 27 בפברואר 2009 .