תיאטרון - ביקורת דיסקים: מירי מסיקה, מטרופולין

אלבום הבכורה של מירי מסיקה מסמן אותה כמועמדת פוטנציאלית לתפקיד הדיווה החדשה ופרויקט המטרופולין של עופר מאירי הוא פשוט אלבום מצוין.

דרמה ונגיעות מזרחיות

אנחנו רוצים דיווה. כזו שיהיה לה קול גדול ויהיו לה שירים גדולים וחיים גדולים. שיהיה לה פאסון, ושנוכל להתפעל ממנה ולהעריץ אותה מרחוק, כמו בטלנובלה משובחת. ריטה סיפקה את הצורך הזה היטב למשך תקופה ארוכה, אבל כבר מזמן הפכה לחיקוי רדוד של עצמה. שרית חדד כמעט הייתה אבל לא ממש, וזהו, מעבר לזה עולם המוזיקה שלנו לחלוטין חסר דיוות. את הנישה הבלתי מנוצלת הזו, חומדות בתקופה האחרונה כמה וכמה זמרות צעירות וטריות, שאחת מהן אגב, היא אחייניתה של ריטה (לירז צ`רכי - רגע לפני אלבום בכורה), וגם מירי מסיקה, הידועה כ-"נו, זו ששרה את עננים-עננים", ומראה סימנים ראשונים של הצלחה.

גם אם עדיין חסרים למירי מסיקה כמה פרמטרים לפני שתוכל להתקבל למועדון האקסקלוסיבי, אלבום הבכורה שלה שיצא השבוע, הוא צעד נכון בכיוון. שלושה עשר שירים, שלא חורגים מהמתכון של אוהבת-עוזבת, אבל כיאה להם, מבוצעים בקול גדול ומלא פוטנציאל, מופקים עם הרבה דרמה ונגיעות מזרחיות (הכבוד של אורי זך ושמוליק נויפלד), ומותאמים היטב ליכולות ולצבע הקול של מסיקה.

הדיסק נפתח, כמובן, בשיר שכבש את תחנות הרדיו בזכות הביצוע המשתולל והסוחף של מסיקה ("נובמבר"), וממשיך בשורה ארוכה של בלדות נעימות, מולחנות ומבוצעות היטב, שרק מדי פעם מופרעות עם קטע קצבי יותר. אפשר לציין לטובה את שני הסינגלים הנוספים שיצאו מהאלבום ("טיפה טיפה", ו"לשם" המצוין) ואת הואלס הקיטשי-אך-בכל-זאת-מרגש של "אף אחת".

רק לקראת סוף הדיסק, רגע לפני החידוש המיותר ל"הצל ואני" של פוליקר, אחרי שברור שנגמרו כל השפנים ואין יותר הפתעות בדרך, עולה תחושה קלילה של אכזבה, מכך שלא הייתה למסיקה התעוזה לגוון מעט יותר וללכת לכיוונים מעט פחות צפויים. אבל הי, כל זה רק נותן לנו סיבה לחכות לאלבום הבא שלה, ודיסק חביב מאוד שלא נמאס במהרה, ויכול בהחלט להנעים לנו את זמן ההמתנה.

מירי מסיקה, עננה/הד ארצי

עולם צלילים וצבעים הרמוני ומרתק

ומהחום האוריינטלי של מירי מסיקה, אל הקרירות האלקטרונית של עופר מאירי. אחרי שהרוויח את לחמו כמפיק ג`ינגלים לרדיו, קצר הצלחות כמעבד וכמפיק מוזיקלי בארץ (דנה ברגר, קורין אלאל, עופרה חזה), ואף טבל חצי אצבע בביצת האלקטרוניקה הבינלאומית, פנה מאירי לפרויקט אישי ומיוחד, שמשלב את האהבה שלו למוזיקה האלקטרונית, עם שלל השפעות מוזיקליות והרבה יצירתיות בריאה.

ניכר שבראשו של מאירי נבנה במהלך השנים עולם שלם של צלילים וצבעים מוזיקליים מגוונים, והוא שופך אותם ביד רגישה על בד הקנווס שלו, לכדי תוצאה שהיא הרמונית ומרתקת כאחד. צלילי אלקטרוניקה מתכתיים מתערבבים עם קולות נשיים (שרונה נסטוביץ`, דנה ברגר, אפרת גוש) וגבריים (ברק גביזון, כפיר ליש ועופר מאירי בעצמו), שכאילו במכוון נשארים מאופקים ורגועים. לעומת זאת, ללחנים בעלי האופי הרפטטיבי יש די כוח לפתוח פתח לעולם רגשות עצום שקיים מתחת לפני השטח, ולאט לאט מתגלה אל המאזין. את כל אלה מלווים קולות וצלילים נוספים שמשרבט לו מאירי כאוות נפשו, ובמקרה הזה – כל תוספת יושבת בדיוק במקום ומעשירה את החוויה.

עצם העובדה שהפרויקט הזה מזכיר לי אלבומים עם קונספט דומה שנעשו בחו"ל (ובייחוד את האלבום הנהדר של Faultline מלפני כמה שנים), מדגישה שמאירי הצליח להביא יצירה שמבחינה מוזיקלית מתפרסת על עולם רחב מאוד, אך עם זאת, התוכן שלה עדיין שייך לנו. הייתה לו בוודאי האפשרות להקליט את השירים באנגלית ולקרב את עצמו קצת יותר להצלחה בינלאומית, אך הוא בחר בכל זאת להביא אותם בעברית, וגם להכניס בין השירים דיאלוג באנגלית על תל-אביב כקטע מקשר מבריק, באלבום שהוא חגיגה אמיתית לכל אוהבי המוזיקה.

מטרופולין, הליקון

אורן בר-אל