ממדים אקטואליים מקומיים

כמעט אין מצב ואין דור בו "מחכים לגודו", המחזה הנפלא של סמואל בקט, ייעלם מבמות התיאטרון. תמיד יימצאו לו מפרשים שונים ומשונים שידגישו פינות, משפטים ומצבים להוכחת כוונותיו הנסתרות של המחזאי. הוויכוחים שאפשר להיכנס לתוכם אינם מבטיחים שיש גם יציאה בטוחה, וככל הנראה גם על בעלי המחלוקת נגזר להישאר תקועים במקומם. גודו לא יגיע גם אליהם, בטח לא המשיח, גם אם ישובו לחכות לו ויאמינו בו, ובקיומו של הדייט אתו.

משום כך כמעט לא תיתכן ביקורת קונספטואלית על פרשנות כזאת או אחרת שבלעדיהן אולי אין טעם להעלות את המחזה פעם ועוד פעם ועוד פעם, כפי שעשתה הבמאית המנוחה עדנה שביט, שהמשיכה לחפש את הגודו האמנותי של המחזה בהצגותיה. ומעניין כי בכל פעם שעשתה זאת היא הצליחה לעורר את התחושה שהנה זה קרה, ותיבת הסתרים של בקט נפתחה לפניה.

הגרסה החדשה בתיאטרון הסמטה בבימויו, עיבודו ועיצובו של אריה אלדר, מוותיקי הפרינג׳ הישראלי, נותנת למחזה ממדים אקטואליים מקומיים נרמזים, כפי שמתוארת בפרסומים עליה כאילו ״ולדימיר-דידי ואסטרגון-גוגו, הם מהגרי עבודה בסביבה זרה שמחכים לגודו מבלי שהם יודעים מי הוא, אבל אם הוא יבוא 'אנחנו נינצל'".

אל הבמה נכנסים צמד פוצו, בעל האדמה ולאקי, משרתו, ומעמתים את דידי וגוגו עם מראה מעוותת שלהם עצמם. כשהם עוזבים מגיע אל השניים, באמצעות נער שליח, מסר מגודו. מסר שלמעשה אינו מבהיר דבר. הלילה יורד, ובמערכה השנייה טקס הציפייה חוזר על עצמו והשאלות מתעצמות.

לתפיסתו של אלדר ״המחזה נכתב באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ומתכתב עם כתבי הקודש, התנ"ך והברית החדשה ומעלה שאלות בין אמונה ופעולה מתוך גישה משיחית לבין תפיסה פרגמטית של החיים. ולדימיר (דידי) הוא משיחיסט שמחפש משמעות בכל דבר, ומצפה לגאולה בכל יום שתבוא".



מחכים לגודו (צילום: גאיה סעדון)


דייט על במת תיאטרון

אפשר להסכים או להתנגד, אך התפיסה הזאת מעוררת תהיות בכמה מההחלטות הקונקרטיות שאלדר בחר בהן. אחת מהן היא השימוש בתרגום הישן של משה שמיר מ-1968, ועדכונו לשפה עברית מקומית מובהקת ועכשווית.

בחירה אחרת היא בקטע שולדימיר מתפלפל בנגינה רבנית-תלמודית, ואפילו מנשק מזוזה אחרי שהוא נפרד מפוצו ולאקי הממשיכים בדרכם. גם המוזיקה של עודד גדיר נוטה לכיוון היהודי (לאחרונה עלתה בתיאטרון היידישפיל גרסה ביידיש, שעדיין לא ראיתיה).

מה שפחות מלהיב (אותי, לפחות) הוא ביצועו של השיר "אל המטבח בא כלב" שעמו פותח ולדימיר את המערכה השנייה. בגרסה הנוכחית בחר הבמאי כי הוא לא ישיר אותו בנוסח המוכר אלא בלחנים מעובדים של שירים ישראלים החל ב"יונתן הקטן" וכלה ב"התקווה".

לא פחות מכך בולטת ההחלטה של אלדר כי תהיה התייחסות של אסטרגון ושל ולדימיר לקהל, למרות שבשום מקום אין מצב כזה במחזה הכתוב והשופע בהוראות בימוי מדויקות של בקט. עיון בגרסה האנגלית מגלה כי רק פעם אחת הוא מציין פנייה של ולדימיר לכיוון הקהל, אך לא אל ה-Audience (הקהל) אלא אל ה-Auditorium (האולם).

ההבדל בין שני המושגים ברור, והבחירה באולם מחזקת את התחושה (שהודגשה מאוד בגרסתם התיאטרלית של איאן מק'קלן ופטריק סטיוארט) שבקט עצמו - ולא פרשניו - הוא שקבע כי מיקומו של הדייט עם גודו הוא במת תיאטרון (חיזוק לכך מגיע כאשר אסטרגון מפנה את ולדימיר לקצה המסדרון כאשר כליותיו והשלפוחית לוחצות). בכל מקרה ברור כי גם במחזה ובהצגתו וגם אם לא במפורש מתקיים החיבור בין הבמה לקהל.



מחכים לגודו (צילום: גאיה סעדון)


שחקנים מיטיבי לכת

עיצוב התאורה של מאיר עקריש הוא תיאטרלי בהתאמה למתרחש, כמו גם הפיתרון הבימתי שנוצר מהעדר הפסקה בין המערכות. הקהל רואה איך מנהל ההצגה מוסיף לעץ העירום את הענפים הפורחים, המציינים את חילוף העונות. החלטה אחרת, יפה כשלעצמה באותו תחום של הווייה בימתית, היא שאת תפקיד הנער יגלם נדב פורטיאנסקי שהוא גם מנהל ההצגה והוא עומד יפה בשתי המשימות.

מעבר לשאלת התפיסה ניצבת שאלת הביצוע, שבקט מיקם את הנאמנות להוראותיו בעדיפות ראשונה. בעניין זה אפשר בהחלט לברך על המוגמר. אוהד ווינקלר הוא אסטרגון בעל נשמה מעודנת, פיוטית גם בכאביו, ואוריה הירש הוא ולדימיר חד ובהיר בטיעוניו ובגישתו העניינית למתרחש. שניהם מיטיבים לכת בנתיב המעביר אותם מהיותם שונים אל קשר רגשי אמיתי.

את ההצגה, כרגיל, גונב הצמד פוצו ולאקי. אלכסיי טושייב עם שיער גולש ופנים מאופרות כליצן-דהוי יוצר דמות מרשימה של פוצו במערכה הראשונה, והוא נוגע ללב בעוורונו במערכה השנייה. תום בן נר הוא לאקי נהדר בתנועה, במונולוג הנון-סנס הגדול במערכה הראשונה (בתרגום רע ומר!) ובאילמותו שבמערכה השנייה.

בסך הכל הגרסה של אריה אלדר מצליחה להביא את המיוחד - ופחות מכך את האבסורד - של המחזה המופלא הזה. וכל הזדמנות לראותו, ותהיה הפרשנות אשר תהיה, מבורכת. וכמו גוגו ודידי, הוא יישאר נטוע במקומו על מדף ההיסטוריה של הדרמה לדורותיה.




מחכים לגודו (צילום: גאיה סעדון)