סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן קרנפים - כל הבמה מציאות
 

 
 


משהו מסקרן מתרחש בבניין "אלהמברה" שבשדרות ירושלים ביפו, שבחלליו פועל תיאטרון נוצר, והדמיון של היוצרים הפועלים בו פורץ קירות וגבולות של מושגים על תיאטרון. בעוד "ירמה" של אנשי נוצר למשוך קהל מעוניין, מועלית "קרנפים" של יונסקו באולם השני במבנה, המשמש למעשה כאחורי הקלעים של הבמה הראשית. כבר בכך יש אמירה מסוימת הנוגעת להפקה החדשה שמגיעה אל הקהל אחרי חצי שנה של עבודה.

כתבתי כי מדובר ב"קרנפים" מאת יונסקו, אך למעשה מדובר בגרסה מיוחדת של אבישי מילשטיין, מנהלו האמנותי של התיאטרון, שגם תרגם את המקור לעברית חיה, עכשווית ורעננה, הוסיף עליו מפרי עטו החופשי, וביים הצגה מרתקת שאיננה רחוקה משלמות (שאותה ישיג בעזרת הידוק וגיבוש של המערכה הראשונה) וגם אם פה ושם התעוררו בי הסתייגויות או תמיהות אין הן אלא דקדקנות של מבקר שמוכן להודות כי הוא גם מקנא.

הגרסה של מילשטיין מציבה את ההתרחשות כולה בתוך תיאטרון (ממש כמו "המלביש"), שלהקתו מעלה למעשה את "קרנפים" המקורי של יונסקו, ובאותה שעה עצמה מתחוללת בחוץ – בעיר ובמדינה כולה – מהפיכת ההתקרנפות הגדולה.

יונסקו, לעדותו, תיאר בזמנו את האינטלקטואלים הצרפתיים, ובראשם ז`אן פול סארטר, שסגדו לקומוניזם ולסטליניזם של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. לאבישי מילשטיין המחזה המקורי נראה רחוק מדי, שגרתי מדי, אולי לא מספיק חזק היום כנתינתו אז. אינני בטוח שהוא צודק, שהרי לא פסו מתקרנפים מעולמנו, כל שנה, כל חברה וקרנפיה. אתמול, היום, וכן, גם מחר. ואולי גם ובעיקר בכל מה שנוגע אלינו.

כיוצר המתבונן גם ביצירה שהוא מעלה וגם בחברה שבתוכה הוא פועל שמורה למילשטיין הזכות לנקוט עמדה אחרת, והבחירה שלו בעולם התיאטרון כרקע כפול להתקרנפות אומרת משהו נוסף, שאיננו מגמד את היצירה המקורית אלא מעשיר אותה באזהרה כי ההתקרנפות מתחוללת גם בעולם האמנות והיצירה. יש בכך אמירה ברורה על מקומם הראוי של התרבות בכלל ושל התיאטרון בפרט במערך התודעה החברתית, האנושית והפוליטית, כתחנה אחרונה אולי לפני אבדן הדרך.

נקודת תורפה בגרסתו של מילשטיין היא בהעדר התייחסות של ממש לצירוף המקרים בין מה שקורה על בימת התיאטרון לבין מה שמתרחש במציאות, אם זו שמאחורי הקלעים או אם, ובעיקר, זו שמחוץ לכותלי התיאטרון. לכאורה אין בזה צורך, שהרי הקהל עושה את החיבור. אבל אם התיאטרון הוא כדברי מילשטיין "המקום היחידי שנותר לנו לדבר, לצחוק, להזדהות ולהתרגש עם כל זה"(ככתוב בדף התוכנייה) או אז ברור כי המפגש בין מה שקורה במציאות לבין מה שקורה על הבמה שבמחזה מחייב התייחסות במחזה עצמו. חבל שהיא איננה, גם משום שהגרסה כולה וההצגה הן מחווה של אמונה חזקה בתיאטרון ובכוחו.

ההצגה מתחילה למעשה כבר במעבר אל אולם ההצגות שנחנך עבור ההצגה הזאת. הקהל מגיע אליו בשביל המוליך מאחורי הציקלורמה של הבמה הראשית, כאילו הוא מוכנס בסודה של האמנות הזאת. הבמה מוקפת משלושת עבריה בקהל, בחלל אינטימי למדי הסוגר על במה עגולה, שאותה עיצב מושיק יוסיפוב כחדר הלבשה בתיאטרון. את הבמה חותך מסך פרפקס שקוף, שמשחק תפקיד חשוב במהלך ההצגה. יש שם שולחנות איפור, תא הלבשה עם כיור, דלת כניסת אמנים מימין ופסנתר במעבר מהבמה ושתי טלוויזיות, שבאמצעותן רואים השחקנים שבחדר ההלבשה (וכמובן גם הקהל) את מה שקורה באותה שעה בהצגת "קרנפים" על הבמה.

את עיצוב הבמה והבימוי הכפול משלימה מעצבת התלבושות בלה חבצקין שיצרה שתי מערכות נפרדות של תלבושות. האחת, בסגנון פריזאי של שנות החמישים, לשחקנים שמאחורי הקלעים והשנייה, לשחקנים בתפקידם על הבמה, המעוצבת בהגזמה שעל סף הגיחוך, המתבטאת בעיקר בפאות שהם חובשים.

על המסך ועל הקיר האחורי מוקרנים קטעי וידיאו מרשימים שיצר אריאל עפרון, החל מליל האהבה של גיבור המחזה, בראנז`ה, וכלה בהתקרנפויות השונות.

ג`ודי קופרמן העניקה לבמה תאורה רבת רבדים שמדגישה פרטים שונים בתפאורה ובמשחק, וכך עשה גם המלחין יובל מסנר במוזיקה המצוינת שכתב (מקצתה בנגינה חיה של לאוניד שפלמן בפסנתר).

כבמאי, מילשטיין השכיל להפיק משחקניו את מיטבם, וכל אחד מהם יוצר דמות ברורה מאוד. יעל צוקר כובשת לב כמלבישה-המעריצה הצעירה, יעל ברנפלד מצוינת כעוזרת הבמאי שנשארת נאמנה לאהובה המקורנף, וכך גם צמד החמד הפילוסופי, זהר סדן כשחקן המשכיל ופיני מיטלמן כשחקן המבוגר, וכמובן שפרה מילשטיין כשחקנית המבוגרת, הפאם-פאטאל. אמיר איבגי, כשחקן החדש, מתייצב חזק בתפקידו במערכה השנייה, באחד משני הדיאלוגים המהותיים ביותר במחזה, וכך גם נטלי שילמן, כדייזי, השחקנית הנחשקת ואהבתו הגדולה של בראנז`ה. שילמן יוצרת בתמונה האחרונה של ההצגה דמות מסקרנת, מושכת ומאיימת, בקווים רכים, כמשיחות מכחול רכות על בד, גם כאשר הקרנף שבה נחשף (באדיבותו היצירתית הנפלאה של אמן הווידיאו עפרון).

יגאל זקס בתפקיד ז`אן, נותן משחק מגובש מאוד, רב כוח, החל מכניסתו הראשונה לבמה. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת העוצמה המשחקית שלו בתהליכי ההתקרנפות, שבהם הוא מצמרר.

ונותר עוד עופר זוהר, בתפקיד הראשי של בראנז`ה, השחקן המכור לטיפה המרה , אשר נפשו יוצאת אל דייזי. זוהר מעצב במינימליזם חף ממחוות מיותרות דמות שלמה מאוד, רציפה, של תום, תבונה, אנושיות, כאב, אהבה, עקשות מוסרית ומעל לכל - אמונה במותר האדם. בראנז`ה שלו הוא התגלמות הילד הנצחי שיגלה תמיד את המלכים העירומים, זה שאצבעו תחסום את החור שבסכר. בראנז`ה שלו הוא האיש הפשוט, ממש כמו הספר של צ`פלין בדיקטטור הגדול. האיש הפשוט שאולי בכל זאת, אם נאמין ליונסקו ולמילשטיין, נמצא בתוכנו.

בסיכומו של דבר, חוויית "קרנפים" נוסח מילשטיין ותיאטרון נוצר היא נדבך חשוב להכרה בחשיבות התיאטרון ובמשמעותו. תיאטרון בכלל, ותיאטרון נוצר בפרט. ואולי הפעם, אחרי עשר שנות פעילות כמעט התנדבותית, יגיע שמעו של התיאטרון הזה גם אל הקומה השתים עשרה בבית עיריית תל-אביב-יפו.

צבי גורן


07/02/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. הצגה חזקה- משחק, ליהוק מוסיקה תלבושות ותפאורה
yes , (20/11/2004)
1. תיקון לשם הפסנתרן בהצגה והערה
שלפמן לאוניד , (08/02/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע