תיאטרון - ביקורת דיסקים: פול סיימון, רפאל

המפיק בריאן אינו מעניק נופך אלקטרוני עדין לאלבומו החדש והמפתיע של פול סיימון ואילו הכוכב הצרפתי העולה רפאל מציע מסע אקוסטי מלנכולי אך כובש.

עדיין רלוונטי

פול סיימון הוא מהאמנים שיש מאחוריהם שובל כה ארוך של השגים, עד כי זה בלתי אפשרי כמעט להגיד עליו דברים רעים, אך יאמר לזכותו שברוב המקרים אין בכך צורך. גם אחרי שהכניס את עצמו להיכל התהילה בזכות שיתוף הפעולה האלמותי שלו עם ארט גרפונקל, לא נח סיימון על זרי הדפנה, המשיך להגיע לשיאים נוספים עם רצף ארוך של אלבומים, ומיקסם פעם נוספת את הפופולריות שלו בסוף שנות השמונים עם האלבום “גרייסלנד”.

הבעיה התחילה בשנות התשעים עם הפוגות ארוכות מדי בין רליסים, והתעצמה באלבום האחרון שהוציא סיימון לפני כשש שנים, אשר לא הצליח לשחזר השגי העבר שלו והיה בעיקר משעמם. אחרי כל זה, ובדיוק כשחשבתי שהכל נגמר, מביא הבחור הזה דיסק ששובר את כל הכללים של אמנים ששיאם כבר מאחוריהם, שיש בו תעוזה ורעננות, ויכול היה בכיף להשתלב ברשימת ההפתעות הנעימות שדיווחתי עליהן פה לא מזמן.

יש באלבום הזה אחד עשר שירי פולק-רוק קצת אלקטרוניים, בעלי נופך אלגנטי ונעים, בהפקתו רבת ההשראה של בריאן אינו. בדומה לשמפניה, שמחליקה לה בנעימות בגרון תוך כדי עקצוץ קל שבקלים בקצה הלשון, שרק אחרי כמה כוסות מזהים את השפעתה המסחררת, כך לוקח אותנו כל אחד מהשירים באלבום למסע מוזיקלי נעים, מינורי, מרחף במידה מסויימת וחף מלהיטים של ממש. כוחו האמיתי של האלבום מצוי בשילובם של כל האלמנטים המוצלחים המרכיבים אותו.

כפי שצריך להיות, בבסיס נחים להם שירים מצוינים, שהם אישיים ומרגשים אך בפירוש לא רגשניים מדי, שכדאי להקשיב להם בתשומת לב פשוט מפני שיש בהם תוכן ועניין רב, וכל אחד מהם מוביל בטבעיות אל הבא אחריו. ההפקה המוזיקלית של אינו ("עיצוב הנוף הקולי", כהגדרתם), תומכת בשירים הללו היטב, עם הרבה סטייל ונגנים כמו הרבי הנקוק (פסנתר) וביל פריסל (גיטרות), אינה נותנת להם מנוח וסוחפת אותם למצות את יכולותיהם. וכמובן, מעל כל אלה עומדים הקול המיוחד של סיימון וסגנון ההגשה המזוהה מאוד שלו, והוא נשמע נכון ורלוונטי היום, בדיוק כפי שהיה בימי תהילתו הגדולים.

Paul Simon – Surprise, Warner/Hed Arzi

פולק אלטרנטיבי בצרפתית

איכשהו יוצא, שבתקופה האחרונה אני שומע הרבה יותר מוזיקה צרפתית מבעבר, ואחד מהאלבומים הצרפתיים שהכי נהניתי מהם לאחרונה, שייך לזמר צרפתי-יהודי בשם רפאל, שהוא גם במקרה אחד מהכוכבים העולים הגדולים שם בימים האלה. הוא נמצא כרגע בדיוק בנקודה החמקמקה, שבה מתחברת ההצלחה המסחרית, שכוללת מכירות מצוינות של האלבומים שלו ושלל פרסים מכל מיני טקסים נחשבים, יחד עם הערכה מקצועית ואמנותית של מבקרי המוזיקה.

בשיא ההצלחה הזו, הגיע רפאל לבקר אצלנו לפני זמן לא רב, אבל בתוך ים האמנים הזרים שמבקרים אותנו בימים האלה, הוא לא הצליח לייצר התעייניינות גדולה מדי. גם התגובות על ההופעה הרגועה והאינטימית שלו במועדון הזאפה היו פושרות לגמרי, ודיברו על כך שהיא הייתה מכוונת יותר למעריצים, מאשר למי שנחשף לשירים האלה בפעם הראשונה.

אז לכל מי שקרא את הביקורות השלילות על ההופעה ובוודאי למי שלא שמע עליו עד היום, כדאי מאוד לתת לרפאל צ`אנס ולשמוע את האלבום החדש שלו. מדובר באלבום מלנכולי למדי, שבנוי על מגוון רחב של כלים אקוסטיים, עם הרבה פסנתר, גיטרות, ועוד כל מיני כלי מיתרים, ואוירה של אלבום פולק אלטרנטיבי, אבל במובן הטוב והמעניין של הדבר.

זה מתחיל עם שיר הנושא של האלבום (שהיה לשיר השנה בצרפת), הבנוי על מקצב של גיטרות ומנדולינה, שמתפתח לו לכדי חגיגה גדולה וקצבית של צלילים, שעובדת בניגוד לקולו המיוסר של הזמר והלחן המינורי שהוא שר. אחרי שתפס לנו את האוזן, מתחיל האלבום לאט לאט להרגע, ולהתכנס, ולהפוך להיות מסוגר ואינטימי יותר, ויש בו תחושה של מסע שלם או של סיפור עם עליות ומורדות, והוא נשמע מצוין לכל אורכו כבר בפעם הראשונה, אבל גם הרבה אחריה.

Raphael – Caravane, EMI/Helicon