תיאטרון - ביקורת דיסקים: נורה ג''ונס ושרה מקלכלן

17 מיליון עותקים ו-8 פרסי גראמי הפכו את נורה ג`ונס לכוכבת ענק בינלאומית, אבל רק חלק קטן מתוך המבול התקשורתי ששטף אותה בכל העולם הצליח לחדור לארצנו הקטנה. שיריה מוכרים בודאי גם ליושבי בתי הקפה שלנו, אבל כמותג של ממש היא עדיין לא מעוררת כאן הדים גדולים מדי.

באופן כללי אני חושב שהאלבום הראשון והמצליח של ג`ונס ("Come Away With Me") קיבל הרבה יותר ממה שהגיע לו. הוא היה יפה במידה, אבל לא היה בו את הדרייב שמחזיק אלבום שלם. רק ג`ונס עצמה, בקולה המעושן ושירתה החושנית והמלטפת, הצליחה לדלות את האלבום מתוך הבינוניות. למרות זאת, שני השירים שהיא חידשה בפרויקט של צ`ארלי האנטר (כולל אחד מקסים ביותר ל-"Day Is Done" של ניק דרייק), יצרו אצלי ציפייה גדולה לבאות.

שנתיים בלבד אחרי הפריצה הגדולה, מגיע האלבום השני שלה ומביא אתו שתי בשורות טובות. האחת – דבר לא נגרע מקולה הנהדר, הקטיפתי, ומלא העומק וההבעה. כולם אוהבים להגיד שבקול שלה יש גוונים שמזכירים כמה מזמרות הג`אז והבלוז הגדולות (בילי הולידיי, נינה סימון, ריקי לי ג`ונס), אבל היא עדיין שומרת על טאצ` ייחודי שמבדיל אותה מכל היתר.

הבשורה השנייה - האלבום נמנע מלחזור באופן מלא על הצלחת העבר ולוקח תפנית קלה אל מחוזות הקאנטרי. השינוי הזה יוצר שילוב מעניין ונעים מאוד לאוזן, ומכניס למוזיקה אנרגיות רעננות שמחזיקות יפה את האלבום עד תומו. לבד מהגוון הג`אזי הרפוי שעדיין שולט, כמה מהשירים באלבום הם שירי קאנטרי לכל דבר, כמו למשל הדואט החינני עם דולי פרטון (שזוכה בעצמה לאיזשהו סוג של תחייה אמנותית בשנים האחרונות).

כמו את האלבום הראשון, גם את זה הפיק מוזיקלית עריף מרדין, שעבד בעבר עם שלל זמרות ענק (ארית`ה פרנקלין, דאסטי ספרינגפילד, בט מידלר ואפילו עפרה חזה שלנו), ועשה כרגיל עבודה מצוינת בתחום ה-"Adult Contemporary" שבו הוא מתמחה. חבורה שלמה של כלי ג`אז מסורתיים (כולל הפסנתר של ג`ונס בעצמה) עוטפת יפה את קולה של הזמרת, וכך נוצרת אוירה נעימה של מועדון ג`אז, קצת מתוחכם ולא לגמרי סטנדרטי.
Norah Jones – Feels Like Home, Blue Note/Helicon

גם שרה מקלכלן היא אצלנו מעין סוד שגלוי רק למעטים. היא מהזמרות הרגישות והרומנטיות שכותבות לעצמן את השירים ומבצעת אותם עם הרבה רגש באמצעות קולה היפה והצלול. רק פעם אחת הצליחה מקלכלן לחדור בארץ לרשימות השידור ולמועדונים, בזכות שיתוף פעולה עם "Delirium" בלהיט הענק "Silence". האלבום האחרון שלה יצא בארצות הברית כבר לפני כמה חודשים והספיק למכור שם כמות מאוד יפה, אבל מכיוון שאנחנו מכוונים באיחור אופנתי יחד עם שאר ארצות אירופה, הוא מגיע לכאן רק עכשיו.

מקלכלן לא מביאה באלבום הזה שום בשורה חדשה, אבל היא מצליחה לעשות בו היטב את מה שהיא יודעת, והגיע לשיאו באלבום "Surfacing" משנת 1998. היא כותבת שירי אהבה ורגש יפים שאפשר לסווג אותם כקיטש, אבל הם נמצאים ברמה אחת לפחות מעל הזבל המצועצע שמבצעות זמרות כמו סלין דיון, ולפעמים יש בהם הברקות מוצלחות במיוחד. לטקסטים שהיא כותבת יש תוכן אמיתי, המנגינות מורכבות ולא נמאסות בקלות, והיא גם יודעת לשמור על האיפוק המתאים בביצוע.

האלבום הוא די קצר (40 דקות בלבד), וזה מאפשר להקשיב לו עד תומו מבלי צורך בהפוגות שנדרשות לפעמים באלבומים מהסוג הזה. למי שנשאר עם טעם של עוד, יש גם גרסה מיוחדת עם דיסק בונוס וארבעה שירים בהופעה חיה.
Sarah McLachlan - Afterglow, Arista/Hed Arzi

אורן בר-אל