תיאטרון - ביקורת דיסקים: ג''וש גרובן, דפש מוד

חובבי הפסבדו-אופרה – הכירו את ג`וש גרובן, הגרסה הגברית לאמה שפלן ואם אתם מן המתגעגעים לדפש מוד – פנו מקום בתקליטייה לאוסף הלהיטים החדש שלהם.

מתנה ווקאלית

אם אהבתם פעם את המוזיקה של אמה שפלן, והתגעגעתם לקול המרשים ולביצועים הכאילו-אופראיים לשירי סופר קיטש שמערבים אנגלית ואיטלקית ולעיבודי התזמורת הדרמטית והעשירה, הנה מגיעה התשובה הגברית, בדמותו של בחור אמריקני צעיר למדי בשם ג`וש גרובן, שרוכב בדיוק על אותו הגל כבר כחמש שנים. חובבי אופרה הארד-קור יזדעקו בוודאי לשמע ההשוואה, אבל עבור הרבה מאוד אנשים זה כנראה הדבר הקרוב ביותר לאופרה שיוכל לעבור את סף ביתם. אנשי יחסי הציבור מספרים לנו שמאז תחילת המילניום הספיק גרובן למכור כעשרים וחמישה מליון אלבומים (בעיקר בארצות הברית) – יותר מכל מוזיקאי אחר בתקופה הזו.

האלבום החדש של גרובן (והשלישי במספר), פונה דווקא חזק יותר מאי פעם לכיוון מוזיקת הפופ. חלק ניכר מהאלבום מורכב מחומרים מקוריים שבכתיבתם השתתף גרובן בעצמו, ואילו הניחוח האופראי נשאר בעיקר בתחושה הכוללת שמשדרים השירים. בעיבודי התזמורת הספקטקולריים, פרי עבודתם של מיטב יצרני הפופ האמריקניים, בשפה האיטלקית שמפציעה לה מדי פעם כדי להזכיר לנו שבכל זאת מדובר במשהו קצת פחות סטנדרטי, ובקולו האדיר של גרובן, שמרהיב בזעקות שהוא מפזר לכל הכיוונים, ומרהיב לא פחות גם ברצועות השקטות יותר.

ההקפדה על הפרטים ניכרת בכל צליל באלבום, עד כדי כך שקשה למצוא את המקומות בהם יכול גרובן להביע את עצמו מעבר לשלמות הטכנית של הביצועים, אך עם זאת יש לכל ההפקה הזו כוח משיכה שאי אפשר לזלזל בו. תקשיבו לעוצמות שיוצאות ממנו כשהוא מבצע בלדות איטלקיות נושנות, ותבינו את פשרה של המתנה הווקאלית שהוא נושא עימו, ועם כל זאת, יש באלבום כמה רגעים שבהם מסיר גרובן את העניבה ונותן לנו להציץ אל רבדים נוספים של הכישרון שלו. זה קורה בעיקר בשירים שנוטים יותר לכיוון הפופ כמו למשל בשיתוף הפעולה עם הרבי הנקוק בשיר "Machine", ושם מצליח הנקוק להוציא מגרובן קצת שובבות וקופצנות, אשר משלימים היטב את אחד מהקולות היפים שמסתובבים היום בעולם הפופ.

Josh Groban – Awake, Warner/Hed Arzi

מזומזמים עד אין קץ

הם אמנם הבריזו לנו בעיצומה של אחת מהתקופות הקשות ביותר שידענו בשנים האחרונות, בדיוק כשהיינו רגישים וזקוקים למעט חיזוקים ותשומת לב, אבל הם עדיין אחת מהלהקות השורדות ביותר בעולם הפופ, ועל זה מגיע להם לא מעט כבוד, וגם על היכולת להישאר רעננים ומלאי אפיל מלודי במשך כל כך הרבה שנים. אוסף הלהיטים החדש של דפש מוד מאגד שמונה עשרה רצועות, מהמוכרות ביותר של השלישייה הזו, שהתחילה את ימיה בתחילת האייטיז, הימים שבהם הייתה המוזיקה האלקטרונית בחיתוליה, ודפש מוד הייתה אחת מהמובילות בסצינת "הניו ווייב" שיצאה אז מאנגליה.

בסופו של דבר אוסף הלהיטים המצוין הזה אכן עושה עבודתו נאמנה ומדגיש את ייחודה של הלהקה, ואת כמות הלהיטים הגדולה שהיא יצרה בעשרים וחמש שנות פעילותה. שיר רודף שיר רודף שיר, וכל אחד מהם מוכר ומזומזם עד אין קץ, ומיקומו של כל אחד מהם חתום בסלע ומוצדק לחלוטין באוסף מעין זה (כולל "Precious" החדש והמקפיץ). אך עם כל זאת, חולשתו היחסית של האוסף מתבטאת בחשיפה חד צדדית של המוזיקה שהם ייצרו, ודרכה נשמע הצליל שלהם קצת חד גוני לעיתים, מה שלא קרה כמעט אף פעם באלבומים המלאים של דפש מוד, ובהם היה מקום גם לקטעים מגוונים יותר, אבל אלה בדרך כלל לא מצאו את דרכם אל מצעדי הפזמונים.

Depeche Mode – The Best of – Volume 1, Reprise/Helicon