סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: צבי גורן החופש להיות חופש
 

 
 
בלונדון כבר גילו את חופש שכטר, הרקדן הכוריאוגרף והמוזיקאי הירושלמי שיופיע  כאן עם להקתו בשבוע הבא במסגרת "תל אביב דאנס"
 


ירושלמי אמיתי
 
"מאז שהתוודעתי אל היצר היצירתי שבי, הבנתי שזה יוכל להתממש רק אם זה יהיה ביטוי של האני שלי. לא של אף אחד אחר, ולא בהקשר לשום דבר אחר מלבד מה שיש בי. ואת זה מצאתי בלונדון", כך מגדיר חופש שכטר את עצמו כיוצר. העובדה שיצירותיו הפכו ללהיט מבוקש בעולם המחול, שדלתות רבות נפתחו ונפתחות לפניו במהלך חמש השנים האחרונות איננה משנה אותו ואת הראייה שלו. הוא מודע לאקטואליה ולפוליטיקה סביב, אבל מתעקש ליצור במנותק, בתוך החלל הפנימי שגילה בתוך עצמו. ההצלחה, הביקוש, התכניות – כל אלה לא שינו אותו. את השינוי הוא מייחס רק לתהליך היצירה שהגיח ממעמקים, מבעד לפחד, ופתח לפניו את השער שאליו עשה את דרכו, בלי שהתכוון לכך אולי.
 
מבקרי המחול בלונדון ובאירופה לא חסכו במילים גבוהות לתאר את הישגיו – ועתה מגיעה ההזדמנות שלנו כאן לראות "על מה רגשו גויים". בשבוע הבא תופיע להקתו על בימת המשכן לאמנויות הבמה עם שתי יצירותיו הבשלות - UPRISING שגם תתן לנו את ההזדמנות לשוב ולראות אותו רוקד, ו- IN YOUR ROOMS שנוצרה במסגרת שיתוף פעולה נדיר בין הפלייס-סאדלרס וולס-ואולם המלכה אליזבת בגדה הדרומית.
 
את חופש שכטר פגשתי בקובנטרי בין הופעות להקתו בווריק ובמנצ`סטר, במהלכו של סיבוב  הופעות עמוס, עשרות הופעות, באנגליה ובאירופה כולל גיחה לישראל. הוא עצמו יגיע לכאן משבדיה, שם הוא מכין עבודה עם להקה מקומית. הלהקה שלו כוללת 12 רקדנים (גם הוא עצמו רוקד ביצירה אחת), מנהלת ומפיקה.
 
לא עברו דקות של חימום הקנה, פטפוט על דא והא, לפני שהרגשתי כי חופש, שנולד לפני 33 שנים בירושלים,  הוא עדיין “ירושלמי אמיתי” ומעיד על עצמו שהוא ביישן, ולא אוהב ללכת לים, בעיקר בגלל החול והבלגן מסביב. "כשהגעתי לרקוד בבת שבע זה היה מין שוק בשבילי, וגם השחרור הפיזי, אבל הייתי עדיין `ירושלמי` עכשיו כבר אינני יודע".
 
ואיך היה המעבר מתל אביב ללונדון?
 
"אהבתי את זה. ברגע שאתה מבין את מערכת החוקים והמנהגים כאן זה פשוט ולא הייתי צריך לבזבז אנרגיה, ויש בזה משהו שאני אוהב. יש לזה את המינוסים אבל גם משהו שאני אוהב, שאני לא מוכרח להתעסק בכל דבר שקורה. בארץ צריך להתעסק עם הכל, כל הזמן הכל פתוח, הכל בפנים. והמעבר ללונדון היה לי נוח, גם עם מזג האוויר שאני מאוד אוהב היה לי נוח והחזיר לי משהו מהירושלמי שבי, שעבר מהעיר העתיקה דרך ארנונה ובעיקר הגבעה הצרפתית וקטמון הישנה. ירושלים עיר קרה ותל אביב עיר חמה וסבלתי. וכאן מזג האוויר משתנה כל הזמן, ולפני שנמאס לך ממשהו מגיע משהו אחר, אף פעם אין קיץ מאה אחוז, ואני מסתדר עם זה".
 
בירושלים התחלת לרקוד?
 
"כן התחלתי לרקוד ב"הורה אפרוחים" בירושלים, והיו שם בנות שפיתו אותי להגיע לאקדמיה למחול. וזה היה משהו מדהים ומיוחד להתעסק באמנות בלב העיר הכאוטית הזאת. זה היה בגיל 15, באמצע שנת הלימודים. שם גם היה שיעור הבלט-קלאסי הראשון שלי".
 
ומאז התחלת ללמוד את הנדודים?
 
"כן, אחרי שחויילתי כרקדן מצטיין הגעתי לאנסמבל בת שבע ומשם עברתי ללהקה, רקדתי בה  שנה וחצי, ותוך כדי התחלתי גם לעשות מוזיקה, למדתי לנגן בתופים, ואחר כך אחרי שעזבתי התרכזתי בזה אם כי המשכתי לרקוד פה ושם".
 
ולא חשבת להיות כוריאוגרף?
 
"הייתה לי אולי פנטזיה פנימית אבל פחדתי".
 
מה משך אותך לתופים?
 
"תמיד היה בי משהו שמשך אותי למוזיקה, ואהבתי להקליט את עצמי. אבל למה תופים? עדיין אין לי מושג. אפשר למצוא הסברים בדיעבד, בהחלט, אבל מה שאני מבין זה שהכניסה למוזיקה הייתה מהזווית הכי פשוטה שיש, הכי בסיסית. מוזיקה יושבת על מקצבים, ויש בה את העניין של רעש ושקט, ותזמון – וזה גם נכון ביחס למחול, ובדיעבד אני יודע שלמדתי המון מזה שיושבים ומשחקים עם קצב, לומדים מה זה מקצבים. הלכתי לבית ספר לתופים וגם עבדתי חודש עם מיומנה, אבל לא נוצר הקשר הדרוש, והכוונות שלהם לא ממש משכו אותי. הם צדקו כמובן ביחס לעצמם, ואני נשארתי בחוץ".
 
"ככל שאתה מאכיל אש באש יש יותר אש"
 
ואז החלטת להמשיך במסע ולצאת החוצה?
 
"כן. קודם כל נסעתי לפריז. הייתי שם שנה וחצי, עם החברה שלי  בזמנו. נסענו במטרה לא לעשות כלום. אבל זה לא קרה, ונכנסנו לפרויקטים באנסמבל  שהחברה שלי באה ממנו, ואחר כך היינו בגרמניה לאיזשהו פרויקט. אבל בכל הזמן הזה לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, אבל יצרתי בעיקר מוזיקה והרבה פנטזיות בראש. היה פחד לעשות את הצעד הראשון שיגיד `זה אני!`. המשכתי עם התופים אבל לא ידעתי לאן זה מוביל. ואז הגיעה הצעה מהארץ שהייתה מושכת בעיני, להופיע כמתופף במופעים לילדים. הסכמתי, כי אני יכול להתאמן מול קהל ומול ילדים, וחזרתי לארץ, והופעתי במופע של אלידע גרא במשך שנה וחצי. זה היה מסע מאוד מצליח, ותוך כדי זה התחלתי להופיע גם עם להקות רוק, וכך גם נולד הרעיון להגיע לאנגליה, כשהסולן של הלהקה שלנו THE HUMAN BEINGS החליט לצאת ללונדון. הם עדיין מסתובבים בלונדון".
 
"אז, נכנסה לתמונה הפוליטיקה בעקבות הפלת מגדלי התאומים ב -11 בספטמבר. עד אז הפוליטיקה לא עניינה אותי בכלל. הייתי יותר מדי עסוק בעצמי ולא הרגשתי שיש טעם שאתערב בוויכוחים ובאינפורמציה שאין לי מה לעשות אתה. למעשה זה מה שקורה לכולם. קריאה בעיתונים איננה מעורבות. אבל אז, כשקרה מה שקרה שם בארה"ב, נולדה בי התחושה של אין-אונים. אני לא מתעלם מהמצב, אבל הייתה לי הבנה מוחלטת שאין לי מה לעשות בעניין הזה, ומתוך התחושה הזאת נולדה ההכרה שאם אינני יכול לעשות כלום אז גם מוטב שלא אעשה כלום ולא אהיה חלק מזה. ככל שאתה מאכיל אש באש יש יותר אש. אין פה התקפה על משהו כי אין גם דבר שהוא נכון. אבל מבחינתי האישית ראיתי שאני צריך לפנות יותר אל משהו פרטי שיקרה לי לעומת העניין הכללי שזועק מכל פינה. ברגעים מסוימים אמנם חשבתי שאולי זה טפשי ולא נכון, אבל בראייה לאחור אני יכול לומר שהנה בכל זאת מצאתי את הדרך להיות יצירתי, לעשות משהו אישי".
 
והפכת להיות, כדבריך במסיבת העיתונאים בתל אביב, "האיש הנכון במקום הנכון"...
 
לא. אני לא מאמין בזה, אמרתי את הדבר יותר כבדיחה. שהרי כולנו בסופו של דבר `האיש הנכון במקום הנכון`. הדבר המעשי שלגביו כאילו התייחסתי היה בנוגע למה שקרה לי בלונדון, מקום שיש בו כל כך הרבה אפשרויות לכל מי שמגיע אליו. אם מישהו רוצה לעשות משהו יש לפניו הרבה פתחים. לא רק בלונדון, גם בארץ ובכל מקום בעולם. מה שחשוב זה מה אתה רוצה לעשות, מה אתה מוכן לנסות. העובדה היא שיש אלפי אנשים סביבי שחיפשו את החופש היצירתי שלהם, מטר לידי, והאפשרויות לא נפתחו לפניהם זה אולי ההבדל. אבל אני החלטתי לפני חמש שנים להשקיע את כולי במה שאני רוצה לעשות".
 
מה קרה אז?
 
"להקת הרוק שלנו התפוררה ואני כבר עבדתי שנה וחצי בלונדון עם להקתה של יסמין ורדימון, שפגשתי אותה לראשונה רק שם. אבל עצם הידיעה שהנה יש ישראלית, ואפשר להגיע אליה, ולעבוד אתה, החזירה אותי למחול. לא שעזבתי את זה לחלוטין. אבל אחרי שהבנתי שהכסף גומר אותי, או אני גומר אותו, נזכרתי שבעצם אני רקדן מקצועי וזו דרך להתקיים. אבל גם אז קיוויתי למצוא משהו משלי, אישי. ואז הגיע הרגע שאמרתי שאני לא רוצה לעבוד בשביל אחרים, לא רוצה לחלום חלומות ופנטזיות של אחר, ובוחר לבדוק מה יש לי להציע".
 
התברר לך הצורך שהיה רדום...
 
כן. אני חושב שהצורך הזה היה שם כל הזמן, וגם הפחד, אבל אז זה בא ואמרתי שזהו, לא אכפת לי להתעסק בזה. חיפשתי תירוץ ואז קראתי על תחרות מחול בפינלנד, ויצרתי דואט קצר. זה היה מדהים לעשות את זה. עם חברתי לשעבר, קלר, שגם היא רקדה בשעתו בבת שבע. וכך זה התחיל. היה מרגש, חזרנו ללונדון. כעבור שנתיים, אגב עבדתי שוב על הדואט וקיבלנו פרס עליו בווינה. 
  
להקה משלו

ומה קרה בלונדון אחרי ששבתם מפינלנד?
 
התחלנו להופיע עם הדואט, ולאחת ההופעות, בהיי בארנט, באולם קטן של מאה מושבים ובמה קטנה, הגיע ג`ון אשפורד, מנהל ה-PLACE – מרכז המחול החשוב של לונדון. האיש הזה ידו  בכל ויד כל בו – הוא נמצא בכל הופעת מחול שקורית בלונדון, שאולי ימצא בה משהו חדש ומעניין. הוא מגיע על אופניו, וכך גם הגיע אלינו. הזמין אותנו להופיע אצלו ובפגישה אתו, כבדרך אגב  כאילו הוא בוחן עד כמה אני רציני הוא הציע לי להיות אמן-בית של הפלייס. הוא שאל מה אני רוצה לעשות, ואמרתי לו שלקחתי לעצמי שנה מהחיים שלי ואני רוצה לעשות כוריאוגרפיה, עם כסף או בלי כסף, זה מה שאני הולך לעשות במשך שנה. מי שירצה לבוא אתי – נהדר. מי שלא – גם זה לטובה. ואז הוא אמר `או.קיי, אתה נראה לי בן אדם נכון, ויש לך אולפנים וכסף לעשות את זה`".
 
כלומר על סמך עבודה אחת קצרה נפתחה לפניך הדרך לשנה שרצית בה...
 
"לשנתיים. זה מה שהוא רצה. זה ההסכם שהוא הציע. כשראיתי את הדלת הזאת נפתחת, אמרתי – הנה הדלת הפתוחה, ואחרי חדר די גדול, למה שלא אשתמש בו? זה סטודיו, רקדנים, תקציב גם אם לא גדול במיוחד, אבל בעיקר השם של הפלייס מאחורי. וזה היה נהדר. השתמשתי בסטודיו מתי שרציתי, הכל היה פתוח בשבילי. אלה היו שנתיים של עבודה מאוד קשה. יצרתי שתי עבודות עם הלהקה שלי, הרקדנים שבחרתי לעבוד אתם. על אחת מהן, קיבל את פרס הקהל, והשנייה, UPRISING נוצרה ללהקת בנים".
 
"כאן אולי מגיע המקום הנכון לביטוי `האיש הנכון במקום הנכון`. מנהלי הפלייס, סאדלרס וולס ואולם אליזבת הם שיזמו יחד את הרעיון לעשות מופע משותף לשלושתם, ואתה יכול לקרוא לזה מזל או לא שהם בחרו דווקא בי. ההחלטה שלהם הייתה ליצור עבודה שתעבור  מתיאטרון קטן – הפלייס – לתיאטרון בינוני – אולם המלכה אליזבת – ולבמה הגדולה של הסאדלרס וולס, שהיה בעבר אותם הבית של להקת הבלט המלכותי. שאלו מה דעתי על זה, וכמובן אמרתי שכן, זה מאתגר ומעניין אותי. התקציב, שהתקבל מהמועצה לאמנות, היה לעבוד על היצירה במשך שנה. במרץ 2007 הופענו בפלייס, במאי כבר הופענו עם קבוצה מוגדלת באולם אליזבת, ובספטמבר בסאדלרס וולס. הופענו גם בשטוקהולם. ואז כשזה נגמר שאלתי מה עכשיו? איך נופיע הלאה? מי משלם? ואז עלה הרעיון להקים להקה שלי, עם רקדנים שעבדו בפרויקט ורקדנים נוספים, והתחיל תהליך מעניין של ביקוש להופעות, ומתחילת 2008 החל מסע הופעות מפרך".
 
ואתה ממשיך ליצור?
 
"כן, אבל בעיקר עם להקות אחרות שמזמינות אותי. כאן באנגליה ובאירופה, בפורטוגל, שווייץ, שבדיה, ובקרוב גם בסידני, אוסטרליה. גם ללהקה יש תכנית עבודה ואני מכין יצירה חדשה לנשות הלהקה עבור פסטיבל UPRISING במאי 2009 ועוד עבודה גדולה עם הלהקה כולה ל-2010. החודש יוכרז על התקשרות שלנו עם ה-Brighton Dom ואני גם אהיה אמן-בית בסאדלרס וולס. אבל עדיין יש מה לפתור בתוך כל ההצלחה הזאת וזה עניין הסטודיו.  זה עולה הרבה מאוד להחזיק סטודיו של להקה ואנחנו מנסים להתארגן בברייטון ובסאדלר וולס".
 
דוקר את העולם הגברי

 
ומה עם ישראל?
 
"שואלים אותי הרבה על העניין הזה. בארבע השנים האחרונות הייתי בהתגלגלות. לא הייתה לי תכנית. זה היה יותר אופורטוניסטי. רציתי לעשות כמה שאפשר יותר. וכששאלו אותי על ישראל אמרתי שאני משער שזה יבוא. למעשה כל ההופעות שלנו עד עתה לא באו מתוך יוזמה שלנו אלא כהיענות להזמנות. ואז הגיע גם יאיר ורדי. ואמר שאנחנו צריכים לעבוד ביחד. ואז התחיל המהלך של בדיקת האפשרויות, איך ומה. והנה אנחנו מופיעים. ואולי גם יגיע הרגע הנכון שאבוא ליצור בארץ".
 
אתה מביא לכאן שתי יצירות שעשו רעש גדול. למה אתה מצפה כאן?
 
"אני משער שגם בארץ, כמו במקומות אחרים, יהיו מי שיבינו את UPRISING כמשהו פוליטי מקומי, כמו האינתיפאדה, אבל זה לא מה שאני עושה ביצירה הזאת שרוקדים אותה רקדנים גברים, והיא מתבוננת, חוקרת ואולי גם דוקרת את העולם הגברי. הרי המחול הוא כמו מראה שבה אתה רואה את עצמך, אבל בהיפוך מסוים, מה שנותן הזדמנות לבדוק מי אתה. יהיה מעניין לראות איך הקהל הישראלי יגיב עליה.  גם ביצירה השנייה, IN YOUR ROOMS אני בודק מערכת מוכרת לכאורה, זו של התקשורת וביטוי האישיים, גם באמצעות המתח הנוצר בין טקסט לתנועה, בין מילים שמשמעויותיהן מקבלות צורה ומאבדות אותה, לבין הגוף שלובש צורה ופושט אותה. זה מצב קבוע של מבוכה, תהייה, בין לבין".
 
מתרגש להופיע בארץ?
 
"אני לא חזק בביטוי של רגשות. אבל הייתי אומר שאני סקרן לראות את התגובות".

 

להקת המחול של חופש שכטר תופיע בימים שלישי ורביעי, 12, 11 בנובמבר 2008 ב- 21:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, במסגרת פסטיבל "תל-אביב דאנס".


למועדי מופעים >

03/11/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. חובתי לומר
מיכאל , (04/11/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע