סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן מלחמה מלאכותית
 

 
 


בהצגה "מלחמה" בהבימה מוצא עצמו צבי גורן בתווך בין דרמה משפחתית בעייתית לבין בימוי ומשחק משובחים שמדגישים עוד יותר את המלאכותי במחזה השוודי.

ללא מעורבות רגשית

על פניו, המחזה של לארס נורן, הנחשב כיום כמחזאי המוביל בשוודיה, אמור לשמש מסמך דרמטי בן זמננו על מוראות המלחמה, מבעד לקרבנותיה. אלה שיצאו לחזית וחזרו ממנה, ואלה שנשארו בבית וסבלו חרפת רעב, אונס, טיהור אתני והרס.

נורן איננו מזהה את המלחמה שאותה הוא מתאר במחזה שלו, אך הסממנים המובהקים שהוא שותל, מעידים כי מדובר במלחמות הבלקן, וליתר דיוק - במלחמה בין סרביה לבוסניה. כבר בהחלטתו שלא לזהות אותה, אפשר לומר כי נורן בורח מהמלחמה. היא לא מעניינת אותו באמת, גם לא נסיבותיה, מהלכיה, או תוצאותיה.

תחת זאת הוא מפנה מבט לעבר משפחה אחת, אשה ושתי בנותיה, שבמשך שנים האמינו כי הגבר שלהן מת אי-שם באחד משדות הקרב. תחת אש התותחים הן מצאו את הדרך להתקיים. הן נאלצו לשלם בגופן. והן מצאו נחמה בחברתו של הגיס-הדוד, שאיכשהו הצליח להשתמט מהגיוס למלחמה.

מזכיר משהו? אולי את פרקי אלקטרה באוריסטיאה, אולי את פרקי הקובה. כי כן ההתבוננות אל קרבנות המלחמה איננה עניין חדש. התיאטרון ידע למצוא את החומרים הדרמטיים במקומות שבהם הקונפליקטים הגדולים השתקפו מבעד לסיפורים האנושיים המשפחתיים. אבל איכשהו תמיד זה נכתב מתוך מעורבות רגשית, עם איזה מסר.

נורן, לעומת זאת, מספר את הסיפור, אבל מרחוק מאוד. כמחזאי שמשתמש בדיווחים שקרא על משהו רחוק ממנו. החידוש לכאורה שלו הוא בכך שהחייל שלו חוזר הביתה במפתיע, והוא עיוור. בסיפור המיתולוגי על אדיפוס העיוורון מייצג את הפיכחון, את המודעות לכל מה שאדיפוס לא ראה ולא הבין כשעיניו היו פקוחות וראו קרובים ורחוקים.

סמלים מלאכותיים

אצל נורן העיוורון מייצג רק עיוורון, ובכך אולי חולשתו המהותית ביותר של המחזה. הבסיס הדרמטי הזה רעוע, וכל מעלתו שהוא נותן תפקיד אטרקטיבי לשחקן טוב. בהצגה הזאת מדובר ברמי הויברגר שמצליח להזרים דם וחיים לדמות, הרבה מעבר לכתוב. הוא משכנע בעיוורונו הפיזי, והוא מגיע לשיאי משחקו בתמונות מזעזעות של ניסיונותיו להגיע לסיפוק מיני, תחילה עם אשתו המתנכרת, ואחר כך עם בתו הבכירה.

אבל גם הויברגר, בכל כשרונו ועוצמת משחקו, איננו יכול לתת לתפקיד את מה שהמחזאי לא העניק לו, והחייל השב אל ביתו ומבקש לחזור אל עברו שלפני המלחמה, איננו מתגבש לכדי דמות טרגית באמת. כעיוור הוא נאלץ לגשש, לזנק ממקומו, להיתקל בכסאות, בשולחן ועוד – ובכל המקרים אלו מחוות שאינן מובילות אל תודעה חדשה או אל חוויות חדשות.

כך גם נכותה של הבת הצעירה, שנורן איננו מתייחס כלל אליה ואל נסיבותיה. למעשה הוא משמש רק כתירוץ לתמונה קטנה ולא מהותית בתחילת המחזה. המלאכותיות בטיפול של נורן מודגשת גם בבחירת הספר שאותה נערה קוראת שוב ושוב – יומנה של אנה פרנק. עוד סמל מייצג שאינו מתפתח.

גם כאן - משחקה של אניה בוקשטיין ממלא את התפקיד בנוכחות בעלת משמעות, כמי שרואה הכל, יודעת הכל, ומבינה כי החיים כבר אינם מה שהיו לפני המלחמה. גם לה יש תמונת שיא מזעזעת כאשר היא מספרת על התנסותה המינית הכפויה כשהייתה בת אחת עשרה.

כמוה גם הילה פלדמן בתפקיד הבת הבכירה. במשחקה האילם, וגם ברגעים שבהם היא פותחת את סגור לבה, היא יוצרת דמות חזקה, מלאה, בנוכחות שאיננה נחלשת לרגע. בתמונה שבה אביה מנסה להשיג את סיפוקו באמצעותה היא מדהימה.

עיצוב דמויות יש מאין

אבל החסר המחזאי הבולט ביותר, שעליו גוברת ההצגה, נוגע לשתי דמויות מרכזיות ביותר לדרמה המשפחתית – האם ומאהבה, אחיו של הבעל השב מהמלחמה. נורן פשוט מניח לשניהם להיות שם, וגם כשהוא שם דברים בפי האם או בפי האח, זה נשמע כאילו באין ברירה, כאילו הבין שבכל זאת צריך שהם יאמרו משהו.

ושוב, כישרון המשחק של אסנת פישמן, בתפקיד האם, ושל יגאל שדה, בתפקיד האח-המאהב, מציל את הדמויות מאוזלת ידו של המחזאי. פישמן, ברגעי השתיקה הארוכים, מספרת סיפור של ייאוש, ברגעי המלל מבטאת זעם, בתמונה שבה הבעל מנסה לזכות במה ש"מגיע לו" היא כואבת ומתייצבת מולו כאישה המשוחררת מכבלי המסורת של תפקיד האישה. במפגשיה הקצרים עם האח היא נעורה לחיים, ועיניה הכבויות שבות ומאירות.

יגאל שדה בתפקיד האח-המאהב שמדברים עליו יותר משרואים אותו מצליח לעצב דמות אמינה של מי שצו החיים מכתיב לו את מהלכיו. בתמונת המפגש הבלתי נמנע עם אחיו העיוור שדה מזרים לתפקיד את הממד החסר בטקסט.

את הישגי המשחק צריך לזקוף לא במעט לבמאי אילן רונן, שראה במחזה הרבה מעבר למה שיש בו. הוא ביים מסמך אנושי מאוד, בהדגשה ברורה על עיצוב הדמויות, כמעט יש מאין. בדרך זו הצליח רונן ליצור התרחשות רציפה מהתמונות הרבות, ולמלא את הפערים שבמחזה.

אבל גם רונן, וגם התפאורה המרשימה של פרידה קלפהולץ-אברהמי, התאורה החזקה של רוני כהן, ואפילו מוזיקת הצוענים שערך להצגה יוסי בן-נון, לא יכולים להעלים את הבעייתיות של המחזה, ולהפוך אותו ליצירה בימתית חשובה ומטלטלת.

לפרטים נוספים







22/05/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מלנכולי ודכאוני
דוד , (17/07/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע