סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: הזוג המוזר
 

 
 
יצפאן בהבימה כמקרה מבחן לבדרנים מצליחים המגיחים אל בימת התיאטרון 


הצעה שאי אפשר לסרב לה

גיחתו של הבדרן-הכוכב אלי יצפאן לבמת התיאטרון, לצידו של יעקב כהן (בדרן-כוכב גם הוא) בהצגה "הזוג המוזר" בתיאטרון הלאומי "הבימה", מאירה מחדש את השתלבותם של בדרנים-כוכבים, בעיקר מהטלוויזיה ומזירת הסטנד-אפ, במדיום אמנותי זה. השיקולים העיקריים של התיאטרונים המפיקים בקליטת בדרנים (ואולי, נכון יותר, בשיכנוע שלהם) הם כלכליים, שיווקיים ומסחריים, של פזילה לקופה, אם כי לא אחת נוצר גם ערך מוסף מרשים שמצדיק בדיעבד את החיבור המעושה לכאורה או התמוה מלכתחילה.
 
כמעט תמיד אין איזון בין השאיפות של שני הצדדים. כי בעוד הגופים המפיקים לא מסתירים את כוונתם האמיתית (בעצם כן, אך תמיד עוטפים אותה בנימוקים אמנותיים שעיקרם טייפ-קאסטינג), השיקולים שמנגד, של הבדרנים, הם לא כלכליים. כי את הכסף הגדול שלהם הם יכולים להמשיך ולעשות בטלוויזיה ועל במת הבידור הקל. ביסוד חבירתם לתיאטרון מצויים שיקולים תדמיתיים-אישיים, בעיקר אמנותיים. וזה לבד מצדיק, על פניו, את ניסיונות השידול, הפיתוי והשכנוע את הבדרנים מצד התיאטרון. ואני לא מתכוון הצגות ולמחזות-הזמר העונתיים לילדים ולכל המשפחה בחנוכה.
 
זה בדרך כלל מתחיל בהצעה שאי אפשר לסרב לה. של "תפקיד פצצה", שמתאים בול למידותיו ולחלומותיו של הטאלנט. כמו קומדיה ניל סיימונית מטורפת כבמקרה שלנו, או קומדיה שקספירית פופולרית כבמיקרים של יעקב כהן ("קומדיה של טעויות" בקאמרי) או אבי קושניר ("התאומים מוונציה" בבית ליסין), או התמודדות עם דמות קלאסית מאתגרת כבמקרה שובו לתיאטרון של שלמה בראבא ("החייל האמיץ שווייק" ב"הבימה"), אדיר מילר (הבמאי אביב במחזמר "הלהקה", גם כן ב"הבימה") או טוביה צפיר, שרק באמצע שנות התשעים ניסה להיות "הרקוויזיטור" ("הבימה", אלא מה?) שבנה מודי בר-און על מידותיו. ותוסיפו גם את ליהוקו של ישראל קטורזה בתפקיד "דודתו של צ`ארלי", ההפקה (הכושלת) של התיאטרון העירוני חיפה.
 
השאלה היא מה ההמשך. האם מראש החיבור נעשה לצרכי "מכה" אחת, או שלתיאטרון יש חזון אמנותי עמוק ומתפתח, שיעשיר את השחקן ויניב פירות גם בהפקות ובעונות הבאות. ולא פחות מסקרנת השאלה אם בבדרנים-כוכבים אלה יש באמת ערך משחקי-אמנותי מוסף. שהם לא "טריק של פוני אחד", תרנגולת זהב בהצגה אחת בלבד, ושטמונים בהם איכויות לתפקידים מגוונים, גם לא קומיים, בהצגות נוספות. וכאן, התשובות אינן חד-משמעיות.
 
אגב, ליצפאן, המגויס הכי טרי לשורות התיאטרון, זה לא תפקיד ראשון על הבמה "הרצינית". ב-1989 הוא השתתף ב"אדם" של יהושע סובול, ולא יסף. ולמרות שנטל חלק בחזרות הממושכות של נסים אלוני ז"ל על "האם יש מקקים בישראל", הפקה שלא הועלתה בסופו של דבר, הוא הבין מהר מאוד באיזה צד של פרוסת הלחם מרוחה החמאה, וחזר לעשות לביתו ולכיסו בעסקי הבידור נטו, עלי במות ובטלוויזיה.

זליגה מתמשכת
 
לא אחדש דבר, אם אציין שההידרשות לכוכבי טלוויזיה, היא עניין חדש יחסית, שמלווה אותנו מן הסתם בארבעים השנה לעלייתו של המדיום לארץ, אם כי  -לנוכח ריבוי התיאטרונים הפעילים והתחרות הגוברת ביניהם - אפשר להגיד שהתופעה התעצמה בעשרים השנים האחרונות, פחות או יותר, במקביל אם תרצו לחדירתה של הטלוויזיה המסחרית לחיינו. קודם לכן, הסיכוי שכוכבי בידור "יזלגו" אל התיאטרון הציבורי היה קטן יותר וכמעט לא התקיים. בימים של רדיו וערוץ טלוויזיה ציבורי אחד, זה בקושי קרה. כוכבי בידור עסקו בבידור ובהצגות בידור (שייקה אופיר, אורי זוהר, גדי יגיל, ואפילו חיים טופול ורבקה מיכאלי). השתלבותם, אם בכלל, הייתה מאוחרת יותר.
 
יגיל, למשל, כוכב בידור לוהט בשנות הששים והשבעים (גם בזירת המחזמר של אותן שנים), חבר לתיאטרון בגדול דרך פלטפורמת ה"יידישפיל" ("אני לא רפופורט" למשל) ומזוהה עתה בהצגות קומיות בתיאטרון הקאמרי ("כובע הקש האיטלקי" ו"הרטיטי את לבי"). מיכאלי עשתה זאת רק בשנות ה-90, אחרי שחרשה את הרדיו, הטלוויזיה ובמות הבידור הקל (בתכניות סולו וגם בשיתוף פעולה פורה עם יוסי בנאי ו...גדי יגיל), עם "הדוד מקייפטאון" בחיפה, "נתניה" ו"תרה" בקאמרי. גם טוביה צפיר חבר לתיאטרון ולא מעט כוכבי בידור מובהקים של היום (חלקם בסיועה של הטלוויזיה) היו שחקני תיאטרון או זיגזגו בין המדיומים, עוד קודם.
 
ספי ריבלין למשל, שהיה מעמודי התווך של להקת החאן בימיו של מייקל אלפרדס ("משרתם של שני אדונים") לפני שהפך לכוכב טלוויזיה ובידור, ורק שנים רבות אחר כך חזר לתיאטרון (בית ליסין), אם כי במלייה הבטוחה שלו, קומדיות ("רק אתמול נולדה", "פרפר ברשת" למשל). או שלמה בראבא ומוני מושונוב, שקודם להצלחתם ב"זהו זה" וכפרטנרים בהצגות-בידור מסחריות, הם ניהלו רומן עם התיאטרון. תחילה ביחד, בקבוצת התיאטרון של נולה צ`לטון בתיאטרון חיפה ("קריזה", "ליל העשרים") ובהמשך בנפרד - במקביל לפגישותיהם על במת הבידור -  בניסיונות מגוונים בתיאטרונים שונים. בראבא נשאר נאמן בדרך כלל לתפקידים קומיים ("המפיקים", "הכתובה", "שמו הולך לפניו"), מושונוב התפתח גם בכיוון תפקידים דרמטיים ואף עבר לבימוי ("מותו של סוכן", "זרים", "העז או מי זאת סילביה?", "הכסאות").
 
יודעים מה? אפילו תיקי דיין, "נספגה" בתיאטרון (הקאמרי) מוקדם מאוד, כבר בראשית שנות השבעים, ואת שמה כזמרת וגם כבדרנית-כוכבת (ב"לול" האגדית ובתוכנית-שתיים משלה) עשתה תוך כדי. עוד אחד שחצה את הקווים עד שלא נודעו שורשיו (למרות שבהשכלתו הוא בוגר בית צבי), הוא שמואל וילוז`ני, מייסד סצינת הסטנדאפ הישראלית ושחקן תיאטרון (וגם במאי) מראשית שנות ה-90, תחילה ב"הבימה" ובהמשך בקאמרי.
 
אך השמות המסקרנים הם של העת האחרונה. יעקב כהן מוכר כסטנדאפיסט מוביל, אך כבוגר בית צבי, הוא מנהל קריירת משחק יציבה ומרשימה לאורך שני עשורים כמעט, עם ארבעה מחזות לוויניים ("יאקיש ופופצ`ה", "נכנע ומנוצח", "המתלבט" ו"חפץ") ותפקידים קומיים בדרך כלל ("קומדיה של טעויות" ו"אני לא רפופורט" בקאמרי", "מבקר המדינה" ו"הנהג של מיס דייזי" "הבימה") אך גם תפקיד מפתיע ודרמטי לחלוטין ב"קופסה שחורה" (גם הוא ב"הבימה"). או אבי קושניר, שעשה דומני תפקיד אופי אחד בלבד, ב"גורודיש" של מיטלפונקט בקאמרי, ואינו חורג מחוץ לז`אנר הקומי, שבא לידי ביטוי גם בהצגות הבידור שלו וגם בתפקידיו האחרונים ב"הבימה" - במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" וב"39 המדרגות".
 
עידן אלתרמן  (בוגר השלאגר "ילדים סורגים לאלוהים") לא עושה מספיק תיאטרון לטעמי (אולי הוא לא רוצה, אולי הוא לא נדרש). אך בדומה לקושניר הוא נשאר בשטח הקומי הנהיר לו יותר ("אבניו Q" גיחה אחרונה) למרות תפקיד דרמטי מרשים ביותר ב"קידוש" שחודשה על ידי בית ליסין, אולי הצגת התיאטרון הראשונה שלו. שותפו לצמד, אבי גרייניק, עושה רק עתה צעדים ראשונים בתיאטרון, עם "בצמא והרעב" בתיאטרון חיפה משנה שעברה וב"הכתובה" של הקאמרי. גם אדיר מילר "מנוצל" בינתיים ב"הבימה" למטרות קומיות, כשאחרי הלהקה הוא מככב בלהיט "החותנת", מבלי שנקבל נתונים לגבי סיכויי ההבשלה וההעמקה שלו.
 
כדי להשלים את הסקירה אזכיר עוד שלוש בדרניות-מצחיקניות. אחת שמעמדה וכוחה לא תורגמו מעולם לטובת התיאטרון ושתיים שמתנהלות מולו במקביל. ציפי שביט לא חרגה מהבידור הקל, וגם השתתפות חריגה באחת מהפקות "עוץ לי גוץ לי" לא גרמה לה או למקבלי ההחלטות בתיאטרון לחצות את הקווים. לעומתה חנה לסלאו מפלרטטת עם התיאטרון (אם כי קומי בעליל) בשנים האחרונות, כמו ב"מבקר המדינה" בקאמרי או "יאקיש ופופצ`ה" (כמחליפה של סשה דמידוב ב"גשר") וזה אחרי מחזות זמר בתקופות מוקדמות יותר; ומיקי קם שכנראה שומרת על שפיותה האמנותית לאורך השנים, בחלוקת משאבים בין הבידור הקל לתיאטרון הקומי, בעיקר בקאמרי ("יומף חוף ברייטון", "עקר בית" ו"שמו הולך לפניו").
 
מרבית הדוגמאות שצוינו לעיל, אם כי לא כולן, רק מדגישות את השימוש שעושים בתיאטרון הציבורי בשירותי ההצחקה של כוכבי הבידור (לא שאין מצחיקנים מוכשרים בתוך התיאטרון - דרור קרן או קרן מור, למשל), ויותר מזה בסלבריטאיות הממותגת שלהם. בעיקר מצטיין בכך התיאטרון הלאומי "הבימה". זה לא רע, אבל זה לא תמיד משכנע. לא מהסיבות האמנותיות אם אין להן הנמקה מתמשכת.



04/12/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. מה הצעד הבא של התיאטרון הלאומי? להחתים את בובליל? פ א ד י ח ה !!!
מנחם , (09/12/2008) (לת)
1. עידן אלתרמן היה גם ב"המפיקים"
רוזה לבקוביץ` , גבעתיים (05/12/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע