בהשראת המחזמר הקולנועי

בניגוד לסרטי נעורים והתבגרות נוסטלגיים שנעשו בישראל (סדרת "אסקימו לימון" למשל) ב-40 שנותיה הראשונות, "בלוז לחופש הגדול" שיצא לאקרנים בקיץ 1987, היה סרט חתרני מעצם התייחסותו לשאלות הקיום המהותיות של המדינה, מה שנקרא מלחמה (וצדקתה) ושלום (המבושש להגיע).

14 שנים אחרי השבר הגדול של מלחמת יום כיפור, הוא העמיד במרכזו את סיפורה של חבורת שמיניסטים תל אביבית ערב גיוסם לצה"ל, בעיצומה של מלחמת ההתשה בחזית הדרום. כשברקע רשימת נופלים מתארכת, יומיומית כמעט, חששותיהם של הצעירים מפני הגיוס היו מובנים, כמו התלבטויותיהם מפני הלא נודע (שהפך, ככל שנקפו הימים, לברור, למוחשי ולמאיים יותר ויותר).

בהשראתו הבלתי מוכחשת של המחזמר הקולנועי "שיער" שקדם לו בכעשור, הכותרת המובלעת של הסרט (תסריט: דורון נשר), הייתה: עשו אהבה, לא מלחמה - כשאת מחול ההורמונים של בני העשרה, בתשוקה לאהבה, בתעלולי הנעורים ובתאוות החיים, צבעו אמירות מחאה, סיסמאות פציפיזם והיגדים נון-קונפורמיים, שאלות מצפון ואתגור קונצנזוס, הרהורי כפירה והומור שחור על שכול ואובדן. 
 


בלוז לחופש הגדול, צילום: רדי רובינשטיין


לא ממש סקסי למחזמר
 
העיבוד לבמה של "בלוז לחופש הגדול" בבית ליסין ב נכתב, לדברי אורן יעקובי, המעבד והמחזאי, בשלהי 2022, מתוך הישענות על המרווח שבין ה"ישראלי" ל"פרטי" ובין סוף עידן ה"אנחנו" ותחילת עידן ה"אני", שנוכחותם מודגשת בסרט. המחאה החברתית של 2023 כנגד הניסיון להפיכה משפטית, טענה את מלאכתו בהקשרים חדשים של משמעות הדמוקרטיה וזכויותיו של מיעוט מול רוב אוטומטי. אבל דווקא אירועי ה-7 באוקטובר הפכו את המחזמר המתהווה – שהיה בעיצומן של חזרות כשפרצה המלחמה הנוכחית – לרלוונטי במידה מבהילה.

מלחמה - להבדיל מסבבי לחימה קצרים, שהפכו לשגרה מעיקה - חזרה להיות נוכחת, ובמלוא העוצמה, בחיים הציבוריים בכלל ובעתידם של צעירים בפרט. שאלות של התגייסות והתנדבות, הקרבה וסרבנות, אחוות אדם ואהבת מולדת, שאזכורן היה תיאורטי ו/או רטורי ונפנוף בהן היה "לא פופולרי", חזרו להיות מהותיות, קיומיות, נוגעות בחיים של כולנו. לב הדיון והשיח החברתי והפוליטי. וכך, השלכות המלחמה, במיוחד כשהיא מתארכת, הפכו את "בלוז לחופש הגדול", גרסת ההצגה והצפייה בה, לאקטואלית לטעמי, ממש כמו "הוא הלך בשדות" (של משה שמיר) בעבור היישוב העברי והחברה הישראלית של קום המדינה. אז דור תש"ח, היום דור הטיק-טוק שיצא לרחוב תחת הדגל "נפלתם על הדור הלא נכון".

זה לא נושא סקסי למחזמר, כי התמות שלו רציניות ומהותיות (סרבנות, מחאה, פוליטיקה, תעמולה) לפורמט המקליל של מיוזיקל. רעיונותיו לא שגרתיים במחזמר הישראלי לדורותיו, ו"בלוז" הנוכחי הוא יותר מחזה ותיאטרון מאשר מיוזיקל. ומשום כך הצפייה בו, נוכח קווים מקבילים ודמיון גדול לזמננו, מזמינה לא אחת ספיגת אגרוף בבטן. גם בנקודה רכה וכואבת, גם בעוצמת החבטה ובאימפקט שהיא מייצרת. 
 



מבטיח לחזור - חי או בארון

מיומנותו כמעבד, של המחזאי יעקובי, ניכרת גם כאן. פגשנו אותה בהצגות מוזיקליות כ"סימני דרך", "אפס ביחסי אנוש", "לעבור את הקיר", "הלהקה", "סלאח שבתי" ואחרות. ההתמודדות עם אירועי השנה פלוס האחרונה אתגרו את מלאכתו, הפכו אותה לרלוונטית. לא רק בעיבוד ממדיום למדיום, גם בהתמודדות עם סרט פולחן. קווי העלילה נשמרים, המסגרת הסיפורית משתנה. הוא משמיט דמויות, מאחד אחרות (מנהלת בית הספר, עדנה פלידל, והמזכירה, מיקי קם, מתאחדות בדמות חני נחמיאס בהצגה).

אך בעיקר משמר סיסמאות פציפיסטיות ("אין מלחמות צודקות", "אם בני האדם לא יעשו סוף למלחמות, המלחמות יעשו סוף לבני האדם"), מאיר באור חדש אמירות קונצנזואליות ("טוב למות בעד ארצנו", "אם לא נהיה חזקים, לא יהיה שלום"), מציף מסרים "שמאלניים" כסרבנות והשתמטות, מציב סימן שאלה מול הפקת הלקחים בצה"ל, מצטרף בלשון סגי נהור על הביקורת על מערכת המשפט ("לא הכל שפיט, לא הכל מותר, לא הכל צחיק...") ולתיעוב מהפוליטיקה ("תעמולה פשיסטית ששולחת אתנו למות"). ואפרופו העצמת ההומור המקאברי (במיוחד בדיאלוגים שבין שושי לקובי: "האם תהיי לי לאלמנה?", "מבטיח לחזור. או חי או בארון..." וכאלה), משחיל את הנושא "החדש", שכול של חברות ("אני הייתי רק החברה שלך").

הדיאלוגים ששם יעקובי בפי דמויותיו בהירים וקולחים, אם כי המאמץ להיות אקטואלי מערבב בין הזמנים. כמו הבלטה, ברוח תקופתנו הליברלית, של רגשותיו החבויים של מרגו למוסי, והפיכתם לאישו הומוסקסואלי; או אימוץ שפת הדיבור הנוכחית לתיאור זוג הנשואים הראשונים בחבורה כ"אבא'לה ואמא'לה"; אך גם דוחק החוצה את החלום האולטימטיבי של מלש"ב קודם חיולו בעת ההיא - להשיג רשיון נהיגה ולשכב עם בחורה (האם זו הסיבה שהוואן טרנספורטר הלבן-בורדו, מסמליו של הסרט, נעדר מן ההצגה?). למזלו לא ניסה לעמת את המעבר מ"אנחנו" ל"אני" בתרבות ובחברה הישראלים דאז, עם החזרה בשאלה הנוכחית, מ"האני הפרטי" ל"אחוות האנחנו".

בלוז לחופש הגדול, צילום: רדי רובינשטיין

רוק, נשמה וסלואו

בניגוד ל"אפס ביחסי אנוש" וב"לעבור את הקיר", הטרנספורמציות הקודמות של תיאטרון בית ליסין מקולנוע למחזות-זמר, בהן היה צריך להמציא יש מאין, מלאכת ההלחנה של עילי בוטנר ב"בלוז לחופש הגדול", "קלה" יותר, מתבקשת מעצמה, כי הסרט "מזמין" מוזיקה. מצד אחד, זה מה שדורשים סרטי נעורים והתבגרות שמבקשים ללכוד תקופה - אין כמו מוזיקה ולהיטי פופ למקם עלילה ולקדם סיפור על ימים של פעם.

מצד שני, סרטם של רנן שור ודורון נשר היה כבר מוזיקלי. אמנם נזירי, כאילו יוצריו (כולל מחבר המוזיקה רפי קדישזון) נזהרו שמוזיקה לא תאפיל על אמירתו החתרנית והמחאתית, אבל היו בו שירים תקופתיים. "My Bonny" (שיר-עם סקוטי ש"נגאל" על ידי הביטלס), "הליכה לקיסריה" (חנה סנש ודוד זהבי), "יוסי ילד שלי מוצלח" (ע. הלל וסשה ארגוב) וציטוט מ"למה לי לקחת ללב" (איינשטיין וחנוך). נשר הוסיף להם שני שירי מחאה מתריסים ובועטים בנוסח ה-punk וה-new wave של שלהי הסבנטיז ("לא רוצים" ו"טוב למות בעד ארצנו"), והלחין את "הולכת את מעמי" (ח.נ. ביאליק, סיוט בגרות של שמיניסטים), ששימש את זוג האוהבים (נעמי ומוסי) במבחן ללהקה הצבאית. והיה גם, להזכירכם, שיר אווירה והורות יידישאי בחתונתם של קובי ושושי.

קטן על בוטנר, הדארלינג של הפופ הישראלי. הוא משאיר את "מיי בוני", כשיר הבגרות של צוויליך, מגמד (כדי לא לדכדך שלא לצורך?) את חלקו של "ילד שלי מוצלח" (משיאיו המרטיטים של הסרט) ומשמיט ממנו את "הליכה לקיסריה" (מחמת התיישנותו? או מפני שהים ו"רשרוש של המים" אינם נוכחים בהצגה?), אולם כיוצר פופ-רוק מוכשר ומיומן, הוא והמנהל המוזיקלי והמעבד אמיר לקנר (שידו בכל תיאטרון כמעט), יוצרים פסקול תקופתי מדומיין. כמו תיקון היסטורי לסרט. הפאואר-פופ שלו מעניק ל"בלוז" אדג' נוסף.

פזמונים מדויקים וממוקדים, צבועים במקצבי רוק, נשמה וסלואו. לא יודע אם הם יהפכו ללהיטים, אבל הם נאמברים בימתיים משכנעים, גם בביצועים הקבוצתיים ("ברוכים הבאים לסבנטיז"), גם בדואטים לרוב ("אני ורק אני" כדו-קרב מתנצח ומתריס שמנהלים מוסי וארל'ה; "הנשיקה הראשונה" החמוד של נעמי ומוסי; וגם דואט הפיוס של עדנה המנהלת וארל'ה המרדן "נמאס לי לקבור ילדים שלי, אל תקנו הבטחות מאף אחד, אל תאמינו לשקרים"); ולבטח בסולואים (מ"אהבת מולדת" בפרפרזה של המנהלת, דרך "אני הייתי רק החברה שלך" המרגש של שושי, ועד "אם היה לנו זמן", הבלדה צובטת הלב של נעמי). 



בלוז לחופש הגדול, צילום: רדי רובינשטיין

אולי עוד יהיו כוכבים
 
מחמת חסכון או בהיעדר פתרון לאתגר העיצובי של תזמורת חיה, המוזיקה מנוגנת בקלידים וסאמפלר (שחר גלזר-שי, שאינה נראית לצופים וראוי שתוזכר בסיום ההצגה, לקבל כבוד ותודה). היא "נתמכת" חלקית, בכמה מהנאמברים, בנגינת גיטרות, בס וחצוצרה של השחקנים. ועם זאת ההדהוד והמחוות שבוטנר (וגם לקנר?) עושה להלחנה, למוזיקה ולמעוף של יאיר רוזנבלום (המלחין הבולט של הלהקות הצבאיות בתפר בין הסיקסטיז-לסבנטיז) בשילוב בין פופ, רוק וגיטרות חשמליות לבין ספר התפילה וקטעי חזנות, הם מאסטר-פיס, שראוי לתשואות בעמידה.

זה גם אחד הרגעים החזקים של המחזמר. תמונה מלאת כבוד והוד. עזת ביטוי וכואבת שמתכתבת עם המציאות המדממת. הישג נאה של הבמאי הצעיר יותם קושניר, בעבודת בימוי ראשונה על במת תיאטרון גדול. הוא בנה הצגה אנרגטית וסוחפת, תוססת ומהודקת. מאה דקות ללא הפסקה, ואם לא מביטים בשעון - גם זה משהו. וזה למרות שהליהוק (הצעיר מאוד; מרבית המשתתפים בוגרי תיאטרון מן השנים האחרונות) יכול היה להיות סקסי יותר. מסכים, זו השוואה לא הוגנת, חוכמת הבדיעבד וכוחם של צילומי התקריב בקולנוע. אבל לא התרשמתי שנושאי התפקידים הראשיים ניחנו בכריזמה הנדרשת, כזו שתוציא מימך קריאות התפעלות והשתאות.

אולי הם יהיו כוכבים. כרגע הם בסדר. ואולי זאת כוונת הבימוי, כוחו של האנסמבל. דור הררי (מוסי נלהב) הכי "כוכב", גם איתמר אלבז (ארל'ה פיזי ותזזיתי) מרשים. טל גרושקה (כמרגו) ואבירם אביטן (צוויליך) פחות. אולי באשמת הפאות, שמנסות לשחזר את התסרוקות הגבריות הארוכות דאז, וגם את התספורת רגע לפני גיוס, והן לא הכי משכנעות. 
 


בלוז לחופש הגדול, צילום: רדי רובינשטיין

אור לצעירים
 
דווקא על הבחורה בחבורה, נעם קלינשטיין, נסוך אבק כוכבים כמתבקש משמה ומייחוסה המשפחתי. והיא אכן מצדיקה, מסקרנת במבעה הבוגר והאפל, כמו במשחקה האצור והשקול ובקולה ובאיכות זמרתה. בשורה השניה לוכדים את העין ואת האוזן חני נחמיאס (המנהלת עדנה) הוותיקה והמיומנת עם ארגז כלים לכל סיטואציה, דורון אורן (חזן וסא"ל ארבל) המעולה כזמר ומפתיע כקומיקאי, והצמד-חמד דור אלמקייס (קובי השמנמן) ואלינור וייל (שושי הקטנטונת), שמספקים את האתנחתות הקומיות-רומנטיות, במיוחד בדואט "הנשיקה הראשונה". וייל, כאמור, עוצרת נשימה ואמפתית גם ב"אני רק הייתי החברה שלך".

התפאורה (אדם קלר) נאמנה לסיפור המסגרת של סרט קולנוע על קולנוע (בנוכחות המתמדת-כמעט של מדפי הארכיון ומחסן הסרטים שממנו נשלפים העלילה והזכרונות המצולמים), אבל לא כל הפתרונות שהיא מספקת לתמונות ולמעברים המהירים, ראויים. דירת הגג של מוסי סבירה, אבל מיקום דירתה של נעמי מסורבל. התאורה (קרן גרנק) עניינית בהתמודדות עם במה ריקה וחשופה, התלבושות (קלר?) נותנות מענה הולם לתקופתיות הנדרשת, ושיאן בהומאז' צבעוני, חינני ומקסים ל"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" ב"שיר לצוויליך". הכוריאוגרף תומריפרח הצליח להעמיד להקה צבאית משודרגת. באביזרים אני מבקש למחות כנגד השימוש בסיגריות "צמחיות": לא נתמכר לניקוטין בחשיפה חד-פעמית לעשן סיגריות. העשן הוא שמפריע (שלא להגיד מסריח) גם בעישון סיגריה "צמחית".

ועדיין אני לא מבין את חלקו הראשון של משפט האפילוג: "ככה היינו. כל כך מטומטמים, כל כך יפים, כל כך טהורים". יפים וטהורים – סבבה. מטומטמים? בשום פנים. אור לצעירים שנולדו אחריכם ובאים לראות אתכם.
 
בלוז לחופש הגדול, תיאטרון בית ליסין. שלישי, 19 במרץ 2024

לרכישת כרטיסים