הדים בראשיתיים
 
כדי להתמודד עם הטקסט התנועתי המאופיין כל כך, של Tatry, הנע בין מבנים תנועתיים ומשטור הגוף לשחרור וזרימה, בין עוצמה הנשענת על הטכניקה הקלאסית וזו שכוחה בהרפיה והדים בראשיתיים שיש בהן מהפרוע והחופשי, הוכנסו שינויים במערכת השיעורים היומיים הקבועים של רקדני הלהקה עם דגש על שני הקצוות. "רקדן חייב שתהיה לו אפשרות בחירה בפרשנות הטקסט התנועתי. ככל שהסל שלו מלא יותר בידע, כך הבחירות שלו מושכלות ומגובות יותר", אומר כרמי. "כדי שהרקדנים ידעו על מה הם מוותרים כשהם בוחרים לשחרר או לגייס את הגוף למשהו אסוף, מובנה, ממושטר, הם צריכים להכיר את שני הקצוות בגוף. אי אפשר למרוד במשהו שאתה לא יודע מה מהותו".

זו המוזיקה של המלחין הפולני, הנריק גורצקי, שלחצה על כפתור: "הפעל" במערכת הדימויים של שני. ליתר דיוק הסימפוניה מס. 3 של גורצקי, "סימפוניית שירי היגון", יצירה מינימליסטית רחבת היקף הנוגעת במלחמה ואבדן. "גיליתי את גורצקי מתוך עניין במלחינים מינימליסטים כמו סטיב רייך, ג'ון קייג', ג'ון אדמס. המוזיקה הדהדה סנטימנט שצמח בי על רקע האווירה הכללית מחוץ לסטודיו, לא רק המצב הפוליטי של העת האחרונה בישראל, אלא בכלל. מאז הקורונה הסדר לא שב על כנו, לתחושתי אלו ימי ביניים וכמו במוזיקה גם בחיים יש תנודות קיצוניות בין אדג'יו והרמוניה לבין קרשנדו, בין השקט לרעש. גורצקי כתב את הסימפוניה על רקע התפוררות הגוש הקומוניסטי ואני מוצא הקבלה בין התקופה ההיא בהיסטוריה, לזמן הזה שמזמין כתיבה גדולה. ועם זאת, יש משהו צנוע ברצון לרקוד למוזיקה, משהו בסיסי, מאחד. בניגוד לעבודות אחרות בהן ההבעה העצמית היא המרכז, פה עניינה אותי הוירטואוזיות הקבוצתית – לרקוד יחד למוזיקה מאתגרת".

בעצם התכתם, אתה והעורך המוזיקלי איתמר גרוס, מקטעי יצירות של גורצקי לסימפוניה אחת חדשה?

"כן, לקחנו סגמנטים מתוך היצירה וחיברנו לסימפוניה חדשה. רציתי להציג את הדינמיקה 'הלומת ההווה' הזו של רגע שקט ומיד רעש, רגע כמעט מצליח להתחבר ואז מתפרק. גורצקי כתב מוטיבים שיוצרים דינמיקה משתנה במשיכות מכחול ארוכות, רציתי הרבה מהם ובעריכה ניסינו להגיע לריאליזם דחוס". 




"אם יופי נוצר תוך דיכוי – הוא פסול"
 
התקופה משתקפת היטב ביצירתו של שני. זה בא לידי ביטוי בבניה ופירוק של מבנים, בטקסט תנועתי אסוף ומצד שני מתנער ופראי, בכאוס המאורגן שעל הבמה. "רוב המחול העכשווי בישראל ובעולם הוא מודרני עם הערכים המודרניסטיים. עדיין לא נוצרה תשתית של מחול עכשווי פוסט מודרני. היה גל כזה, אבל הוא לא הפך למיינסטרים. הלהקות הגדולות עדיין רוקדות מחול מודרני, שמקפל בתוכו כמו כל הרעיונות והערכים המודרניסטיים, שבעיני אסוניים, איזו התאהבות בסימטריה, אחידות, יופי חד מימדי שמושתת על ערכים בסיסיים. נראה לי שבדיוק כעת צריך למצוא דרך להאיר את התשתית שעליהן כל זה נבנה. לכן רציתי לעבוד עם מבנים שעונים על צורך באסתטיקה אבל גם מאפשרים לי לתהות על הדרך שבה נוצרת האסתטיקה הזו.

"אין פסול ביופי כערך, אבל יש בהחלט אם היופי נוצר תוך דיכוי. הפירמידות במצרים יפהפיות, אבל מאות אלפי עבדים מתו כדי לבנות אותן. יש מלא דוגמאות לכך וגם במחול המודרני אני חושב שאין רע במבנים יפים וביוניסונים, אבל אם זה כרוך בדיכוי הקול ויכולת ההבעה של הרקדן, מה זה אומר? אני מחפש את עצמי על הסקאלה שבין הומניזם עמוק לעולם היומיומי שפועל במסגרת, במערכות, במבנים. את הקונפליקט והדילמות האלה רואים על הבמה, את המתח בין מסגרת לאינדיבידואליזם פרוע שמוצא את דרכו בין החרכים".

גם בתוך קבוצה שני שומר באדיקות על מקומו של הפרט. הוא לא כופה את היחד, להסתנכרן או לייצר קנון, זו בחירה. אין אחדות, יש קבוצה ובתוכה לכל אחד מהרקדנים גוף, שפה וצבעים משלו. "הלכנו הפוך. דרך הבחירות של הרקדנים למה ואיך להצטרף, הגענו לאותו יחד. בכל פעם שהרכב תנועתי התגבש על דעת כולם, זה נרשם. בכל פעם שהרגשנו שהכוכבים מסתדרים לנו בשורה, הסצנה נשמרה. על הבמה יש את מכלול הבחירות האינדיבידואליות של הרקדנים במסגרת ההנחיות שלי. צריך היה לצאת מהפריים כדי ליצור את העבודה ואני מאמין שהמכלול מייצר דיאלוג בין הרבה רגעים שהופכים את השלם לגדול מסך חלקיו".

אתה מדבר על בחירות הרקדנים אבל אתה המחבר. בסוף אלו בחירות שלך.

"אני המחבר, אבל לא הכל בחירות שלי. במקומות שאני יכול לשחרר כדי לתת לרקדן לפרש את הטקסט בדרכו, כך אעשה. אני לא מבקש מהרקדנים להעתיק. יש מקום לפרשנות. מי המחבר בעידן של מקורות פתוחים ובינה מלאכותית הופכת לשאלה כמעט לא רלוונטית. גם מה שאנחנו מגדירים כרעיון מקורי ואותנטי, זה למעשה שעתוק או חיבור של מיקרו רעיונות שניטעו בנו אחרי חשיפה למיליארד דברים אחרים. כל סטודיו למחול הוא מרכז ידע קטן בו נוצרים הקשרים חדשים. בינה אנושית חדשה פיזית". 



TATRY, להקת המחול פרסקו, צילום: אפרת מזור


"כשאתה בתנועה, אתה נבלע בה"
 
כמו בעבודת השולחן בחדרי חזרות בתיאטרון, כך גם בסטודיו של "פרסקו", החזרות התחילו בדיאלוג. "דברנו על טכניקות, על האחדה מול ייחוד. היו בסטודיו רקדנים שבאו מסטפס, פלמנקו, קלאסי, גאגא, שזו מגה טכניקה שרוצה להיכנס בכל הטכניקות הקיימות בגוף. ואם לחזור לרגע לדבר על מודרניזם מול עכשוויות, אני חש שהדרך למחול חדש חייבת לעבור ברבדים של טכניקות. ניקח את טכניקת הבלט, כדוגמא. כשמורה לבלט נותנת פליק בטוסיק ודורשת שתרדי 5 ק"ג זה שילוב של טכניקה, שמאחוריה יש אידיאולוגיה, אסתטיקה ופוליטיקה. אני רוצה לפרק את המנגנונים הפוליטיים האלה ולומר שגם אם אמרו לנו מיליון פעם שהיפ הופ זה לא מחול ושפלמנקו לא הולך עם קלאסי, החיבורים האלה אפשריים. זה התחיל באקט מרדני פשוט – לנסות לחבר דברים אחד לשני בלי הפרדה או היררכיות".

לעבוד עם קבוצת רקדנים נתונה שלא אתה בחרת זו מגבלה או אתגר? 

"זו שאלה קשה. האתגר, מבחינתי, היה לעבוד עם רקדנים צעירים מאוד. זה באמת דור אחר ואם אני מדבר בסטודיו על ז'רום בל או אומר משפט כמו: 'שפכת את התינוק עם המים', אין להם מושג על מה אני מדבר. פערי הידע דורשים ממני לא רק ליצור, מה שמלכתחילה מציב אותי בפוזיציה מסוימת מול רקדנים, אלא גם להיות מורה. זה מייצר סתירה מובנית בין הרצון שלי לקיים דיאלוג שוויוני לבין המקום ההיררכי, הדיקטטורי של המחבר. לכן האתגר היה כפול. זה היה שיעור גדול. אני חושב שהדיאלוג ביני לבין הרקדנים כיפר על המרחק וזה בעצם מה שיצר את העבודה הזו".

אתה יודע לאן אתה הולך כשאתה נכנס לסטודיו?

"זה משתנה. הפעם באתי עם כוונות ברורות. רציתי לעשות עבודה על כאוס, מה שנזנח בשלב מוקדם כי ברמה הפיזית, הויזואלית, קשה לייצר כאוס עם שמונה אנשים. אנסמבל קטן על במה גדולה יכול מקסימום ליצור נתקים בסדר, או סדר לא מוצלח. במשך חודש אספנו סצנות שלא התחברו לאפקט שחיפשתי – להסתכל על רחוב סואן ולגלות בתוכו דפוסים. מתוך הכישלון צמח רצון להתבונן במצב ביניים של התהוות סדר או בלגן. לא באפקט הסופי – הנה לכם סדר, קחו ותיהנו מהאסתטיקה שלו – אלא בהתהוות".

יש משהו בליבת התנועה שלך שקשה מאוד למלל, אבל הייתי מגדירה כפחות אגרסיבי וחד משמעי ממה שאנחנו מתורגלים במחול הישראלי. התנועה לא פחות אסרטיבית ומאוד נוכחת, אבל עם פחות סימני קריאה

"דויד גרוסמן כתב איפשהו שהוא מעדיף ברמז ובקמט. שם נמצאת המשמעות. אני אוהב את הרעיון של תנועה שמתקיימת תחת תנאים טבעיים כמו מומנטום, מהירות, גובה. חוקי הטבע והכבידה שאנחנו עובדים איתם, השעשוע בהם או ההתגברויות הקטנות עליהם שמייצרות תנועה, זה מה שמרגש אותי בניגוד למחול שנסמך על ורטיקליות, יציבות אסרטיבית שפחות מעניינת כי היא חד משמעית, נטועה במקום, לא בתנועה. כשאתה בתנועה אתה בתוכה, נבלע בה. מה שאותי הכי מרגש לראות זה כשהגוף נמצא במקום הזה, עסוק בעצמו ובחוקי הטבע, מול קהל שעד לכך. זה שורש המחול והחינוך שקיבלתי בהולנד". 


TATRY, להקת המחול פרסקו, צילום: אפרת מזור

 
"הולנד הייתה גילוי מפתיע"
 
כדי להבין את הקצוות ביניהן נע שני יש לחזור להתחלה. הוא נולד באילת לאם רקדנית ומורה למחול שברחה הכי רחוק שיכלה מהמורשת המשפחתית שהותיר אחריו, דודהּ, יונתן גבאי, החתום על רבים מריקודי העם שנרקדים עד היום. מחול היה תמיד ברקע. כשעבר לתל אביב למד בביכורי העתים ובאולפן בת דור עד לסגירתו ב-2006. כדי להתמקצע נסע להולנד שם למד באקדמיה הנחשבת ArtEZ בארנהם. בהמשך למד גם באקדמיה לתיאטרון ומחול DasArts באמסטרדם. במשך שנותיו בהולנד עבד כיוצר עצמאי והציג את עבודותיו, שחלקן זיכו אותו בפרסים, באירופה, ארה"ב וקנדה. עם חזרתו ארצה היה במשך שנתיים כוריאוגרף הבית של להקת ענבל המתחדשת. כשהוא לא בחזרות בסטודיו אפשר למצוא אותו בבר "ברחוב" הקטן והידידותי ברחוב לוינסקי בו הוא שותף עם אחותו.

"הולנד היתה גילוי מפתיע. חוויתי שיעורים שלא עלה על דעתי שקיימים. הגעתי למקום חדש בו ההיסטוריה שלי לא נוכחת ואני יכול לבחור מה להיות. במשך שנים התקיים ביני לבין עצמי מו"מ בנוגע לשאלה מהו מחול ישראלי. בסוף, המחול הישראלי נשען על אנשים שהמציאו מחולות יש מאין בעלי זהות מובהקת בפולקלור ובמחול העכשווי. הטווח בו אני נע הוא איפשהו בפער הענק הזה בין אירופה ההיפית של טכניקת הריליס והקונטרקשן לבין המחול הישראלי המאוד לא היפי, צברי, חצוף וחזק מבחינה טכנית. להקת ענבל, מבחינתי, הייתה סגירת מעגל בהקשר לעיסוק שלי במתח בין פולקלור למחול בימתי על סוגיו, המשך טבעי".

את העבודה החדשה הגדרת: "אלבום ויזואלי שנוגע באובססיה הקולקטיבית לסדר ולשכפול". אפשר את זה בעברית?

"חיפשתי משהו שיהיה הכי קרוב לאופן שבו המוזיקה מגולמת בגוף. זה ניסוח לא מוצלח. בכל הנוגע לאובססיה קולקטיבית לסדר ולשכפול, לא צריך להכביר. ברור שאנחנו אובססיביים לדופליקציות, זהויות מסודרות ומקוטלגות. האובססיה הזו מתקיימת גם אצל אנשים שמדברים על חופש ואנרכיה ובפועל מייצרים עוד ועוד מאותו הדבר. זה מציף את המציאות שלנו – הכל, בכל מקום, בבת אחת. זה הלם ההווה. שפע המידע שאנחנו צורכים המאפשר לנו לדמיין בכל רגע נתון גרסאות שונות להווה".


TATRY, להקת המחול פרסקו, צילום: אפרת מזור

"הטכניקות משעממות את הדור החדש"
 
בעצם אתה אומר שאנחנו בנקודת זמן בין עבר לעתיד, שלב טרנספורמטיבי של העולם, של המחול. לאן כל זה הולך בעיניך?

"זו שאלה ממש חשובה. אני לא יודע. להרגשתי זה יכול ללכת לאן שהוא רק אם כולם יבינו שכקולקטיב רוקד ישראלי ובינלאומי אחד, נוכל ללמד את הדורות הבאים עוד אפשרויות רק אם נוותר על מה שאנחנו כבר מכירים. זה יותר גדול ופוליטי מבחירה אישית של כוריאוגרף כזה או אחר. המציאות שלנו מוגשת מוכנה. ממנה מייצרים משהו. עד שהבסיס לא ישתנה, התוצרים יישארו דומים. אני חושב שמתישהו מה שקיים יתפרק. באופן פרגמטי למחול יש פחות ופחות קהל. זה לא אומר שאנשים יפסיקו לרקוד, אבל המחול הקונצרטי כפי שאנחנו מכירים הגיע לסף שעמום עבור הקהל הרחב, הוא לא פתייני מספיק, רחוק מלהיות מהפכני.

"הכוח של המדיום הזה מוחלש מול מדיות אחרות, ועד שלא תמצא דרך לעניין את הצופים וגם את הרוקדים, אנחנו דורכים במקום. הטכניקות הקיימות משעממות את הדור החדש ואני לא אתחיל לדבר על טיק-טוק וכולי, אבל זה קיים ואי אפשר להתעלם מכך. אי אפשר לבקש מהדור הזה לרקוד בלט קלאסי. לבלט היה מקום כשהחברה רצתה בזה, כשהייתה הערצה לגוף הזה, שהיום נחשב פריבילגי ומסמל רעיונות פוליטיים שאנשים לא רוצים לראות על הבמה".

זה לא ייעלם. הבלט היה ויהיה. ממש כמו שהאורגן לא החליף את הפסנתר וספרים מודפסים לא הוחלפו ב- ebooks .

"ברור שמזעזע לחשוב שהבלט ייעלם. זו מעבדה של ידע פיזי שממשיכה להתפתח. בלרינות לפני 20 שנה היו הרבה פחות אקרובטיות, אבל השאלה איך כל זה מתקשר את עצמו החוצה. מעגלי הידע האלה חייבים להמשיך ולפעול תוך חיפוש אחרי צורות ביטוי חדשות. הנה, גם באופרה של פריז העלו בעונה הקודמת עבודה יפהפייה של היפ הופ שיצר הכוריאוגרף מהדי קרקוש, אבל זה קורה באופן פרטני לא כקואליציה של אמנים". 


 
 
"למרות הכל, הלהקה שתהיה לי תקום פה"
 
יורם כרמי, שליווה את החזרות, מדבר על "טטרי" במושגים פוליטיים. ואני תוהה מה הופך יצירה לפוליטית? מה זה אומר?

"אם לפני חודש חשבתי שזו עבודה פוליטית, היום עם כל מה שקורה ברחוב, זה מרגיש לי אנדרסטייטמנט. רציתי לתת למה שקורה בחוץ לפעום בתוך החדר, להבין שאנחנו להקה בתוך מדינה שעוברת משהו. גם המוזיקה של גורצקי נכתבה בהקשרים פוליטיים והיום, כשאנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים של חקיקה שתהפוך את ישראל לדיקטטורה, זה מרגיש לא פוליטי מספיק. אם הפרמיירה הייתה היום, סביר להניח שהיו נכנסות סצנות יותר חד משמעיות לגבי האיזון בין היחיד לקבוצה, בין חירות לחוק". 

אז מה אחר כך?

"כרגע אני מנהל את תכנית המחול בתיאטרון הבית מתוך כוונה להקים שם עוד מרכז מחול. בהמשך מה אני רוצה? בסופו של דבר להקה משלי אבל זה ייקח כמה שנים".

בישראל?

"כן. זו תקופה בה הרבה אנשים סביבי עוברים למקומות אחרים. כולם מדברים רק על זה. אבל אני חושב שכן. מה שלא יהיה, זה פה".