מחול - 30 למותו של רוני פינקוביץ'

ב-10 בדצמבר, נר ראשון של חנוכה, בחר רוני פינקוביץ' לסיים את חייו בהמתת חסד בשוויץ. אחרי שנים של התמודדות עם מחלת הטרשת הנפוצה שהתפרצה בשנות העשרים לחייו, החליט שדי. במלאת שלושים למותו, מרב יודילוביץ' נפרדת מיוצר מחונן וחבר

"בשוך הסערה, אתה בעיקר חסר"

נהוג לומר שאנשים אינם משתנים. זה נכון, על פי רוב, אבל אתה, הלא, מעולם לא היית "רובם ככולם", לא בהתחלה המטאורית כיהלום גולמי, בועט וחתרני בשולי הפרינג', לא בהמשך כבמאי וכותב מוערך ועתיר ניסיון בזרם המרכזי וכמנהל תיאטרון, בטח שלא בסוף. המעגל הזה שהשלמת, רוני, בדרכך הסיזיפית ומעוררת ההשראה, כישורי החיים, לימודי התוֹךְ, עבודת הפרך שעשית במשך שנים כדי לייצב את הספינה, להוביל אותה לחוף מבטחים, להעמיק את השורש ולבנות את בניין החיים והעשייה איתן ובאופן שפּרשְתַ כראוי ונכון לך, הוא בית ספר גבוה ללימודי הדיוק. איש מפוכח, נבון ולמוד מלחמות שכמוך, בשוך הסערה, אתה בעיקר חסר.

בינואר, שלחת הודעה. היית זקוק לעיניים. אתה, האיש עם העיניים הטובות והחודרות שלעולם לא מבקש. "באה", כתבתי. דבר לא יכול היה להכין אותי לזה. חשוף, מהורהר, מערער. מילות אהבה ופרידה, שהיו חייבות לחלץ עצמן החוצה ולהיאמר, מילים שאינן נאמרות. את הפיזי והמטאפיזי הנחת כתזכורת על במה פתוחה שטופה באור אולם מלא. תרגיל בהתבוננות עצמית, פתיחת שער אל מהלכי נפש ארוכים. "קונטקט" קראת למחזה. בחדר החזרות, החדר הכי אינטימי במעונה של יצירה בהתהוות, ראיתי אותך חשוף ונרעד ושלם.

כמו אז, לפני שנים, כשאמרת: "להתפכח מאשליות ולהסתכל לאנשים ולמצבים בעיניים ולהבין את המורכבות, זה עניין של גיל, ביוגרפיה, זמן. להיות במצב האמיתי, מבטיח לי לילות שקטים יותר כי בסוף כל אשליה מחכה לילה שממנו בוקע קול ממעמקים ואומר: 'אתה יודע!'. אני חי במציאות שיש לי מספיק כלים להתאקלם בתוכה. אני במקום מדויק". המעגל כמעט והושלם.

איאן יואל פינקוביץ` ורוני פינקוביץ`, קונטקט, צילום: יוסי צבקר

עת להיאבק ועת להתגמש

שנים היית בשבילי תעלומה. איש גאה ואסוף, מחמיר וקפדן, כמו כל מחנך טוב באמת, עשיר בידע ונדיב באנושיות. שחקן כוכב שבחר בבימוי, במאי שמאמין בשפות ובמתודות שצמחו בפרינג' של אמנויות הבמה, אבל פועל עמוק מתוך המיינסטרים. איש שבא מתיאטרון-תנועה-פיזי ומגאגא, אבל לא בוחל בתיאטרון כורסא. "קרב של שחור וכלבים" של ברנאר-מארי קולטס ו"אקווס" של פיטר שאפר מחד, ופילומנה של אדוארדו דה פיליפו ו"משפחה חמה" של ענת גוב מנגד.

לא הבנתי. חשבתי שמדובר בהתפשרות על אזורי הנוחוּת. אתה רק חייכת את החיוך הפינקוביצ'י שלך ואמרת מפוכח ובהיר: "זו כנראה בחירה עמוקה שקשורה במי שאני. כנראה שאני זקוק לזה. יש את החיים, המשפחה, הרצון להיות בחדר חזרות ולעבוד בתיאטרון ויש את המחלה. הביוגרפיה שלנו נעה על ציר הזמן. יש זמן לבעוט במציאות ולחפש לה אלטרנטיבות. יש זמן להתגמש ויש זמן להיאבק על מה שאתה מאמין בו מתוך עמדה שמאפשרת שינוי בתוך הקיים".

פרקטי שכמוך, חכם וצודק. להיאבק מבפנים על רוח ונשמת הדבר שבו האמנת, הייתה למען האמת, מלחמה ששכללת עם השנים ובאה לידי ביטוי בבחירות מעולות שעשית לאורך הדרך ובעיקר בעשור האחרון בו הקפדת לדייק אותן אפילו יותר. והייתה מלחמת החיים, מלאכת המחשבת של הסתרת הטרשת שנמשכה שנים עד שאי אפשר היה עוד. פחדת להיחשף בחולשתך, שתנושל ממרכזי הכוח. אתה שמלאכתך התבוננות, פירוק והרכבת נפש האדם, לא סמכת על חמלה, ובצדק.

האבא-דניאל-קמינסקי03.jpg

האבא, צילום: כפיר בולוטין

"הבהירות הכרחית לי"

כשביימת את "האבא", מחזה מאת פלוריאן זלר על גבר מתבגר, חולה אלצהיימר, שהולך לאיבוד בין שברי זיכרונות מבולבלים שנמחקים בהדרגה, דברנו על שבריריות הקיום האנושי. "צריך להעריך את הקיום, להודות עליו, לתת לחיים מקום", אמרת והוספת: "כולנו שווים מול המוות. זה אמור ליצור בנו ענווה וגם פחד וכבוד מול הבריאה".

שנותיך כמנהל המדיטק היו דוגמא ומופת לעשיית תיאטרון איכות לילדים, שהשפיעה על תפיסת התיאטרון שלך בכלל והעמיקה את הניסיון להבין דרך היצירה התיאטרונית מהי החוויה האנושית. הצגות איקוניות כמו מקס ומוריץ, אריה הספרייה, חתול תעלול, צפרדי וקרפד. כמה יופי. כמה חכמה. כמה כבוד לעולמו של הילד ולמקצוע שלך. זו היתה עשייה מנחמת, מבחינתך, שחלחלה לתוכך ונעשתה במחויבות אין קץ, תשוקה ואהבת אמת. במהלכה ואחריה ויתרת על התפל והתמקדת בעיקר, במה שדחוף, חשוב, אימננטי. "הבהירות הזו הכרחית לי. כמו הצורך שלא להפריד יותר ביני לבין המחלה", אמרת: "אתה מתבונן למציאות בעיניים ואז, אתה יודע מה אפשר ומה צריך לעשות. זה דורש מודעות והסכמה להיות בתוך מצב קיים, לא לידו". לעשות.

אריה-הספריה-בני-גם-זו-לטובה.jpg

"אריה הספריה", צילום: בני גם זו לטובה

בסופו של דבר, זה העניין - עשית. היית. חיית על כל המשתמע מכך. בחרת. השלמת מעגל. השארת משפחה למופת, תומי והבנות - לירי, איאן ואביה - שהיו משוש חייך, גאוותך, העוגן ומקור הכוח. השארת חברים שנושאים אותך בליבם. השארת זיכרונות שצובטים את הלב בכאב אינסופי על שאין יותר מזה, שלא מספיק, אבל מעלים על השפתיים חיוך ממעמקי הנפש ומכל הלב על כל מה שהיה. השפעת. שרטת שריטה. תודה על פתיחת השערים. תודה על מתנת הזמן שהיה ועל הנדיבות. תודה על המילים החכמות ועל העשייה המלמדת. תודה על השיעור הגדול ביותר שנתת לי: תפוס את היום.

רוני פינקוביץ', צילום: אייל לנדסמן

בסופו של דבר, זה העניין - עשית. השארת זיכרונות שצובטים את הלב בכאב אינסופי על שאין יותר מזה, שלא מספיק, אבל מעלים על השפתיים חיוך ממעמקי הנפש ומכל הלב על כל מה שהיה. השפעת. שרטת שריטה."