סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן נשים גדולות במוזיקה הישראלית
 

 
 
הסנסציה הבינלאומית נגה ארז יצרה את אחד מאלבומי הפופ המרשימים ביותר של אמן ישראלי מאז ומעולם, ואלבום יוצא מן הכלל בכלל. היא טורפת את הכללים המקובלים ויוצרת סגנון משלה - מפתיע ומלהיב בכל קנה מידה."
בעוד חוה אלברשטיין ואחינועם ניני, אמניות דעתניות ומעורבות, מתרחקות באלבומיהן החדשים מן האקטואליה הבוערת, דווקא נגה ארז, יוצרת פופ מולטי-מדיה בעל אפיל בינלאומי מבטיח, לא פוחדת להיכנס במצוקות העולם. ועדן בן זקן קוראת תגר על הסדר הישן וממצבת עצמה ככוכבת פופ לוהטת


חוה אלברשטיין. ערב אחר

את "ערב אחר", אלבומה החדש של חוה אלברשטיין, אפשר להגדיר כאלבום קטן. כמנהגה לא אחת לאורך דרכה הארוכה, ובשנים האחרונות המיוחד, אלברשטיין מתכנסת אצל עצמה בשירים של משוררים, משוררות בעיקר (עמירה הגני שלושה, אפרת מישורי שניים, חנוך לוין אחד וארבעה שלה). שירים רחוקים מסאון החיים החברתי והפוליטי של המציאות שבחוץ. שירים אינטימיים, מהורהרים, שמתמודדים עם הזמן החולף, עם החיים כריטואל צ'כובי, שהרבה לא קורה בהם, גם עם ההזדקנות והשתנות הגוף. שירים מתוך השלמה ושלוות עולם נבנית, בשביל השפיות והנפש האמנותית שלה. טוענת אותם בלחנים רזים – ארבעה שלה, ארבעה של ערן ויץ, שותפה ומפיקה המוזיקלי בשנים האחרונות, ושניים של אלון עדר - כאלה שלא קורצים להשמעות רדיו, למצעדי פזמונים וספק גם אם ישתלבו במופע במה עתידי שלה.

"אנשים אומרים התקפת לב (התקף לב בעברית תקנית, אבל זה מה שאנשים אומרים. ע"א) / אנשים אומרים שטיפת מוח/ אנשים אומרים עונת מעבר/ ואני אומרת אהבה" היא שרה ב"אנשים אומרים" שכתבה והלחינה, שיר שמאפיין את הגישה והאמירה, ואת תשומת הלב כדבר החשוב במערכת יחסים. וגם "איזה עצב בא לי פתאום וכמה צער... דמותי אבדה באגדה שבה אבד גם פי... והמלים שכן כתבתי התמחו באמנות, איפור/ ולא היתה לי שום יכולת להרפות מן הסיפור" של מישורי ("איזה עצב") שהיא מאמצת ללבה בהמייה הבלוזית שמציעים הלחן וההפקה של ויץ. כן, חוה לא יכולה להפסיק לספר גם אם זה מינורי, מינימליסטי, קברטי.

שירים של בגרות והשלמה, זמן וזכרון, כל מה שמצטרף ומרכיב את מלאכת החיים. החיים חולפים, לא מותירים משהו שראוי להיזכר בו (שיר הנושא הפותח של הגני), נעים מבוקר לערב ומערב לבוקר ("כשיבוא הבוקר" הנועל, כסוגר מעגל, גם הוא של הגני), המים כאלגוריה לחיים ("אל המים" הבארוקי), צער הגיל שמכרסם בגוף ("בין הקירות" הג'אזי), השיכחה שהופכת לברכה ("זה לא חדש") וההמתנה, כמעט כמו ב"מחכים לגודו", למשהו שיקרה והלוואי שיקרה, ב"היתה לה ארובה לבנה" התיאטרלי, הלהיט של האלבום, לוין ללא פזמון חוזר, בביצוע לאה ומפויס עם אבי קושניר. ועוד שירי אהבה וזוגיות כ"אהבה היא לא (עסקת חבילה)" הסלוני, עם דרישות והוראות הפעלה לכל אחד מבני הזוג, ו"איפה כואב" כפסקול מתערסל - לכאורה התחרות בין המינים אבל ניתן לפרשנות אקטואלית, אם פוליטית - נגד מלחמות ושנאות, אם חברתית - נגד המירוץ להישגיות.

"ערב אחר" מיועד למתקדמים, לבקיאים ולמיטיבי לכת ברפרטואר האלברשטייני. חוה שרה אבל בעצם מספרת סיפור. לא מילים בעלמא (אן.אם.סי.יונייטד).
 

חוה אלברשטין, צילום: אורי בהט

נועה.
Afterallogy

בדומה לאלברשטיין ויותר ממנה מפתיעה אחינועם ניני ב"Afterallogy", אלבומה הבינלאומי החדש (תחת השם Noa), בניתוקו המוחלט מהאקטואליה הבוערת, שכה הפעילה אותה ברשתות החברתיות בשנה החולפת. המטבע הלשוני שאותו המציאה ניני – אפטרולוגיה, תורת האחר כך (ואולי: חוכמת הבדיעבד?) – מיטיב לתאר את הצלילה של הזמרת המחוננת אל קלאסיקות מחזות זמר וסטנדרטי ג'אז אמריקאים. לא פשוט לקרוא תגר על יצירות שהן בלב התרבות המוזיקלית האמריקאית ולהתמודד עם ביצועים בלתי נשכחים של הגדולים בזמרים בכל הזמנים. אבל ניני, בצניעותה האופיניית, אך באסרטיביות והדעתנות האופייניות לה, מפליגה – בפרשנותה המיוחדת – למחוזות מרתקים של עיבוד, שירה ואמירה. מציעה ליצירות לבוש חדש לגמרי, שאולי הוא ג'אזי בתבנית שלו, אולם לא בהרגשה, ולא רק מפני שהוא נשען כמעט לגמרי על השירה שלה (ועל נגינת הגיטרה של גילי דור, שותפה לדרך ושותפה לעיבודים ולהפקה המוזיקלית).

   


היצירות שמהווות תשתית לתורת האחר כך הן תריסר שירים וקטעים אינסטרומנטליים, שחלקם כבר זכו לביצועי עבר שלה. תשמחו לזהות ביניהן את "Anything goes" ו"Everytime we say goodbye" של קול פורטר מ-1934 ו-1944 בהתאמה (השני, אגב, הופיע כבר באלבום הראשון של ניני ודור, והיא חוזרת אליו בביצוע שונה כמובן); את "My funny Valentine" של רוג'רס והארט (מ-1937); את "Darn that dream" של אדי דה-לאנג וג'ימי ואן הוסן מ-1939, הארוך באלבום (דור מפליא בנגינת גיטרה אלוהית, אקוסטית כמו היתה חשמלית!); את "Lush life" המורכב והמאתגר במיוחד של בילי סטרייהורן מ-1948 (לא הלהיט בשם זה של השוודית זארה לרסון); את "But beautiful" של ג'ימי בורק ו-ואן הוסן מ-1947 מהסרט "הדרך לריו" ואחד היפים יותר בקובץ זה; את "Something coming" של סטיפן זונדהיים וליאונרד ברנשטיין מ"סיפור הפרברים" מ-1957 (אחרי "מכתבים לבאך" מה זה ברנשטיין בשבילם?); ואת "This masquerade"  של ליאון ראסל מ-1972, בתוספת מלים ועיבודים של השניים.

עוד באלבום שיבת אחר כך, "השלמות" ו"תיקונים" של ניני ודור דהיום את "אלוהיי" של לאה גולדברג שגילי הלחין בעבור המופע שהוקלט "רחל ולאה" בפסטיבל ישראל 1993 (ואלמלא הכרנו אותו יכולנו לחשוב שהוא מתורגם מ"אמריקאית"); את "Calling home" שכתבה ביחד עם פט מת'יני לאלבומה הבינלאומי "Calling" מ-1996 שאותו הוא הפיק; וגם שתי הקלטות ראשונות ליצירות ותיקות שלהם – "Eye of rain" שלה (מרשימה ביותר. גם היא נשמעת מ"שם"...) ו"ואלס לנטע" שלו, נעימה לגיטרה שהקדיש לרעייתו. הם רק שניים אבל האלבום נשמע מלא ועשיר בזכות הגשה וירטואוזית, צלילות שירה יוצאת דופן, נגינה מופלאה שלו, אפקטים קוליים ובעיקר אומץ להתמודד עם האתגרים. כאן היא לא אחינועם הישראלית אלא Noa הניו יורקית. והיא בהחלט נשמעת כאחת הגדולות, גם אם אלבום זה נועד למתקדמים, לאוהביה ולמעריציה השרופים (Naive/הליקון).


אחינועם ניני וגילי דור, צילום: רונן אקרמן
 

נגה ארז. Kids

אם טרם נחשפתם לכשרונה וכוחה של נגה ארז - Kids, אלבום האולפן השני שלה (ושל בן זוגה ושותפה לדרך אורי רוסו) הוא הזדמנות נהדרת. אולי לא יהיה קל בהתחלה, כי ארז נשמעת כמו משהו שטרם נשמע בישראל מיוצרת רוק מקומית. היא טורפת – תרתי משמע – את הכללים המקובלים. יוצרת סגנון, אם אפשר לקרוא כך לדבר שטרם הוגדר, משלה, שונה, אחר, מפתיע ומלהיב בכל קנה מידה. מבסיס האינדי-אלטרנטיבי שלה, היא משלבת פופ מבריק, היפ-הופ להטוטני, ספוקן וורד מסחרר ועבודה אלקטרונית מזהירה ואינטנסיבית בדרך לצליל חותך, מצליף ועתיר תנועה ואנרגיות של אלקטרו-ראפ. היצירתיות יוצאת הדופן נעטפת בהפקה מוזיקלית אגרסיבית שהולמת כקורנס, ולעתים אף בוטה בקצביות שלה (רק מפני שלא הורגלנו בעוצמות שכאלה). המוזיקה מרימה ויותר מזה – מניעה, את הגוף ואת המוח, ואי אפשר להישאר אדיש כלפיה.

  


באלבום 13 רצועות קצרות ביותר (רק אחת יותר מארבע דקות, והשאר חוצות בקושי את השלוש דקות). בסך הכל 36:35 דקות שמותירות את המאזין נרעש, סחוט ומותש, אך נכון מיד לסיבוב נוסף עד הנוקאאוט המוחלט, כשמה של יצירה אפוקליפטית במהותה, בלב האלבום. כמתבקש משמו, היגדי השירים מתמקדים בעולמם של צעירים. יחסים בין הורים לילדים ("You so done"), עיסוקיהם של צעירים בימינו (""Cipi, "Bark loud"), רשתות חברתיות, השפעת הטלוויזיה והמראות שהיא מוכרת ("Views"), האופק והעתיד שמחכים לדור ה-Y (שיר הנושא המסוייט לתפארת), חוסר המעש, השיעמום ("Story" הפולחני-המנוני, שמתרגם מעברית ל"מה הסיפור שלך" המתריס), גם השפעת הקורונה והסגר שכפתה על  הרגלינו ("No news on TV" – "אני לא יכולה לשמוע יותר את מחשבותיי בשקט הזה/ החזירו את הרעש" – אולי הכי להיט רדיו באלבום), ובעיקר ההתבגרות המואצת לעולמם של מבוגרים, טבולה בכאב, בדם, במלחמה ובמוות (בעיקר ב"Fire kites", מן הסתם עפיפוני נפץ, אך גם ב-"Candyman" וב-"Switch me off" בלדה לסיום, כסוג של רקוויאם). מעל כולם נוצץ להיט הענקים "End of the road", שזוכה לתהילה גם בזכות קליפ מהמם שנותן הצצה לכישוריה הבימתיים הווירטואוזיים של ארז.   
 
לפואטיקת השירה המרתקת של ארז, הבנויה על תזזיתיות לשונית, משחקי מלים מבריקים וגם שפה "לא נקיה" כפי שנהוג להזהיר, משתרבבים משפטים בעברית – כ"אוי ואבוי" ו"יאללה סתום ת'פה", דרך "הי רוסו, לא אכלת ארוחת בוקר" ועד "תנקה את הדם".

אחד מאלבומי הפופ המרשימים ביותר של אמן ישראלי מאז ומעולם, ואלבום יוצא מן הכלל בכלל. ארז, עם חן מדהים, סקס אפיל מסחרר, חילופי ניואנסים בקול (בה בעת מתחננת, מתרפקת, מתפנקת, זקוקה לעזרה וגם מציעה אותה) פשוט נפלאה. היא נחשבת ובצדק כסנסציה בינלאומית. מגיע לה ומגיע לנו (נענע דיסק)
 

נגה ארז, צילום: שי פרנקו



עדן בן זקן. מועבט
.

נורא קל "להיכנס" בעדן בן זקן, מלכת ה-30 שקל. בעוונותיי, אני מודה, זה מה שחשבתי שיקרה. אבל דווקא "מועבט" אלבומה האחרון, החמישי, זה עם השם הדוחה מכולם (הכתיב הלטיני "MOABET" מתקן את הרושם), מבהיר שהצעירונת (כבר לא כל כך) עם השירה המייבבת (שלא תמיד לצורך, ולטעמי היא עקב אכילס שלה), היא כוכבת פופ ראויה לכתרים שנקשרו לראשה.

14 השירים שבו, עיקרם אוסף מצטבר של להיטים שהקליטה בשנתיים האחרונות, הם הוט קוטור - תפירה עילית, נוצצת ומרשימה של יצירה פופית עדכנית ומלהיבה, שמדגימה לא רק בחירה מעולה וטעם משובח של אנשי הקריאטיב שסביבה, אלא עידית של כותבים ויוצרים, מלחינים ומפיקים מוזיקליים מוכשרים, שמהם היא ניזונה. שאפו. להסיר את הכובע. אין מלה אחרת.

  

הגושפנקא המרשימה מכל מגיעה מאת עידן רייכל שהלחין למידותיה את "מתגעגעת אותך", בעברית שבורה כביכול (אבי אוחיון מלים). הלגיטימציה היא לא נדיבות בעלמא, אלא הכרה בכשרונותיה (והיא גם כותבת ומלחינה באלבום זה). כאלה גם "קוקוריקו", הדואט עם עומר אדם שבנוי על בליל שפות ולשונות ומבויים ביד אמן (של משה בן אברהם ואופק יקותיאל), ובן זקן נשמעת בו כמי שעשתה צעד משמעותי להכרה בינלאומית, ו"חיים מאושרים" האיכותי שהיא שרה עם נתן גושן (בהפקה מוזיקלית משובחת של סתיו בגר). יש לי בעיה עם שירי הכלום והרגע כמו "אנא מג'נונה", "הלו הלו" ו"יום הפוך", אולי גם עם "דבר אליי עם העיניים" הנועל, שנשמע כטרמפיסט מאוחר ומיותר, אך הם בטלים מול שיר אמיץ וחשוף כמו "אגרוף", שבוחן כרוניקה של זוגיות שעלתה על שרטון, ובן זקן מספקת הצצה לעתיד, איך היא עשויה להישמע כזמרת בוגרת.


עדן בן זקן, עטיפת מועבט צילום: AVOXVISION


זה אלבום נהדר. באמת. משובץ יהלומים. "כשתבוא" (תמר יהלומי ויונתן קלימי) הוא שיר שיובל דיין היתה מתגאה בו ומתה להקליט כמותו; "הגענו הבנות" (דולב רם ופן חזות) מציע העצמה נשית ואחווה נשית; והשיר הלוהט של "ברחובות של תל אביב" (אוחיון ומתן דרור) משבץ עוד אבן יפה ברפרטואר שלה ובפסיפס שירי העיר הלבנה. בואו נדבר על שיר הנושא, שפירוש שמו העסיק אותנו לא מעט. כמייצג את תרבות הנהנתנות והחפלה של צעירים בישראל (ומן הסתם בעולם כולו) הוא משקף ומסוכן בה בעת. בא לי לחנוק את בן זקן ורון ביטון על הטקסט שלו, שמדוקלם בהתלהבות על ידי ילדים (נכדתי למשל), מבלי שיבינו מה פשר המשקאות האלכוהוליים שנזכרים בו. מצד שני אי אפשר שלא לחבק את איתי גלו, המעבד, המפיק המוזיקלי ושותפה של בן זקן בביצוע, על הוויז'ן הגאוני שלו בבניית השיר ובהוצאתו לפועל. באמת פצצה.

בכלל, כאמור, המפיקים המוזיקליים של האלבום (ביניהם גם מתן דרור, אריאל טוכמן, ינון יהל, טליסמאן וג'ורדי) הם שעושים את "מועבט" לאלבום המוצלח ביותר של עדן בן זקן. נשמע כאילו לא מפה, מיישר קו עם העולם, הכי פופי שיכול להיות, טופ קלאס. אשריה ואשרינו שהפופ הישראלי התברך בשכאלה. אגב, למי הקרדיט על איור העטיפה המקסים והמובהר של בן זקן? (עצמאי).
 



08/06/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע