לחנים לבמה
 
משה בקר הוא לא זמר. לפחות לא נולד כזה. כבן של שחקנים נודעים, מדור המייסדים, הוא נועד לקריירה של משחק, מפוארת למדי בדיעבד. אבל כמו שקורה בדרך כלל אצל אנשי במה, התחומים מיטשטשים ברבות השנים והמרחק בין תפקידי משחק לתפקידי שירה אינו רחוק, אם כדרישת המסגרת (גם בלהקת גייסות שריון וגם, להבדיל,  ב"קברט" של הבימה), אם בהחלטה אישית, כהגשמת חלומות ומאוויים. מה שהוליד בעבר הרחוק את "חפצים אישיים" אלבום בכורה שכתבה נעמי שמר במיוחד עבורו (87'), ובעבר הקרוב יותר (אמצע העשור הראשון של המאה ה-21) מופע מוזיקלי עם שירי תיאטרון.
 
"מוסה סוסה" הוא אלבום האולפן השני של בקר, כשלהבדיל מקודמו הוא כתב בו את כל עשרת השירים וגם הלחין שבעה מהם. אלבום מאוחר מדי, שעושה - בגיל 57 - ספק סיכום ביניים, ספק חשבון נפש עם חייו, שהם גם חיינו.
 
מסיפור מסגרת של התא המשפחתי - מ"נוסע רחוק" הפותח, שמדמה את המשפחה למכונית (ולחן של ארקדי דוכין מעובד לרוק פולק בלוזי) ועד "תתחתני אתי" הנועל, שיר חתונה אולטימטיבי ועל-עדתי (עם לחן צוהל ונהדר של יוסף ברדנשווילי בעיבוד אתני בלקני סוחף) - אל המירוץ המטורף של החיים "קם בבוקר"), זוגיות ואהבה ("בלילה" בלדה שמזכירה במקצת את שלמה ארצי) זכרונות ילדות כואבים (שיר הנושא הטעון והנוקב, ממש בדם לבו, על כינוי גנאי שהדביקו לו) או משמחים ("קרקס" עם צלילי טיפקסי), ותמונות זכרון וגעגוע עמוק להוריו ("בוא אבא" ו"לילות לבנים" השאנסוני-משהו), אחיו ("שמש וירח" הכואב ניתוק ממושך) או סבתו ("תמונה"). בקיצור, משפחה זה לא מה שסיפרו לנו, וכל זה ב- 37:58 דקות. 

הנכונות והאומץ להיחשף מרשימים אבל אין באלבום משהו בלתי צפוי. משה בקר נשמע כמו איך ששחקן תיאטרון צריך להישמע כשהוא מנסה לשיר. בפאתוס ובנהרה האופייניים לו, בדרמטיות שמנסה לשכנע ולרגש. הלחנים של בקר לא משכרים. הם פונקציונליים לטקסטים ולהגשה, ובכלל דומה שהם נועדו לבמה, להופעה קטנה ואינטימית שלו, עם מגע עין וקשר בלתי אמצעי עם קהל, לא לתקליט. העיבודים וההפקה המוזיקלית של נועם זלטין.

והעברית? של קרייני רדיו.

משה בקר. מוסה סוסה ( High Fidelity)
 
שירה חמה
 
גם פזית נוני באה אל "לתחנה הבאה", אלבום הבכורה שלה, בגיל מאוחר יחסית, 45. וגם היא, למרות היותה יוצאת להקת הנח"ל, מקליטה אותו אחרי ניסיון תיאטרלי רב שנים, בתיאטרוני ילדים ובובות. במקרה שלה יכול להיות שהעיכוב הממושך, הוא הפסד הדדי - שלה ושלנו.
 
נוני היא זמרת אינטואיטיבית, רבת הבעה וכוח, עם קול חזק, אפילו צורמני, ושירה חמה. היא מזכירה בצבעים, בניואנסים, בגוני ההגשה וההתכוונות את ריקי גל ("קח אותי" ו"אין פחד" החברתי למשל), אבל היא לא משוכללת וחד משמעית כמוה, למרות שרוק'נרול, פולקי וגם בלוזי, הוא הצבע השליט בשירים, בעיבודים ובהפקה המוזיקלית של עידן זילברשטיין, בעלה.  

באלבום 11 שירים. שבעה כתבה והלחין עידן, שלושה כתבה והלחינה פזית, ואחד כתבו ביחד. שירים מהחיים ועל החיים שלה, על יחסים, זוגיות, רומנטיקה, קרבת הגוף, עם הרבה כאבים (הנוכחים במרבית השירים) ולא מעט פחדים (שגם להם יש נוכחות מורגשת). ההגשה שלה תיאטרלית מובהקת, מושפעת מן הסתם מעיסוקה המרכזי. היא אקפרסיבית ומוטעמת, רגישה למלה, מתוזמנת ומפוסקת כהלכה. אולם גם היא דומני, עובדת הרבה יותר על קהל בהופעה. משהו מהכוונות, העוצמה והישירות שלה משתבש ומסתרס, או לא בא לידי ביטוי מושלם באלבום.
 
ב"עובר ושב" היא הזכירה לי דווקא את סי היימן; ב"שביל שברי הזכוכיות" ו"החיים יפים" דווקא את ...אילנית; וב"בחושך" הכבד והאירוטי את שלום חנוך, יותר נכון את "תפסתי ראש על הבאר" שלו, שיר להופעה, לא לרדיו. זה, וגם העובדה שהיא חזקה ומרשימה יותר בשירים הקצביים והתובעניים (כמו בלהיט "מלאכים שומרים עליי"), רק מחזק את הרושם שכוחה של נוני הוא על במה.
 
והעברית? בדרך כלל בסדר. אם יש מעידות הן זניחות. 
 
פזית נוני. לתחנה הבאה (עצמאי)
 
אלבום ליודעי חן
 
הקשר של שחר אבן צור לתיאטרון הוא מאוחר. לפני שנתיים כתב מוזיקה להצגה של עמוס גיתאי שהועלתה בפסטיבל אביניון הצרפתי, שבו חידש אבן צור - חבר להקת "מוניקה סקס" בדרך כלל - את הקשר והאהבה לשיריו של המוזיקאי סרז' גינזבורג, עליהם גדל ואותם שמע, כך מתברר, בבית הוריו. "רקוויאם למנוול", התוצאה של אותו זיק שניצת מחדש, הוא אלבום הסולו השלישי של אבן צור, 39, אך אין לו שום קשר וזיקה לא לאלבומיו שלו וגם לא לארבעת אלבומי "מוניקה סקס" שראו אורך לאורך השנים.
 
עשרה שירים האלבום (30:58 דקות) הם מן הסתם תרגום אחד לאחד של גינזבורג, שרואה את החיים, את הקשר עם הסביבה ובעיקר את רגשותיו ואהבתו למלודי נלסון (לה ממוען חלק לא מבוטל מהם) באופן המיוחד רק לו. הלחנים של גינזבורג רזים עד בקושי קיימים. מתאימים להגשה דיבורית-סיפורית, גם תיאטרלית, שבה משתלב לא רע הקול המחוספס של אבן צור. ואכן אי אפשר שלא להכיר באהבה ושלא להבחין בהזדהות שרוחש המתופף של מוניקה ליצירה של גינזבורג.
 
אולם דומה ש"רקוויאם למנוול" הוא אלבום ליודעי חן בלבד, מביני  עניין ומכירי ומוקירי המקור. והעובדה שיצירתו הפואטית של סרז' גינזבורג היא נחלת מעטים בישראל (הרוב מכיר את דואט המזמוטים שלו עם אלן בירקין), משאירה את האלבום בגדר היומרה וההעזה, ללא נקודות מגע והשקה רבות איתנו. הנאמנות של אבן צור למקור ולאיזכורי מושגים ושמות בלתי מוכרים לא מקרבת אותו.