אבא שלו שיחק כאן בסרט "פורטונה", אבל לא סיפר לו על כך דבר. על סף גיל 70 מגיע הבן, השחקן הצרפתי קלוד בראסר , שזכה לקבל הנחיות בימוי מגדולי הבמאים בארצו ( גודאר, טריפו, רנואר ורבים אחרים) לביקור ראשון בישראל לרגל הקרנת סרטו "כיסאות מוזיקליים". ריאיון אישי.
עבד כמעט עם כל במאי צרפתי אפשרי
רגע לפני גיל 70 שובר קלוד בראסר את הישג השיא שלו – פספורט נטול חותמת כניסה לנתב"ג. הוא הגיע (עם רעייתו השנייה) לביקור בכורה כאן, יום לפני פגישתנו. באותו ערב הוא נכח בפתיחת פסטיבל "רגעים של קולנוע צרפתי" בסינמטק תל-אביב, שם הוקרן סרטו "כיסאות מוזיקליים", שלשמו התכנסנו, וחזר לישון במלון.
על שאלתי השבלונית (בדיעבד גם די מיותרת) למחרת בבוקר, איך אתה מתרשם עד כה מארצנו הקטנטונת, הוא משיב: "שדה התעופה, כמו בכל מקום בעולם. הכביש בדרך לכאן, כמו כל כביש. המלון כמו כל מלון. גם הפרמיירה בסינמטק לא שונה מאלה שנכחתי בהם בכל מקום אחר". וואלה.
ובכל זאת יש ייחוד. "למרות הכול, ישראל היא לא כמו כל ארץ, ויש לי תחושה אחרת כאן", הוא מספק את הסחורה שמרימה ישר את זקיפות הקומה הלאומית. "אשתי בדרך כלל לא נוסעת איתי למקומות שבהם אני מקדם את סרטי בעולם, אבל על ישראל היא לא הסכימה לוותר. חבל רק שהבן שלי לא יכול היה להגיע".
מאחר שהצרפתית שלי לא הרבה יותר טובה מהאנגלית שלו (אף מילה!), אני נעזר במתרגם הסרטים המצוין ישראל אובל, כדי לצלוח את הראיון הזה. אני יושב מול כוכב קולנוע, לפחות בסטנדרטים צרפתיים. פרט לעבודתו הענפה בתיאטרון, ברקורד של ברסר קרוב ל-130 סרטים וסדרות טלוויזיה, מאז תחילת הקריירה שלו, באמצע שנות ה-50, והוא עבד תחת שרביטו של כל במאי צרפתי שתוכלו להעלות על הדעת. שמות? בבקשה: ז`אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו, ז`אן רנואר, מרסל קרנה, פיליפ דה ברוקה, קלוד שברול, מרסל אופולס, קוסטה גאבראס, ז`ורז` פרנז`ו, אדוארד מולינרו, ז`ורז` לאוטנר, קלוד סוטה ואחרים. ברשימת סרטיו, בין היתר, "כנופייה נפרדת", "שיגעון של מסיבה", "סיפור פשוט", "הצועני", "השחקנים", "כסף מלוכלך" ועוד ועוד. אמנם הוא לא גדול כמו אביו פייר (אליו עוד נגיע), שכיכב ביצירות מופת בלתי נשכחות, הידועה שבהן "ילדי גן העדן", של מרסל קרנה, אבל כאמור ברקורד שלו יצירות רבות שמכניסות אותו בכבוד לפנתיאון הצרפתי.
סוחר אמנות מזדקן
ב"כיסאות מוזיקליים", סרטה של דניאל תומפסון, הוא מגלם סוחר אמנות מזדקן, ז`אק גרומברג, שכבר ראה הכל בחיים. כעת הוא כבר חולה, אבל המאהבת הצעירה שלו עדיין ממלאת לו את המצברים. היא גם ניהלה רומן עם בנו (כריסטופר תומפסון, בנה של הבמאית, שגם כתב איתה את התסריט). גרומברג מחליט להוציא למכירה פומבית את אוסף פריטי האמנות הענק שצבר במרוצת חייו, ובתוך כדי כך לנסות ולהשלים עם בנו, שהיחסים שלו איתו היו מעורערים מאוד.
"גם לי יש אוסף אמנות בבית, אבל לצערי הוא הרבה יותר קטן מזה של ז`אק", הוא מגלה איך התחבר לדמות. "יש משהו מקביל ביני ובין הדמות בסרט. הוא מצהיר משהו שאני מסכים איתו. מוסר ההשכל של הסרט הוא שאנשים צריכים להיות מאוד זהירים בבחירות האישיות שהם לוקחים. שלוש הדמויות הראשיות נמצאות בקונפליקטים. השחקנית שמאוד מצליחה בטלוויזיה הייתה רוצה להופיע בסרט של גודאר, למשל. הפסנתרן שמצליח מאוד בקריירה, קובל על כך שהקהל שמגיע לקונצרטים לא מבין בכלל במוזיקה, אלא פשוט יש להם כסף לקנות כרטיסים. וז`אק הוא אדם שהשקיע את כל כספו בקניית פריטי אמנות, אך הזניח את היחסים עם בנו, ובסופו של דבר הוא מוכר את היצירות לכל המרבה במחיר. לכל אחד מהם יש הצלחה במישור החברתי והקרייריסטי, אבל מצד שני הם נכשלו בחיים הפרטיים".
בראסר אכן דומה במשהו לז`אק. במהלך הריאיון הוא יתגלה כאדם מפוכח וציני, בעל חוכמת חיים מגובשת, תפישת עולם בלתי שגרתית והומור אירוני דק. "מה שאהבתי במיוחד בתסריט של `כיסאות מוזיקליים` זוהי העובדה שהוא לא עוסק במערכת יחסים בין שניים אלא באנסמבל של כמה דמויות, כשהצעירה, שמגלמת ססיל דה פראנס, לומדת משלוש המבוגרות יותר איך לא לעשות טעויות בחיים", הוא אומר.
- מה אתה חושב על עבודתה של ססיל דה פראנס והאם גם לדעתך יש בדמות שגילמה משהו שמזכיר את עבודתה של אודרי טוטו ב"אמלי"?
"אני חייב להודות שלא ראיתי את `אמלי`. אני מאוד אוהב את המשחק הטבעי של ססיל דה פראנס. היא לא מתאמצת בכלל להיות סקסית, היא כזו באופן טבעי".
"גודאר גרם לי לחשוב"
- בישראל זכה סרטך "שיגעון של מסיבה" בהצלחה גדולה. מה אתה זוכר מההפקה הזו?
"אני לא בטוח שאתה יודע, גם את התסריט של `שיגעון של מסיבה` (שביים קלודו פינוטו) כתבה דניאל תומפסון (יחד עם הבמאי), על פי סיפור של הבת שלה. אחת ממעלותיה של תומפסון – שהיא כותבת על החיים שהיא מכירה. אז היא כתבה על כך שלבת שלה צמחו ציצים. ב`כיסאות מוזיקליים` היא כותבת על החיים שהיא מכירה היום, מזווית קצת אחרת".
- מכל הבמאים שעבדת איתם, מי הותיר בך את הרשמים הכי עמוקים?
"אציין שלושה, בתחומים שונים: תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. למדתי מעט מכל אחד מהם, גם דברים רעים, מה שאסור לעשות. גם זה חשוב. בקולנוע גודאר הוא זה שגרם לי לחשוב ואני מקווה שגם להתקדם. בתיאטרון זהו רוז`ה פלאנשו, שעבדתי איתו בפריז בתיאטרון `ת.נ.פ` (תיאטר נאציונאל פופולר). בטלוויזיה עבדתי בסדרה מאוד פופולרית ואיכותית שהפכה לפולחן בצרפת, בשם `וידוק`, שביים מרסל בלובל. שלושת הבמאים האלה תרמו לי הכי הרבה, כל אחד בשטח שלו".
"כל החיים בהפסקה"
המשחק עובר כנראה בירושה במשפחת בראסר. לא רק אביו של קלוד, גם בנו אלכסנדר עוסק בתחום, כתסריטאי, במאי ושחקן. בראסר שבאמצע לא רואה בכך משהו יוצא דופן. " אף פעם לא שאלתי את עצמי איך הדברים התגלגלו כך", הוא אומר. "זה כמו שתשאל אותי למה אני צרפתי. לא נעשיתי שחקן, כבר כשנולדתי הייתי כזה. הבן שלי בחר במקצוע הזה מבלי שדיברתי איתו על כך בכלל. הדבר היחיד שאמרתי לו הוא: `אני מבקש ממך שתעשה את מה שאתה באמת רוצה לעשות. אם בא לך להיות סנדלר, תהיה סנדלר, או נהג משאית. תעשה מה שבא לך, ותמיד אעזור לך`.
"היה לי את הלוקסוס הכי גדול בחיים, אף פעם לא עבדתי. אני משתעשע, כמו בבית הספר. כשהייתי שם היו שני מצבים: בכיתה השתעממתי למוות וכשהייתה הפסקה, שיחקנו בשוטרים וגנבים או בקאובוים ואידיאנים. ומה אני עושה היום? אני בהפסקה כל הזמן! בסרט אחד אני השוטר, ובסרט אחר אני הגנב. כל דבר שאני עושה בחיים אני עושה מאוד ברצינות, אבל לא צריך לקחת שום דבר ברצינות".
פרט אולי למירוץ המכוניות פריז-דקאר, שבראסר נוהג להשתתף בו, כנהג משנה, והצוות שלו כבר רשם הישגים בתחום. "זה כיף, לא עבודה", הוא מסביר. "אני משתעשע. השתתפתי בשישה מירוצים, זכינו בשניים. אנחנו עושים את זה ברצינות, אבל אני לא רואה בעצמי אלוף העולם. אסור לקחת את זה יותר מדי ברצינות".
- אתה אוהב את זה בין היתר בגלל הסיכון שכרוך בכך?
"כמובן. זה מרגש, מסעיר, הרפתקני. מפחיד לנהוג במכונית שדוהרת במהירות של 300 קמ"ש, אבל זה כל העניין - אם לא מפחדים, אין בזה שום עניין. אם עושים סרט או מחזה ולא חרדים אם הדבר יצליח או לא, אין בזה עניין. הדבר הוא לא ללכת ולחפש פחד וסכנה, אבל הם קיימים בכל דבר. כולם פוחדים. בקשר של אהבה פוחדים מבגידה, פוחדים שבו הזוג ימאס בנו ועוד ועוד. הפחד זה חלק חשוב בחיים".
לא מכיר את גיתאי
ה"נקודה הישראלית" בכל הקשור אליו היא שאביו, פייר ברסר, שיחק כאן בשנות ה-60 בסרטו של מנחם גולן "פורטונה", לצד גילה אלמגור. זוכרי דבר מציינים בחיוך גם היום שברסר האב הגיע לצילומים סמוק לחיים, מרוב לגימות אלכוהול. ברסר הבן מפתיע כשהוא מגלה שאין הוא יודע דבר וחצי דבר על הסרט ההוא. אביו לא סיפר לו דבר על החוויה הישראלית שלו מעיד בראסר הבן ואומר בחיוך שאולי הייתה לו סיבה לכך.
- היית הולך בדרכו ומשתתף בסרט ישראלי, אילו הוצע לך תפקיד דובר צרפתית?
"כמובן. למה לא. באמנות אין לאומיות. יש נושאים יפים ויש שפה בינלאומית. אמנות היא אמנות, בלי קשר למוצאה. אם יציעו לי נושא ראוי, אין שום בעיה".
- אתה מכיר את הבמאי הישראלי הידוע בצרפת, עמוס גיתאי, או את השחקניות הישראליות שהופיעו שם בסרטים, כמו רונית אלקבץ ויעל אבקסיס?
"אני לא אשקר. התשובה היא לא. אני לא מכיר אף אחד מהשמות שציינת".
המלצות לפסטיבל הקולנוע הצרפתי
11/05/2006
:תאריך יצירה
|