פסטיבלים - על העיוורון: ארז ביטון בפסטיבל השירה

רגע לפני פתיחת פסטיבל המשוררים הישראלי ה-25, שיחה עם המשורר המוערך על ספרו החדש "תפרים" – ספר נוקב, חושפני ומפתיע

פסטיבל המשוררים הישראלי ה-25 ייפתח בשבוע הבא במטולה במחווה לאברהם שלונסקי. הפסטיבל, שימשך שלושה ימים בתאריכים 10-8 בספטמבר, הוא בניהול והפקה של בית הקונפדרציה ובניהולו של אפי בניה והמנהלים האמנותיים שלו הם: שירי לב-ארי ובני ציפר.

אחד המשוררים שייקחו חלק השנה בפסטיבל הוא ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה, שספרו האחרון "תפרים" נוסק לעוצמות רגשיות ופואטיות. "זהו ספר שובר לב, מלא כוח ויופי, שחגיגת חצי היובל לפסטיבל לא תהיה שלמה בלעדיו", נכתב בתוכנייה.

חרי אף וזעם אין אונים

ביטון נולד ב-1942 באוראן שבאלג'יריה למשפחה ממוצא מרוקאי, בן בכור בין חמישה אחים ושתי אחיות שאחת מהן מתה. ב-1949 המשפחה עלתה לישראל והתיישבה בלוד. ב-19 בנובמבר 1951 בהיותו בן עשר נפצע ביטון מפיצוץ רימון יד שמצא בשדה ליד ביתו, מה שגרם לו לעיוורון ולקטיעת ידו השמאלית. משם הועבר לבית חינוך עיוורים, מוסד להוראה ושיקום בתנאי פנימייה בירושלים, שם הוחלף שמו המקורי יעיש, לארז. "שם יפה", הוא יכתוב באחד השירים.

ספר השירים הראשון שלך, "מנחה מרוקאית", יצא בהוצאת עקד כבר ב- 1976אבל על העיוורון כתבת רק במהלך השנים האחרונות ורק באמצעים עקיפים. והנה הספר "תפרים" שראה אור עכשיו, נוגע בליבה של הפציעה. מה התחדש בך, למה עכשיו אתה מצליח להיות הכי אישי, האם זה קשור לכך שחגגת לאחרונה 80?

"שאלה טובה, אני בעצמי לא בטוח שיש לי תשובה. אני רק יודע שפקדה אותי רוח של חרי אף וזעם אין אונים על הילדות הקדומה שלי. זה משהו שבא לי בהפתעה, הצורך לכתוב על הפציעה עצמה. זה תמיד היה משהו שנרתעתי ממנו. התביישתי לדבר על האסון, על אותה פצצה שהתפוצצה בי. והנה בשנתיים האחרונות נפתח לי חלון לכתוב בעדו על הדברים הכי אישיים והכי חשופים שלי, עם זעם על המשפחה ועל מה שקרה ועל הקורבן שהייתי".

וזה מתחיל משיר אחד מסוים, איך זה קורה?

"אני זוכר שני מקרים בהם קרה לי נס וכתבתי ספר אחד במשך כמה שבועות - הספר הקודם, 'בית הפסנתרים', שמושתת על זיכרונות ילדות שלי ב'בית חינוך עיוורים', והספר הזה, 'תפרים'. הייתי מנותק בגלל הקורונה, אני ואשתי ותו לא, וישבתי וכתבתי לא שיר-שיר אלא חטיבה שלמה בנושא אחד. בדרך כלל כתבתי שירים בנושאים שונים וכאן הכל התרחש סביב הטרגדיה".

דיוקן המשורר אברהם שלונסקי, 1925, מאת ציונה חלד, תמונה באדיבות בית הקונפדרציה

ילד עזוב בעולם

גם "נופים חבושי עיניים" שיצא ב-2013 הוא סוג של חלק מהחטיבה ו"תפרים" סוגר את הטרילוגיה שכתבת סביב הפציעה. ב"נופים חבושי עיניים" אתה חולף בעולם עם העיוורון, ב"בית הפסנתרים" אתה נכנס עם העיוורון לתוך חלל סגור הרמטי כמעט וכאן אין חוץ ופנים, יש רק את הפנימי פנימי. זה כאילו שזרקת ב-2013 אבן למים שיצרה אדוות שהתפשטו מהמרכז והחוצה, ועכשיו אתה חוזר מההיקף ללב המקום שהאבן פגעה במים

"זאת פעם ראשונה שאני שומע מישהו אומר את זה, וזה בדיוק מה שאני חשבתי. אלא שבניגוד לספרים הקודמים, כאן בספר יש חשיפה אישית שמציבה אותי בעליבות הגדולה ביותר שיכולה להיות. כאן אני יכול לכתוב באחד השירים 'תושיט יד', על אימי שהכניסה אותי לפעמים לבית המרזח הקטן שבגב הבית כדי להציג אותי כקבצן: 'ותושיב אותו ותאמר :/אנשים טובים/ תנו לו משהו לילד עיוור/ כי איך יאכל וישתה/ והיא תצווה עליו:/ תושיט יד !/ובשארית גופו/ יושיט את היד/ אבל הגוף/ כל הגוף/ כולו עשוי בושה/ צרוב וחקוק'. זה לא דבר שיכולתי לומר בנסיבות שיריות אחרות.

"גם לא על נסיעה לטיול בית ספר, יחף, עם עגבנייה וחתיכת לחם יבש בשקית נייר. אלה השפלות טוטאליות שלכתוב עליהן זה להסגיר את העליבות, הפקרה עצמית של המוכה ומבחינה זו יש איזו תחושה קורבנית. אני לא סתם כותב 'בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה לְעֶרֶךְ \ נָשָׂאתִי עֲווֹן אָבוֹת וְאִמָּהוֹת \ הָיִיתִי כַּפָּרַתְכֶם \ אֲניִ כַּפָּרַתְכֶם'. חשתי סוג של עקדה של ילד יחיד, בודד, שאף אחד לא בא אליו להצלה או בתנועה חיובית אלא הוא עזוב בעולם לגמרי".

אפי בניה, צלם עמרי בראל

"ובחצר נשאר ילד עיסת בשר"

גם בשיר ב"איגרת לאחים", החשבון והכעס ממשיכים ואתה כותב "ולך פנינה אתן סיגריות קנט ומלבורו/ ולך אלי אתן חנות לעשייה על האש/ ולך אהרון אממן את סמיך/ אשלם חתונתך / ואת אשלם את חובותייך ושמלותייך/ וארצה את בעלך יצחק במיני תופינים/ וכל חפץ שראה אצלי וחמד/ ואתה שמעון כל שעון וכל בגד שתרצה/ ואתה יהודה אעניק לילדיך מחשבים/ ואפדה את חובותיך/ רק תנו לי מעט מקום ביניכם/ שם על פתח הבור". אני לא זוכרת שיר אחד שלך שבו אתה פונה למישהו בטון כל כך נוקב.

"נוקב זו בדיוק המילה הנכונה כי מדובר מצד אחד על זעם וכעס, ומצד שני על הצגת העצמי כחסר אונים לחלוטין. כתבתי: 'ילד עלה בעשן ולא היה מי שיתפוס בבגדו. וזה הייתי אני, ונפלתי, ובחצר נשאר ילד עיסת בשר'".

אחד מאותם רגעי חוסר אונים עולה שוב בעוצמה כשאתה מתאר באחד השירים שיחה שניהל חייל ששכב לידך עם בני משפחה שבאו לבקר אותו "והנה בסתר שאלת עלי את הרופאים/ ואמרו לך מה שלא אמרו לי/ ובין נים ללא נים מבעד לערפל/ שמעתי אותך מלחש לאנשים/ בקול חגיגי:/הנה הילד הזה/ הוא עיוור, עיוור! /עיוור גמור/ ולעולמים"

"זה הרגע הראשון שבו אני מבין שאני עומד לחיות את חיי ללא ראייה ובעיוורון גמור. לא העזתי אף פעם לפני להתמודד עם ההסגרה הזו שלו. הוא היה זה שהסגיר את מצבי לעצמי אבל גם לעולם. הרי כל זמן שהתחבושות מכסות על העיניים אז לפחות תיאורטית נדמה שיש סיכוי שכשהן יוסרו העיניים יחזרו לראות כי זה טבען. והנה פתאום הדיבור הזה שלו היה כמו הדפיקה על הדלת שאומרת זה הגורל".

ארז ביטון, צילום: רחל קלהורה

"עם אובדן הראייה, אבדה גם אהבת אימי"

הספר הזה הפתיע אותך?

"הפתיע אותי שהוא ניתן לי והפתיעו אותי גם ההתייחסויות אליו אחרי שהוא יצא באופן ספרותי ופואטי. מבחינתי זה היה תיאור ממשי כרונולוגי אוטוביוגרפי, מצגת של הוויה שפתאום אנשי ספרות מגלים בה גם עניין. זה שימח והגביה אותי ונתן לי סוג של תרופת מה. זה ספר שיש לי אליו יחס כפול - מצד אחד השירים שירתו אותי ונתנו ביטוי לזעם וצורה לבושה, אבל מצד שני הכל עכשיו בחוץ. ולכן, באופן אישי אני עד היום לא כל כך מסוגל לחזור ולקרוא בספר כי זה מעורר שוב את העירום, את החיטוט עד עפר.

"אני גם מניח שאם יש קוראים שלא באים מתחום הספרות הם יראו רק את הצד המוכה והמושפל וזה פחות מלהיב אותי, כי אז הם מתייחסים אלי כאל אדם עיוור שחשוף לעולם בעליבותו".

אם נחזור רגע ל-19 בנובמבר 1951, אתה יודע להגיד מה היה האובדן הכי גדול שלך ברגע הזה?

"כן. האובדן של האם. של אהבת האם שהייתה טוטאלית כלפי כבן בכור והיא אבדה לי. איבדתי פה מלכות. האהבה שלה, לפי התחושה שלי, כשעברתי לבית חינוך עיוורים עברה לאח שבא אחרי. במשך שנים הרגשתי שאיבדתי את המקום שלי בתוך המשפחה. לאבד ראייה זה ענק ולאבד אהבה זה משהו בסיסי שמלווה אותך כל החיים. ואולי זה לא אותו דבר אבל זה דומה.

"בעצם הפכתי לבן אדם שלא מאמין באהבה. אפילו שאני נשוי עשרות שנים ויש לי שני ילדים ושלושה נכדים ואין לי ספק שהם כולם אוהבים אותי, האמון הבסיסי שלי באהבה פגום. זה מוזר כי אני פועל בשתי רמות. אבל איבוד הראייה ואיבוד האהבה יצרו מערכת של כלים שלובים שהפכה אותי אבוד בעולם. אני הייתי, כמו שאומרים, בבת עין".

מימין: ארז ביטון, צילום: רחל ביטון. משמאל: עטיפת הספר "תפרים" בהוצאת הקיבות המאוחד

"אני רואה צבעים"

בספר החדש ישנה פואמה הנקראת "צבעים", שבה אתה מנסה להיזכר מה זה כחול ואדום ושחור וצהוב וסגול ולבן וירוק וחום. וזה הזכיר לי הרצאה של בורחס על העיוורון שבה הוא מדבר על כך שהצבע האחד שנשאר נאמן לו הוא הצהוב. הוא זוכר את עצמו כילד משתהה בגן החיות מול הזהב והשחור של הטיגריס. אבל מה שכן אבד לו זה הצבע השחור. רוב האנשים מדמיינים את העיוור סגור בתוך עולם שחור אבל בעצם אחד הצבעים שעיוורים מתגעגעים אליו הוא אותו שחור מוחלט לא עכור, שחור של חושך, אפלה. אתה מזדהה עם זה?

"בהחלט. עיוור לא רואה שחור. עיוור רואה משהו חסר צבע שאני לא יודע אפילו אם לקרוא לו אפור או ירקרק. גם לא מבחינים בין יום ללילה זה משפיע גם על מנגנון שינה שמגיב להשתנות האור. בעיני רוחי אני רואה צבעים, כחול ואדום, הם צבעי הילדות שלי והם קשורים בחוויות ספציפיות. כחול הוא הדלת שנהגתי למדוד את הגובה שלי כל יום לאורך המשקוף שלה. אם היה קורה נס והייתי רואה הייתי יכול להצביע על הדברים ולומר את צבעם".

יש שיר בשם "אני אוהב את הילד הזה" שהטון שלו חריג ביחס לשאר. אתה כותב: "אֲני אוֹהֵב אֶת הַיֶּלֶד הַזה \ יָחֵף, מְלֻכְלָךְ \ בְּכַוָּנָה מוֹעֵךְ אֶת הָעֲקֵבִים בַּנַּעַל \ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קַל לְהַשִּׁיל \ אוֹתָן מִן הָרֶגֶל \ אֲני אוֹהֵב אֶת הַיֶּלֶד הַזּה \ פְּעוּר הָעֵיניִַם מַקְשִׁיב לְכָל עֵבֶר \ מְהַלֵּךְ לוֹ לְבַדּוֹ\ בְּסִמְטָאוֹת לוּד \ שֶׁל רֵאשִׁית שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים \ כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר \ לְבַד מִמָּה שֶׁהוּא רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ… אֲניִ אוֹהֵב אֶת הַיֶּלֶד הַזּה \ כֻּלּוֹ חַיִּים \ וְהַזּמְַן נִמְדָּד רַק בַּהֶבְדֵּל \ שֶׁבֵּין הַיּוֹם לַלַּיְלָה וְאֵין בִּלְתּוֹ…אֲניִ אוֹהֵב אֶת הַיֶּלֶד הַהוּא \ וְהוּא בִּי וְהוּא אֲני \ הַיֶּלֶד הַזה"

"קרה לי דבר פלאי קצת, שאותו ילד שהייתי אני פתאום נהיה עבורי אובייקט אחר, ישות שהיא בעלת נוכחות לעצמה. ופתאום מתוך העמדה הזאת התחלתי ממש לראות אותו בתוך מרחב גדול של שוטטות ותנועה שהזמן לא קובע לו. אחד הדברים שחסרים לי זו תחושת המרחבים. בעבר רכבתי על סוסים והרווחתי את הדהרה, אבל ההליכה היומיומית היא תמיד הליכה מגששת ונעצרת".

פצצה מסקרנת ומלהיבה

אתה יודע להגדיר את השירה שלך?

"לא כל כך. נדמה לי שאני תמיד מציע את עצמי לעקדה אבל ברגע האחרון אני ניצל. אני תמיד נמצא באיזו הקרבה עצמית כדי לפדות את האחרים מאשמה ואחריות. הרי בעיני אני האחראי לכל מה שקרה, אני מצאתי את הפצצה ואני פוצצתי את עצמי".

הצורך שלך בשירה הוא יומיומי?

"השירה היא מרכז חיי, היא החומר שחשוב לי ביותר. אני לא מזלזל באחריות שיש לי כאב, כמפרנס, כמשרה אווירה וכולי, אבל בפנימיות שלי הנושא שמעסיק אותי ביותר זה שירה. משוררים חדשים מרתקים אותי. להגיד שאני כותב יום יום, זה לא. כן הפעם בספר הזה, כתבתי יום-יום, כמעט שעה-שעה, גם שירה וגם פרוזה. ויש לא מעט חומרים שנשארו מחוץ לספר ומחכים".

מה הדבר האחרון שאתה זוכר שראית?

"ראיתי את הפצצה, עגולה, בצבעים של שחור ואדום. מסקרנת ומלהיבה מאוד".