פסטיבלים - "וולקאם" לעולמו של יגאל זקס

במאי ההצגה החדשה "וולקאם" של אנסמבל "קבוצת עבודה" מספר איך הופכים מציאות פוליטית לפנטזיה ריאליסטית עם הומור שחור

תיאטרון האבסורד

הוא ציניקן, שאיכשהו החיים שלו הסתדרו בצורה מאוד רומנטית. הוא גדל על ספרות וקולנוע ואת כל המושגים שהיו לו על אהבה הוא קיבל משם. תקשורת עם אנשים היא הדבר שהכי מרגש ומעניין אותו. קוראים לו יגאל זקס והוא שחקן, יוצר ובמאי תיאטרון ומנהל אמנותי של "קבוצת עבודה" - אנסמבל תיאטרון עצמאי.

ההצגה האחרונה שביים, "וולקאם" של אנסמבל "קבוצת עבודה", עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל תמונע בדצמבר האחרון ומגוללת את קורותיו של קבלן יהודי קשוח וקפיטליסט שעובר עם אשתו הצעירה לווילה שבנה באמצע כפר ערבי. למרות הרצון בשכנות טובה - הם זוכים לקבלת פנים צוננת ואף אלימה.

במחזה, שביים זקס וכתב נעם גיל, משחקים שרון אלכסנדר, ח'ליפה נאטור, בתאל משיאן, מינאס קרואני ועטאללה טנוס, והוא משלב מתח, אימה ופנטזיה לצד הרבה הומור שחור ואבסורד, כרגיל ביצירת האנסמבל. "זה ז'אנר שאנחנו מכירים בעיקר בקולנוע או בטלוויזיה", מסביר זקס. "בתיאטרון זה נדיר יותר, אבל מהבחינה הסגנונית אנחנו לוקחים את זה למקום שהתיאטרון מאפשר, פחות ריאליסטי ויותר אבסורדי. הערבוב של ההומור והאימה יוצר קומדיית אימה".


שרון אלכסנדר ובת אל משיאן, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

"שהקהל יחליט"

למה הרגשת צורך להקים את "קבוצת עבודה" ב-2011, מה קרה?

"לא יודע אם זה היה צורך. רציתי והרגשתי שכדאי. התוכן הגיע בהדרגה והאג'נדה נולדה די מהר בהתחלה. רציתי להקים בית למחזאות ישראלית מקורית שנותן לנו הזדמנות לדבר על נושאים שאולי במקומות אחרים היו עוברים צנזורה. אנסמבל שיבחן בהצגות שלו את הזיקה בין מציאות, אמונה, אמת ודמיון, תוך פיתוח מחזות ישראליים חדשים ועכשוויים, שעוסקים בפנטזיה על המציאות הישראלית".

מה היה מודל היצירה שלך?

"כיוצר תיאטרון המודל שלי היה אופן פיתוח התסריטים בקולנוע - האופציה לכתוב תסריט באופן בלתי תלוי ומשוחרר ואז לגשת איתו למפיקים וזכיינים. בתיאטרון זה לא היה קיים אז. התקנאתי במודל הזה של הקולנוע של פיתוח בלתי תלוי בו המחזאי מקבל סיוע מקצועי וגם תמורה על התהליך, לפני שיש החלטה להפיק. הדבר הזה היה חסר תקדים בתיאטרון ואני חושב שעד היום הוא לא קיים חוץ מאיתנו.

"לא עניין אותי לעשות עוד עיבוד לשקספיר או לארתור מילר אלא לעשות תיאטרון שיעסוק בנושאים הבוערים ביותר ששאובים מהמציאות שלנו העכשווית - לרוב מהצדדים הפחות יפים שלה כמו גזענות, האלימות, המשפחה הישראלית - מחזות שונים שבכל אחד מהם אנחנו מצליחים לבדר, להצחיק, לרגש ולעורר מחשבה בשפה מדוברת וקולחת עם הרבה אירוניה. ההצגות שלנו מאוד פוליטיות אבל הן לא באות להציג עמדה ולסנגר עליה, אלא להציג את המציאות המאוד מורכבת שלנו באופן שהוא לא פלקטי, כשאנחנו משאירים לקהל את המרחב להחליט מי צודק.

"בשבע השנים האחרונות, וללא יוצא מן הכלל, כל מה שאנחנו מעלים זו מחזאות ישראלית מקורית אבל מעבר לזה יש כאן איזו תמה שחוזרת גם ב'וולקאם' - הפער שבין המציאות הקשה לבין ההתמודדות שלנו איתה על ידי הדחקה ואסקפיזם. מה שקוראים אמת אלטרנטיבית, הפוך על הפוך. אם אתה מגיע בלי אירוניה להצגה של 'קבוצת עבודה' אתה עשוי לצאת די מבולבל. כי אתה לא באמת מצליח להבין איך אפשר להגיד דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר".


ח'ליפה נאטור ושרון אלכסנדר , מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

יישוב ערבי במערב הפרוע

רוב המחזות של קבוצת עבודה הן פרי שיתוף פעולה בינך לבין נעם גיל המחזאי. ספר על העבודה המשותפת

"את נעם אני גם מבין וגם מאוד אוהב את השפה האמנותית שלו וזה הביא לכך שאני משתדל פעם בשנה לעבוד על מחזה שלו. אם מסתכלים על המחזות שלו לאורך זמן, רואים שהוא כותב מחזה ואז הוא כותב מחזה שהוא הנגטיב שלו. 'המתנחל', הראשון שבו נחשף קולו הייחודי, זה כמעט אותו סיפור כמו 'וולקאם' אבל המחזות האלה הם נגטיב אחד של השני".

הידיעה הזו שאתה מתאר משנה את היחס שלך כבמאי אל החומר?

"קודם כל כן כי אני לא רוצה לספר סיפור דומה באותם אמצעים. 'המתנחל' מספר את סיפורו של חבר ילדות המרותק לכסא גלגלים שמתנחל בבית של זוג שמנסה לגלות אחריות, ולפתוח בפניו את הבית, עד שפתאום לא ברור למי בעצם שייך הבית. הפנטזיה במחזה הזה הייתה הבית עצמו שהיה רק שרטוט ארכיטקטוני למרות שמבחינת בעלי הבית הקירות היו קירות, והמטבח היה מטבח, והדלתות היו דלתות. ואז מגיע האיש הזה שיכול לעבור דרך אותם קירות והופך את הבית לפנטזיה.

"ב'וולקאם' הפנטזיה היא של האיש שמגיע לישוב ערבי ומדמיין חוקים של המקום שהם לאו דווקא החוקים האמיתיים. הוא מאמין שהוא הגיע למין סוג של מערב פרוע ומתוקף כך יש חוקים של מערב פרוע ולא מערבים את המשטרה אלא פותרים הכל בפנים בתוך מה שהוא תופס כקודים חברתיים של המקום, וזה יוצר התנגשות. במקביל לזה יש גם את הווידיאו של תוכנית אירוח בטלוויזיה שהיא דימוי חזק לאותה הדחקה ואסקפיזם מהמציאות הקשה שאנחנו חיים בה - בריחה כדי לעסוק בכל דבר מלבד האמת והמציאות שרלוונטית לה".

הטלוויזיה היא גם אלמנט של ווליום שמכסה על המציאות באמצעות הגברה.

"זה קצת להפקיע את זה מהריאליזם כי ברור שההגברה של הטלוויזיה לא באמת יכולה לכסות על קולות ירי אבל היא כן יכולה לכסות על המודעות והתודעה שלנו".

בת אל משיאן, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

"התנאי היה שהקאסט מעורב, יהודים וערבים"

זקס מספר ש'וולקאם' הוא מחזה שנכתב לפני שבע-שמונה שנים. "האמת שחיכיתי שמישהו אחר יפיק אותו. האמנתי שהוא צריך להגיע לתיאטרון רפרטוארי ומתוקף כך לפגוש יותר אנשים וזה לא קרה. גם במחזה 'המתנחל' אמרתי לנעם שאם הוא יעבור את כל התיאטראות ואף אחד לא יסכים להעלות אותו אני אפיק אותו כי מבחינתי זה מחזה מעולה וחשוב".

עד כמה במציאות החברתית הכל כך מורכבת שלנו יש מקום למחזה שמדבר על יחסים בין יהודי לערבי המסוכסכים בענייני נדל"ן?

"חלק מהאמירה של ההצגה היא שעם כל הכבוד לאסקפיזם, מדי פעם צריך לפגוש חומרים קצת יותר מורכבים, ולהתעמת עם המציאות עצמה שהיא כל כך חסרת תקווה. אנחנו מעמתים כאן את המציאות עם הפנטזיה מתוך עמדה שאומרת אי אפשר שלא להראות את זה, אי אפשר שלא לדבר על זה. חייבים. אנחנו מתעסקים בדמויות אחרות שהן איזשהו ראי לעצמנו. לא מעניין אותי לבקר את מי שרחוק. אני חי את החיים שלי ומעניין אותי לבקר את עצמי.

"יש להצגה גם בכוונה סוף פתוח כדי שהקהל לא יצא עם מסקנה שככה זה נגמר. יש כאן מימד שמאפשר לאנשים לעשות אנלוגיה מעבר לסיפור הפרטי, אבל על זה אני כבר לא לוקח אחריות. כל אחד והאנלוגיה שלו. רוב המחזות של נעם הם כאלה - סיפור פרטי שיש לו משמעות פוליטית. גם אני וגם נעם לא אוהבים להביא אריזה סגורה של מסרים פוליטיים. אני לא רוצה להביא פלקט פוליטי שאנשים שמסכימים איתו ימחאו כפיים ושאלה שלא מסכימים איתו יאטמו או יצעקו בוז".

המתנחל, צילום: אורלי דניאלי

יש ב"וולקאם" קאסט מעורב של יהודים וערבים והתעסקות בחומרים נפיצים, איך היו החזרות למחזה?

"המציאות כל הזמן נכנסה לעולם החזרות עם הקשיים שלה.יש שלושה שחקנים ערבים ושני שחקנים יהודים ותקופת החזרות הייתה מרתקת. התנאי לעשות את זה - שהוא גם המובן מאליו - היה לשמור על קאסט מעורב. הליהוק לא היה פשוט, שחקנים ערבים חשופים כל הזמן לביקורת גם מהחברה הערבית וגם מהחברה היהודית. למרות שזו הצגה על סכסוך בין ערבים ליהודים, המהות של ההפקה היא עבודה בשיתוף פעולה מלא בין אנשים שמעניין להם ושכיף להם לעבוד יחד. שיכולים לדבר על הכל, ולהתעסק בהכל. ברגע שאתה מציג עבודה שהיא מספיק מורכבת כל אחד יכול להכיל את נקודת המבט של השני. יש בזה משהו מנחם מאוד ונותן תקווה שזה אפשרי להיות יחד. הרי כל הסיטואציה בהצגה נובעת מחוסר הבנה של האחד את השני".

שרון אלכסנדר, עטאללה טנוס ומינאס קרואני, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

נקודת מבט פנורמית

זקס מספר שהוא מנסה כמיטב יכולתו לחזור לעבוד עם שחקנים שאיתם כבר עבד בעבר. "חלק מהם היו תלמידים שלי, וזה כייף ללוות אותם לאורך ההתפתחות שלהם. שרון אלכסנדר זה סיפור מעניין כי הוא בעצם האיש שאיתו הקמתי את 'קבוצת עבודה' והוא גם שיחק בהצגה הראשונה שלה שנקראת 'החמור והשמנמונת' שהוא גם כתב. ואז אחרי כמה שנים הוא חזר לשחק במחזה שאני כתבתי בשם 'אידאליזם' ועכשיו זו פעם שלישית. אני כל כך שמח על זה כי חשוב לי לעבוד עם שחקנים ממש טובים. אני לא מוותר על זה ולא מתפשר על זה".

מה זה בשבילך שחקן טוב?

"זה כאילו מובן מאליו אבל אולי כדאי לעצור על זה רגע. יש המון סוגים של שחקנים טובים, זה לא דבר אחד. בגדול אני יכול לומר שזו היכולת להיות אמין ואמיתי - להתמסר לתפקיד ולהשקיע בו את כל כולך – וגם הומור, והיכולת להגיש טקסט בצורה מרתקת. זה מכלול שלם. אני כן יכול להגיד שלא במקרה השחקנים שאני עובד איתם עושים המון טלוויזיה וקולנוע, כי יש להם יכולת להתמסר באופן טוטאלי לרגע בגלל החד פעמיות של המדיומים האלה. התחושה שהם לא משחזרים זה האתגר הכי גדול של שחקן תיאטרון. אני יכול להגיד את זה מנקודת מבט של שחקן: איך לא להגיע לעבודה כמו פקיד שעושה היום את מה שהוא עשה אתמול. אני זוכר את עצמי עומד על במה לפני עשרים שנה עם תחושת דה ז'ה וו שהייתי פה פעם או שלוש מאות פעם. והאתגר להצליח להביא את זה כל פעם מחדש כאילו שזה קרה עכשיו בפעם הראשונה הוא לגמרי מאפיין של מה שאני חושב שהוא שחקן טוב".

https://www.youtube.com/watch?v=TaNATxBrMtY

אתה גם שחקן וגם מחזאי וגם במאי, אתה יכול לדבר קצת על המעבר והזליגה בין הדברים?

"אני לא אוהב לומר שעברתי ממשחק כי אני עדיין שחקן, אבל באיזה שהוא מקום המשחק לא הספיק לי. אני חושב שהתהליך של הפיתוח תמיד יותר עניין אותי מאשר לעלות ערב ערב על הבמה ועשות את אותן תנועות ולומר את אותן מילים. עשר שנים אחרי שהתחלתי לשחק, התחלתי לכתוב ולביים ואז התחלתי גם להתעניין בעבודות של אנשים אחרים ולנסות לעזור להם לפתח ולהתפתח מתוך ליווי דרמטורגי. ככל שהשנים עוברות המעגלים מתרחבים ואני יכול יותר לשחק איתם".

כשחקן שמביים היכולת שלך להקשיב לדמויות היא גדולה יותר?

"אני חושב לפעמים שאם כל הבמאים היו יכולים לכתוב ולשחק וכל השחקנים היו יכולים לביים, אז משהו בעולם היה הרבה יותר נכון ושלם. בואי נגיד שהיום בתור שחקן אני הרבה יותר נוח ונעים לעבודה אחרי שהתחלתי לביים ממה שהייתי לפני. יש משהו טוב ונכון בלהבין את נקודת המבט של מי שעומד מולך בתוך העשייה המקצועית. מבחינתי זאת המהות של העשייה המקצועית, לשים את עצמך בנעליים של מישהו אחר, ולהראות לקהל את נקודת המבט של מישהו אחר".

מימין לשמאל: למעלה - יגאל זקס, ח'ליפה נאטור, שרון אלכסנדר, נעם גיל. למטה - מינאס קרואני, בת אל משיאן, עטאללה טנוס, צילום: שמחה ברבירו

אז איך אתה מגדיר את עצמך היום, מה אתה קודם?

"כרונולוגית אני קודם כל שחקן, אבל מבחינת נפח של עשייה אני בעיקר בן אדם שמשעמם אותו לעשות את אותו דבר לאורך זמן. סדרי העדיפויות משתנים אצלי כל כמה שנים. זה מצחיק כי פעם חשבתי שיש איזו היררכיה שבה הבמאי נמצא באיזה שהוא מקום יותר גבוה וגיליתי שדווקא שחקנים יכולים להתפרנס יותר טוב ממחזאים או במאים. אני כן יכול להגיד שלפחות היום אני נמצא במקום שאני יכול ממנו לראות את כל הזוויות, כולל קולנוע".

מינאס קרואני, שרון אלכסנר, בת אל משיאן ועטאללה טנוס, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

"לא מעניין אותי חומר מסחרי"

זקס מספר שהסרט "ליידי עמר" שמבוסס על הצגה שרצה כבר שלוש שנים בתמונע, צולם במהלך תקופת הקורונה בתנאים לא פשוטים, בימי הסגרים, כשהם לא היו בטוחים מתי ההצגה תעלה שוב על הבמה. "עשינו עיבוד של המחזה לתסריט ובחמישה ימי צילום יצרנו סרט מתוך אמונה שלמה בפרויקט ובצורך שלנו לומר משהו על המשפחה הישראלית שבמרכז הסרט. נעם ואני ביימנו את הסרט ביחד ועופר הררי צילם וערך, ואני מאוד אוהב את הסרט הזה".

ליידי עמר, צילום: עפר הררי

איך עושים את המעבר מהבמה למסך?

"זה סופר מעניין. בעיקר כי השחקנים מההצגה הם אותם שחקנים שמשחקים בסרט וזאת הייתה הזדמנות להגיע לעומקים אחרים במערכות יחסים שהם מאוד נדירים בסט של קולנוע מה שאיפשר לנו בחמישה ימים לעשות סרט קולנוע של שעה ורבע. לצערי זה לא נמכר להפצה אצל אחד המפיצים הגדולים אבל אפשר לראות את זה בסינמטקים".

חשבת על אפשרות לצפייה משולבת בין ההצגה לסרט?

"אני משתעשע עם הרעיון הזה אבל אולי זה יותר מעניין אקדמית. קשה לי לראות קהל שיבחר לראות ביום אחד את שניהם. באיזשהו שלב גם היה לי רעיון לשלב את סצינות החוץ של הסרט עם ההצגה עצמה. נראה".

סוס אחד נכנס לבר, צילום: אילן בשור

הצלחה מסחרית חשובה לך?

"פרנסה זה משהו שחשוב לי. לא שאתנגד להצלחה מסחרית אבל אני לא מצליח לכוון לשם. די משעמם אותי לנסות ליצור עבור זה. בואי נגיד ככה, הפרנסה הכי טובה שלי אי פעם מתיאטרון הייתה כשחקן במחזה שכשהתחלנו את החזרות עליו אף אחד לא נתן לו יותר מ-30 הצגות והוא עבר את ה-350 הצגות, וזה 'סוס אחד נכנס לבר' מאת דויד גרוסמן שרצה כבר למעלה מחמש שנים בקאמרי. ומה שאני נורא אוהב בסיפור של ההצגה הזאת זה שבאמת אין אף אדם שהיה מצליח לנבא את ההצלחה המסחרית שלה. פה היינו בטוחים שאנחנו עושים פרינג' בתיאטרון הרפרטוארי ואיכשהו זה הפך לאחד השלאגרים הכי גדולים של הקאמרי בשנים האחרונות".

אולי העתיד של התיאטרון הרפרטוארי הוא בכלל בפרינג'

"אני לא זוכר מי אמר לי את זה, אולי גלעד קמחי, שאחרי תקופת הקורונה כשהתיאטראות נפתחו המחשבה הייתה, בוא נעשה את השלאגרים הכי גדולים שלנו, כמו למשל המחזות זמר, כדי להביא את הקהל בחזרה לאולמות. ואז הסתבר שקהל התיאטרון הכי נאמן מחפש משהו אחר. המסקנה היא לא לכוון לחומר מסחרי אלא לחומר שאתה מאמין בו".

מינאס קרואני ועטאללה טנוס, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו