תיאטרון שמנגיש את שפת הסימנים
 
התפיסה של יצירה ומופע כמחקר תופסת בעשור האחרון מקום משמעותי בעולם האקדמי ובעולם האמנות. קבוצת אֶבִּיסוּ, מעבדה לחקר תיאטרון ושפת סימנים, החלה לפעול ביוני 2014 ואימצה תפיסה זאת כנקודת מוצא לפעילותה.
 
הקבוצה, המונה שבעה שחקנים חירשים וכבדי שמיעה ושחקנית אחת שומעת, דוברת שפת סימנים ישראלית, עובדת על פיתוח שפת תיאטרון חזותי שמתבססת על שפת הסימנים הישראלית ומשלבת יסודות של תיאטרון פיזי ומחוות גופניות.
 
את הקבוצה מוביל פרופ' עתי ציטרון מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, שהיה בעבר מנהלם של בית הספר לתיאטרון חזותי, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ופסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב. המטרה של הקבוצה היא ליצור תיאטרון נגיש לחירשים ושומעים כאחד ללא צורך בתרגום סימולטני לאורך המופע.
 
עכשיו הם מעלים בתיאטרון הבית את ההצגה "גוף שלישי". ההצגה, בבימויו של עתי ציטרון, עוסקת במערכת היחסים הסבוכה שבין חירשים ומתורגמנים, על התלות, האהבה, השנאה, החשד והסימביוזה שהיא כוללת. בהצגה משחקים ארבעה שחקנים-יוצרים חירשים: נורית שלום, טייב בדווי, שובל בן זאב ואלה אוחוטין והמתרגמת בשפת הסימנים לי דן. בסדרת קטעים המבוצעים בתנועה ובקול, במילים, בסימנים ובלעדיהם, החמישה חוקרים את המרחב המתקיים בין החירש והמתורגמנית, ואת המקום שתופסת ביניהם - ובתוך כל אחד מהם - שפת הסימנים". 
  


גוף שלישי, צילום: רוני בן ארי

 
תיאטרון פיזי משולב עם מחוות
 
 
אז אולי בכל זאת נתחיל בשאלה איך הכל התחיל?
 
"הקבוצה התחילה כפרויקט מחקר באוניברסיטת חיפה שבה לימדתי בחוג לתיאטרון ובה נמצאת גם בלשנית בעלת שם עולמי בשם פרופ' ונדי סנדלר. ונדי זכתה במענק של מועצת האיחוד האירופי לפרויקט מחקר בינתחומי שהיא קראה לו Grammar of the Body  - "דקדוק של הגוף" או בשם חיבה GRAMBY. בפרויקט יש חמש מעבדות מחקר שאחת מהן היא המעבדה לחקר תיאטרון ושפת סימנים.
 
"ונדי הזמינה אותי לכתוב איתה את פרק התיאטרון בהצעה למחקר ולהפתעת כולנו היא זכתה במענק וזה מה שאיפשר לנו ב-2014 להקים את הקבוצה. בעצם התחלנו עם סדנאות מיון שפנו לקהילת החירשים או לשומעים שרצו לקחת חלק בפרויקט, ומתוך אותן סדנאות בחרנו תשעה. בהתחלה היו שבעה חירשים ושלוש שומעות, ותמיד שומעות היו מיעוט שבמיעוט בלהקה, והחירשים היו הרוב. ואחרי קצת עבודה התאפסנו על שמונה חירשים ואחת שומעת - לי דן מתורגמנית מקצועית שנחשבת בצורות כאלה ואחרות לאחת מקהילת החירשים ונמצאת היום בפוקוס ציבורי כמי שמנגישה את ההפגנות המרכזיות נגד ההפיכה המשטרית.
 
"על ההצגה הראשונה 'על אֶבִּיסוּ זה לא' עבדנו במשך שנתיים והיא עלתה בחורף 2016 והוצגה מאז ברחבי הארץ וגם בארה"ב ובצרפת. תוך כדי העבודה על ההצגה הקבוצה גם אימצה לעצמה את השם אֶבִּיסוּ על שמו של אל הדייגים והמזל הטוב של דת השינטו היפנית, והאל החירש היחיד המוכר לנו בדתות ובמיתולוגיות העולמיות. ביקרתי במקדש שלו בקיוטו שבו צריך לדפוק מאוד חזק על השער כדי שהאל ידע שאתה מגיע. הוא נקרא גם האל הצוחק כי איך להגיד, הוא חירש שמח - וזה משהו שחשוב לחירשים שהציבור ידע שהם לא מסכנים.
 
ההצגה השנייה, 'שפת ההם', עלתה בקיץ 2018 והעבודה על שתי ההצגות התפתחה בתהליך מחקר משולב: השחקנים עצמם חקרו את שפת הסימנים כחומר תיאטרלי, במשולב עם תיאטרון פיזי ומחוות, וצוות המעבדה לחקר שפת סימנים חקר את השימוש התיאטרלי בשפת סימנים, כלומר את המניפולציות שעשו השחקנים בשפה בתהליך היצירה.
 
"ההצגות שלנו היו קצת כמו מאמרים והייחוד היה שלמעשה לראשונה לא חקרו את החירשים או את שפת הסימנים של החירשים, אלא השחקנים היוצרים בתוך הקבוצה היו כבר מההתחלה החוקרים של עצמם. במובן הזה אני יכול להשוות את זה קצת למשוררים שיש להם שפה שהם ממשיכים להמציא אותה מחדש רק כאן זה לצורך תיאטרון". 



גוף שלישי, צילום: רוני בן ארי
  
 
שירה בשפת סימנים  
 
עתי מספר שדרך השחקנים מהקבוצה הוא למד שיש מבטאים שונים גם בשפת הסימנים. "למשל יש את שפת הסימנים של שבט א-סייד הבדואי החי בנגב ששפת הסימנים שלו התפתחה באופן ספונטני בקרב בני השבט לאור העובדה שיש בו שיעור גבוה במיוחד של חירשים. השפה משמשת הן את החירשים והן את השומעים מבין אנשי השבט בצד הניב המקומי של השפה הערבית והשפה העברית המשמשת לתקשורת עם מוסדות המדינה. מה שמעניין הוא שיש להם מבטא בשפת הסימנים הישראלית. כלומר הם מסמנים קצת אחרת מישראלים שגדלו על אותה שפה.
 
"גם בכפר קאסם התפתחה שפת סימנים המשותפת לבני המקום – חירשים ושומעים. כשלשפת הסימנים הזאת אוצר מילים, מבנים דקדוקיים ותחביר שונים מאלו של שפת הסימנים הישראלית, או הערבית".
 
ספר קצת על תהליך העבודה
 
"למרות שהרבה תאטרוני חירשים בעולם עושים גרסאות בשפת סימנים למחזות כתובים, עבורנו מחזה כתוב אינו יכול לשמש בסיס להצגה משום שביצוע בשפת סימנים של טקסט כתוב בעברית הוא כבר בגדר תרגום. על היצירה להיוולד בשפת סימנים, ומשמעות הדבר שהיא מתפתחת בתהליך ממושך ולאורך זמן באמצעות תרגילים ואלתור. אז יכולה להיות בהצגה עלילה שאנחנו ממציאים תוך כדי, אבל אנחנו רוצים לתת כמה שיותר לשפת הסימנים את הראשוניות.
 
"אגב, שירה בשפת סימנים זו סוגה שמאוד התפתחה בשנים האחרונות למשל בעברית. אפשר למצוא הרבה דוגמאות ביוטיוב. הם לא כותבים את השירים מאחר שהתחביר שונה בכל התרבויות מהשפה הסדורה. אחת הטענות של חירשים לגבי סוגי תרגום שונים הוא שכשמסמנים שיר זאת לא שפת סימנים כי עוקבים אחרי התחביר ולא אחרי מה שפועל במסגרת השפה". 
 


צילום: רוני בן ארי ויעל ביאגון ציטרון


שילוב עם מחול הודי
 
 
מה משך אותך כיוצר כבמאי לעבוד ביחד עם קהילה חירשת?
 
"אני לא דובר שפת סימנים אבל שנים הוקסמתי משפת הסימנים מאחר שהיא מאוד תיאטרלית, מכיוון שאלה לא רק סימנים שמסומנים בידיים, גם הפנים מאוד שותפים גם מבחינה אקספרסיבית אבל גם מבחינה דקדוקית. בשפת סימנים ישראלית הרמת הגבות, צמצום העפעפיים באופן מסוים אלה אלמנטים דקדוקיים. הפה עובד תוך כדי הסימון ונוסף לזה גם האקספרסיביות של הגוף. יש בזה משהו מהפנט.
 
"התיאטרון שעניין אותי במשך שנים היה תיאטרון שהוא לא פסיכולוגיסטי והוא בדרך כלל לא מבוסס על מחזה כתוב והוא יותר פיזי מאשר מילולי ובמקרים רבים זה גם התיאטרון שיצרתי. פיתחתי גם איזו דרך של הוראה לסטודנטים של הגישה הזאת וראיתי שהיא לא רק מתאימה גם לחירשים אלא הם קולטים אותה הרבה יותר מהר. יש בהם משהו שקולט הרבה יותר מהר את הפעולה הפיזית תוך יכולת לתרגם אותה לתגובה.
 
"בהצגה הראשונה גם הזמנו את אוסנת אלכביר שמתמחה במחול הודי ללמד אותנו את התיאטרון המקודד של דרום הודו, ששם יש מסורות, חלקן עתיקות מאוד, של סימון בתיאטרון. הבעות פנים של הרגשות הבסיסיים ביותר, תנועות עיניים ומנחי כף יד 'מודרות' שלכל אחת יש משמעות, מה שמאפשר הרבה מאוד ביטויים ותבניות שיכולים לעדכן את הריקוד.
 
"גילינו גם שהרבה סימנים מתוך שפת הסימנים ההודית, כמו קטקאלי שהתפתח במדינת הדרום קרלה, וקודיאטאם שהוא סגנון עתיק עוד יותר, מתאימים לסימונים בשפת הסימנים הישראלית. למשל סימונים כמו אש ומים. סימנים אייקונים או שקופים שגם אם אתה לא יודע את שפת הסימנים אתה יכול לראות איך זה מחקה את הצורה. עשינו גם סדנה עם משורר חירש אמריקאי בשם פיטר קוק ועם שותפו לפרויקט שנקרא 'מילים מעופפות' בו המשורר החירש יוצר שירה תיאטרלית ולידו יש תרגום מילולי לא של כל מילה אלא מין עוגנים כאלה לקהל שלא משתמש בשפת סימנים להבין על מה מדובר. ככה העשרנו את היכולות שלנו ומזה נבעה ההצגה הראשונה". 
 

צילום: רוני בן ארי ויעל ביאגון ציטרון

"כמו איזולירבנד על הפה"
 
מה למדת שלא היית לומד באופן אחר?
 
"גיליתי תיאטרון פיזי שהוא הרבה יותר אקספרסיבי בגוף, ואת הבורות הגדולה שלי ביחס לקהילה קטנה בסך הכל, תת תרבות בתוך התרבות הישראלית בכל מובן ואופן, וזה תהליך של למידה והתוודעות שאני ממשיך לעשות גם בהצגה החדשה".
 
דיברת קודם על מבטאים, יש גם אלמנט של רהיטות בתוך שפת הסימנים כמו בכל שפה אחרת?
 
"ללא ספק. בתוך הקבוצה יש רמות סימון שונות וזה קשור גם לרקע. מי שגדל במשפחה שומעת שבה אף אחד לא טרח ללמוד שפת סימנים ואילצו אותו לקרוא שפתיים, ידבר פחות רהוט. זו כבר לא תהיה השפה הטבעית שלו. יש מחזה בריטי של נינה ריין בשם 'שבטים' שביים רוני פינקוביץ' ז"ל שמדבר על צעיר לונדוני חירש, שגדל בחברת שומעים, ושהוריו לא לימדו אותו את שפת הסימנים ואילצו אותו להתכחש לשונות שלו. עד שהוא מתאהב בבחורה שומעת, בת להורים חירשים, השולטת בשפת הסימנים, שמלמדת אותו את השפה שנמנעה ממנו, ומשנה את הערכים שעליהם גדל.
 
יש החלטה מוועידת מילאנו מ-1880 בה נערך כנס רב-ארצי גדול של אנשי חינוך חירשים, שנקרא 'הקונגרס הבינלאומי השני לחינוך החירשים' בה שפת הסימנים כמעט הושמדה. בכנס זה נמסרה הצהרה כי החינוך האוראלי עדיף על חינוך ידני - מתוך מחשבה ששפת הסימנים מזיקה לחירשים ומבודדת אותם ויש להכשיר אותם לקרוא שפתיים ולדבר. לאדם שלא שומע את הקול שלו קשה מאוד לדבר, וזה חינוך מאוד קשוח של קלינאי תקשורת. האיסור על שפת הסימנים בכנס הבינלאומי הזה במילאנו היה תוצאה ידועה. הסיבה לכך היא כי הוועידה הייתה מיוצגת על ידי אנשים שהיו ידועים אוראליסטים והיה בה אדם אחד חירש. אבל היא השפיעה השפעה מכרעת על החינוך במשך עשרות שנים כשכתוצאה מהכנס שפת הסימנים הושתקה והמורים החירשים איבדו את מקום עבודתם כי הם לא יכלו ללמד את החינוך האוראלי. אנשים שדיברו בשפת סימנים אולצו לשבת על הידיים כדי שהם לא יוכלו לסמן שזה כמו לשים איזולירבנד על הפה.
 
"השתל מאפשר שיחה"
 
"יש אלמנט נוסף שצריך להזכיר, מהרגע שהומצא השתל השבלולי, אותו התקן אלקטרוני המושתל בניתוח, ומאפשר לכבדי שמיעה וחירשים לשמוע, יש שינוי מאוד משמעותי בשפת הסימנים עד כדי דאגה לקיומה בעתיד. מכיוון שהרבה הורים בוחרים כבר בגיל צעיר להתקין לילד שלהם שתל, מה שלא הופך אותו לאדם שומע, הזהות שלו היא זהות חירשת.
 
"יחד עם זאת, השתל בכל זאת משנה את המצב ומאפשר שיחה ועוד כמה דברים. היום גם אפשר לעשות בדיקות גנטיות בשלב ההיריון ויש הורים שיעדיפו שלא ייוולד להם ילד חירש. כשמדובר בזוג חירש הם הרבה פעמים לא יהיו מעוניינים בבדיקה גנטית. אז יש בהחלט רמות שונות של רהיטות ורמות שונות של סימון בשפת הסימנים גם בקהילה וגם היום בקבוצה של אֶבִּיסוּ שיש בה ארבעה חירשים שבאים מרקעים מאוד שונים ולכל אחד מהם יש את האופן השונה בו הוא מסמן. ואחת שומעת שנחשבת לרהוטה במיוחד.
 
"זה גרם לי להבין שלא כדאי להביא להם טקסטים מוכנים כי הם גורמים להם להיות כבולים לעקרונות של שפה אחרת. והרי תרגום טוב צריך להיות כאילו הוא נכתב בשפה שאליה הוא מתורגם״.
 
"חירש צריך תרגום בהלוויה"
 
במה שונה "גוף שלישי" משתי ההצגות הקודמות?
 
"ההצגה החדשה של אֶבִּיסוּ כולה עוסקת בתרגום. גוף ראשון -- אני, החירש.ת, גוף שני -- את.ה, השומע.ת, גוף שלישי -- המתורגמנ.ית. זו הצגה שכל השאלות שלא עולות בדרך כלל בתרגום ספרותי או בתרגום סימולטני, שאלות של אתיקה וסודיות, מצאו את דרכן פנימה. למשל חירש או חירשת שהולכים לטיפול פסיכולוגי אם המטפלת לא מסמנת זה לא טיפול בשניים אלא בשלושה. הדברים הכי אינטימיים שקורים בין מטופל למטפל, קורים בתיווך של גוף שלישי.
 
"חירשים תלויים בתרגום בכל הסידורים הבירוקרטים. כשאתה הולך לבית משפט אתה צריך תרגום, כשאתה הולך לבדיקה אצל האונקולוג או כל רופא אחר אתה צריך תרגום, בלידה את צריכה תרגום, כל הדברים האלה הם מילוליים לחלוטין. כנ"ל בהלוויות. אם יש מישהו חירש שאיבד בן משפחה הוא צריך תרגום כדי לדעת מה נאמר בהלוויה. ואנחנו מראים בהצגה את העולם היומיומי הזה ואת הצמידות של המתורגמן או המתורגמנית לחירש, וצריך לזכור שזה לא תמיד אותו בן אדם.
 
"גוף שלישי' עוסקת ביחסים המאוד עדינים האלה שלעיתים החירש הופך בהם לגוף שלישי, מוצא את המתורגמנית מדברת עם הפסיכולוגית עליו כשהוא נמצא בחדר. יש כאן מורכבויות מרתקות, חלקן קשות עבור החירש אבל גם לא פעם המתורגמניות עוברות את החוויה הקשה והמורכבת, חוות דברים מאוד דרמטיים מתוך חייהם של החירשים ואחר כך הן הולכות הביתה עם זה.
 
"ויש גם כמובן את התרגומים היותר ניטרליים כמו באוניברסיטה. האם משהו מההרצאה שהיא מתרגמת נשמר אצלה בזיכרון, או שהדברים פשוט עוברים דרכה, והיא צריכה להתרוקן מהם כדי להמשיך לתרגם? ומה קורה עם הדינמיקה בכיתה כשליד המרצה נמצאת כל הזמן מתורגמנית. או אם למשל עובר מטוס ומחריש אוזניים והמרצה מפסיקה בגלל זה לדבר לכמה דקות, החירש צריך להבין למה היא הפסיקה לדבר". 
 

צילום: רוני בן ארי ויעל ביאגון ציטרון


איך מסמנים "התנחלות"?
 
יש מילים שגילית עליהן משהו חדש דרך הסימון שלהן?
 
"בעבודה על ההצגה הקודמת 'שפת ההם' שאלתי אותן על מילים טריות יחסית בשפה. נדמה לי שראש הממשלה היה אולמרט והם סימנו אותו דרך תנועה שאנחנו קוראים לה הלוואה וחיסכון עם התסרוקת הזו שמכסה את הקרחת. ואז מישהו אמר לא אבל זה סימון לביבי. עכשיו לא חסר לנו דמויות חדשות בכותרות שצריך למצוא להן סימון. ואם מישהו לא נכנס לשיח החירשי אז מאייתים את השם שלו.
 
"עוד שאלה שעלתה לי אז היא איך מסמנים התנחלות ואז לי שנמצאת בצד אחד של המפה מבחינה חברתית פוליטית סימנה התנחלות עם שתי ידיים שתופסות משהו ומנכסות אותו, מקרבות אותו לגוף. משהו די אלים בדינמיקה שלו. ולהפתעתי היו גם סימונים אחרים להתנחלות כמו כיפה על הראש. זה קצת כמו שאני אגיד התנחלות ומישהו אחר יקרא לזה התיישבות. אתה מגלה את השפה תוך כדי אלתור.
 
"אחת הטכניקות שאני משתמש בהן באלתור היא לתת לגוף להוביל את המיינד - את המחשבה. ואנחנו עושים את זה על ידי תנועה שחוזרת על עצמה די הרבה פעמים עד שהיא מתחילה לקבל משמעות אצל השחקן. יש משהו במכניות הזו שהגוף מוביל את המחשבה ולא המחשבה מובילה את הגוף כמו שאנחנו רגילים. אין החלטות. כמו שיש למילים בעברית שורש של שלוש או ארבע אותיות שניתן להטות אותו בבניינים ובזמנים ובצורות שונות, כך בשפת הסימנים יש למילים מנח כף יד. מאותו מנח יכולים לנבוע סימנים שקרובים זה לזה או שונים זה מזה ואנחנו משחקים עם זה הרבה בהצגה. זה לגמרי לשחק באופן פואטי עם המבנים הבסיסיים של השפה".
 
גאוות הגוף החירש 
 
אתה רואה ביצירות שלכם מעשה פוליטי?
 
"בהחלט. ננה בר, אקטיביסטית ופובליציסטית, מרצה בתחום תרבות חירשים ושפת סימנים כתבה על העבודות של אֶבִּיסוּ כמה פעמים והיא מדברת על כך שהתפיסה של הגוף החירש היא של גוף פגום כי הוא עומד מול הגוף השומע שנחשב לגוף שלם. בעבודה שלנו הגוף החירש לטענתה מציג את עצמו בגאווה. גוף חירש שמסמן מרחבים, ללא ההשוואה הלעומתית לגופים אחרים, ולא על דרך השלילה.
 
"ובניגוד לתפיסה השמיעתנית שמאיינת את הגוף החירש אֶבִּיסוּ מנכיחה את הגוף הזה כגוף שהשפה שלו עשירה ואקספרסיבית, צורה של מרי נגד הסדר השולט, ומהדהד המסר: אני לא משחק בשדה שלכם, גופי אינו נגטיב, אני לוקחת אתכם לשדה שלי - שדה אחר עם כללי משחק אחרים ודרך ביטוי שונה.
 
"אני חושב שאת 'גוף שלישי' חירשים יגלו כהצגה פוליטית מאחר שהיא מדברת על המצב שלהם מול העולם השומע אבל עבורי היא בעיקר הצגה על יחסי אנוש, על קשיים על ניסיונות לפתור ועל איך זה להיות אדם שצריך כל הזמן תיווך עם העולם".
 

לרכישת כרטיסים