סיפור הצלחה מטאורי 
  
בשנים האחרונות הפכה עלייתו המטאורית של חופש שכטר לסיפור הצלחה מסחרר. כאן הוא בעיקר זכור כאחד מרקדני בת-שבע, שנסע ללונדון כדי להתקדם ולהשתלם דווקא כמוזיקאי. נסיבות שלא תוכננו מראש הובילו אותו למסלול יצירה. עבודותיו עוררו תשומת לב רבה אצל האנשים הנכונים ומהר מאוד הוא זכה לחיבוק ממסדי.
 
ב-2008 הקים שכטר את להקת המחול שלו שבסיסה בברייטון והפך במהרה לכוכב שביט מבוקש בכל העולם. המוזיקה שהוא כותב מלווה את כל עבודותיו כחלק אינטגרלי מהכוריאוגרפיות שלו ולא אחת היא אף מלווה אותן בביצוע חי על הבמה.
 
עכשיו אחרי שעבודות משלו הופיעו על הגדולות והיוקרתיות שבבמות העולם, אחרי שהיה מועמד לפרס הטוני בברודווי על הכוריאוגרפיה למחזמר "כנר על הגג", הופיע בתפקיד עצמו בסרט "בתנועה" של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש, והוכרז כאביר מסדר האימפריה הבריטית על תרומתו לתרבות ולאמנות בממלכה, חוזר הכוריאוגרף הישראלי-בריטי לישראל עם היצירה Double Murder לחמש הופעות במשכן לאמנויות הבמה, בית האופרה תל אביב. Double Murder בנויה משני קצוות: אם  Clownsמתמקדת באנרגיות רעילות של אלימות, הרי ש-The Fix מביאה לבמה אנרגיה שבירה של חמלה. 



The Fix, מתוך המופע Double Murder , צילום: Todd MacDonald

 
"למה אנחנו נהנים לצפות באלימות?" 
 
את העבודה "ליצנים" יצרת כבר ב-2016. למה הרגשת צורך לחבר אותה ליצירה נוספת בשם "תיקון"?
 
"מעניין שהתרגום לעברית הופך את THE FIX למשהו הרבה יותר דתי. ממש לא חשבתי על זה כשיצרתי את העבודה באנגליה וקראתי לה ככה. באנגלית יש לזה אפילו קונוטציה להחזקת סמים. אבל לא התכוונתי לא לכיוון הדתי ולא לסמים, רק לתיקון.
 
"את 'ליצנים' יצרתי במקור עבור תיאטרון המחול ההולנדי NDT ולא חשבתי עליה יותר מדי כשיצרתי אותה. היה לי איזה רעיון שנראה לי משעשע, לעשות על הבמה הריגות תיאטרליות ולראות לאן זה הולך. עם הזמן עלו לי שאלות כמו האם זה מבדר? האם זה מצחיק או עצוב? החלטתי ללכת עם זה. היה בזה משהו משעשע ומטריד בו זמנית והרגשתי שככל שאנחנו ממשיכים ומפתחים את הדרכים היצירתיות בהן אנחנו יכולים להרוג האחד את השני על הבמה, לא על אמת, יש בזה משהו מדכא ומדאיג שמעלה בצופים הרבה רגשות סותרים".
 
ו"ליצנים" זה בגלל השואו או בגלל הקולרופוביה - אותה פוביה מליצנים, כשהדמות המצחיקה מייצרת פחד אמיתי לא מצחיק?
 
"אני חושב שמה שעניין אותי זה שני דברים: האחד זה השואו - ליצנים מביאים מה שאנחנו רוצים לראות - מה שמעלה את השאלה למה אנחנו נהנים לצפות באלימות? והדבר השני הוא היכולת של ליצנים להגיד לנו את האמת בפנים. הליצן הוא זה שמסתובב בחצר המלך והוא גם איש סודם של המלך והמלכה. הוא איש הסתרים שאוזנו תמיד כרויה להקשיב ולייעץ כי הוא לא מאיים וכי הוא תמיד דובר אמת. ואם חושבים על זה הקהל שלנו אלה המלכים והרקדנים הם הליצנים שיכולים לעשות מה שבא להם על הבמה, באופן הכי גס.
 
"השאלה שאני שואל את עצמי, ואין לי עדיין תשובה, היא למה אנחנו נהנים מלראות אלימות? אם הייתה לי תשובה הייתי כותב מאמר. מבחינתי ככוריאוגרף התפקיד שלי הוא לשאול את השאלה הקשה. אני חושב שהשאלה נשאלת כי גם אני אסיר הכלוא בתוך הגוף שלי, בתוך הדפוסים שלי, וגם אני נהנה לראות את 'מת לחיות'. יש איזה אלמנט בטבע שלנו שנהנה מההופעתיות של הריגה. אולי זה משהו שקשור להישרדות".
 
העבודה גם מאפשרת לרקדן להתאמן בלמות
 
"יש לי שתי בנות ואחד המשחקים שהן הכי אוהבות זה שאתה מפלצת שרודפת אחריהן. דרך משחק אנחנו מתאמנים בהישרדות. רואים שהטבע שם בנו איזו הנאה מזה כדי שברגע הנכון נוכל להשתמש בזה". 
  


The Fix , מתוך המופע Double Murder , צילום: Todd MacDonald

 
מחשבות על האטה
 
שכטר מספר שרק אחרי שצפה במופע כמה פעמים, הבין שיש בה משהו מדכא ולא גמור. "רציתי לאתגר את עצמי ולהביא לבמה גם זווית עם אנרגיה אחרת שיש בה אופטימיות ותקווה, וכך יצרתי את העבודה שתעלה בחלקו השני של הערב שנקראת The Fix.
 
"ככוריאוגרף אתה לוקח מילה כמו 'תקווה' ומנסה לחשוב על איזה תנועות מבטאות את המושג המופשט הזה, איזו מוזיקה מחזיקה בתוכה את התחושה הזו, מה הדימויים שיעבירו את זה לקהל מבלי להיות יותר מידי מתקתקים - ולנסות להביא באמת את התחושה האמיתית של תקווה, משהו שהרגשתי שאני צריך, שכולנו צריכים, בעיקר אחרי הקורונה.
 
"אני תמיד מרגיש שהעבודות שלי גונבות זמן מהקהל. הן מהירות, אנרגטיות ומתגלגלות וקשה לעקוב אחרי המחשבות, וב-The Fix הרגשתי שאני רוצה לעשות את ההיפך - עדיין להחזיק מתח אבל לתת לקהל זמן. במקום לקחת מהם, לתת להם מתנה. חלק מזה זה באמת לראות אנשים יושבים ונותנים למחשבות שלהם להתגלגל וחלק מזה הוא החיבור הפיזי הפשוט בין אנשים שאנחנו צריכים אולי להתאמן בו יותר - חיבוקים".
 
אתה חושב שזה גם משהו שהשתנה בכוריאוגרפיה שלך ב-20 שנה האחרונות, כשעם הזמן הופיע הרצון להאט?
 
"להבין את ההתפתחות או את ההשתנות של העבודה שלי אפשר יהיה רק במבט לאחור. כשאני מסתכל קדימה או כשאני בתוך זה אני לא מרגיש שיש כאן משהו ליניארי. זה מרגיש כמו משהו שהיה קשור לרגע מסוים בזמן. אני לא מתכנן לעשות בוטו ולהאט ולהאט עד שאהיה בן מאה. אני כן יכול להגיד שבתוך החיים שלי - והעבודה שלי מאוד מושפעת מהחיים שלי - יש מחשבות על האטה ולהתחבר ולהנות מהדברים הפשוטים, אחרי שהחיים שלי היו סוג של מרוץ בשני העשורים האחרונים. אבל אני עדיין מחפש את הניצוץ, את הדבר הבא שמעצבן ומעניין אותי ושיש בו דחיפות". 
  
 
Clowns , מתוך המופע Double Murder , צילום: Todd MacDonald



בראשית היה כאוס
 
איך אתה בוחר את הנושאים לעבודות שלך? ממה זה בדרך כלל מתחיל? בראשית היה מה?
 
"בראשית היה כאוס, תוהו ובוהו. וזה מתחיל מלכתוב דברים לתוך המחברת בלי להסתכל לאחור, לתת למה שבא לבוא. באיזשהו מקום אני מאמין ברנדומליות, בזה שמה שקורה קורה. רק צריך להאמין שזה גם יעזור לעבודה לקרות.
 
"בקיצור אני יוצר מין בנק גדול של אינפורמציה מתוך עצמי, מתוך מה שקורה סביבי, מתוך דיבור עם אנשים, מתוך סקיצות של מוזיקה שאני יוצר, עד שאני מגלה מה הדבר שצף למעלה ומרגיש דחוף. אני יכול ליצור עבודות רק על דברים שאכפת לי מהם. שמרגשים אותי ומדליקים אותי.
 
"באיזשהו מקום יש נושאים לעבודות שלי אבל הן אבסטרקטיות. ב'ליצנים' אנחנו מדברים על נושא רק בגלל הכותרת. הם לא באמת ליצנים, זה רק עוד מפתח להוויה של העבודה. אני כן אוהב שכולנו מבינים באיזה מרחב אנחנו נמצאים". 
  

Clowns, מתוך המופע Double Murder , צילום: Todd MacDonald

 
"ישראל מבעבעת בתוכי"
 
עד כמה העובדה שנולדת כאן, לתוך המציאות הישראלית, משפיעה על העבודה שלך?
 
"מאוד. זה לא משהו שנמצא ברמה היומיומית, אני לא קם בבוקר וחושב שאני ישראלי. אבל יש דברים שמבעבעים בתוכי, שאלות שנובעות מהחוויה האנושית וקשורות לאובססיביות שמושתתת בתוכי כי נולדתי בירושלים, וגדלתי במקום שהמציאות בו קיצונית עם בעיות שלטון, ומאבקי כוח. כל זה הוליד אובססיה לשאלה האם החברה נוצרה בצלם האדם כדי לשרת אותו או שהאדם נוצר כדי לשרת את החברה. אפילו המחול הפולקלוריסטי בישראל, כולל אוהד נהרין והעובדה שרקדתי בבת-שבע. לא מעט מהאמיתות האמנותיות שלי, כולל הפוליטיקה של הגוף, באות משם. אני עדיין יכול להרגיש את הילד בתוכי שגדל בגבעה הצרפתית בירושלים ומנסה לפענח את העולם סביבו מבלי שאף אחד מסביר לו. ואני מרגיש שהאובססיביות הזאת לפענח את העולם, נשארה".
 
זו חוויה אחרת לחזור ולהופיע בישראל עם היצירות שלך?
 
"שאלה מורכבת. זה חלק מהסיור. אני ישראלי שמכיר ישראלים ואת המורכבות שיש בישראל אבל אם למדתי משהו דרך שנים ארוכות של הופעות, זה שאי אפשר ולא צריך ולא כדאי לחשוב על הקהל ומה הוא יחשוב. תגובות של אנשים ובעיקר למחול הן כל כך סובייקטיביות ותלויות במי אתה, מה התרבות שלך ואיך עבר עליך היום. והאמת שכרגע עם מה שקורה די קשה לי לשים את עצמי בנעליים של הישראלים. אבל המצב מפה נראה מדאיג ונפיץ. אני כן בא לישראל עם המון סקרנות ומבלי להיות יותר מידי רוחני, אני כאן בעולם הזה כדי לחלוק את החוויות שלי עם הקהל. זה מה שאני עושה". 
 

The Fix , מתוך המופע Double Murder , צילום:Todd MacDonald

"לא מתחרט על כלום" 
 
יצרת את העבודה הראשונה שלך ב-2003. עברו עשרים שנה, יש רגע שהיית רוצה לחזור אליו או שאתה מתחרט עליו?
 
"חרטה היא דבר מסוכן ואני מתנגד גדול מאוד לחרטות. חשבתי על זה לאחרונה ואני נהנה לחוות כל רגע בחיים בפני עצמו, גם אם מדובר ברגעים קשים או מאתגרים. אף פעם לא בא לי לחזור אחורה. אף פעם. גם אם זו הייתה חופשה מדהימה. אני פשוט שקוע בתוך החוויה הכאוטית שקוראים לה חיים וזהו".
 
 
מה עוד היית רוצה שיקרה לך מבחינת קריירה?
 
"יש לי מחשבות לעשות מוזיקה שלא מיועדת לבמה, מוזיקה שהיא רק לשם המוזיקה. קולנוע זה דבר שמעניין אותי מאז שהייתי ילד. אני מנסה להמשיך לעניין את עצמי בפרויקטים, ליצור כל שנתיים ללהקה שלי ולהמשיך לעשות שיתופי פעולה".
 
שיחקת לאחרונה בתפקיד עצמך בסרט "בתנועה" של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש. יש משהו חדש שגילית על עצמך?
 
"לא יודע. גיליתי שחוויה של משחק היא חוויה שקרובה ללהיות רקדן, לנסות להיות אותנטי כשניתן האות. היה מעניין לגלות שזה לא משהו חיצוני אלא חוויה מנטלית פנימית שדורשת ממך להיות בהרמוניה עם עצמך".
 
 
אם היית יוצר מחול על סיפור חייך, מה היתה תמונת הפתיחה?
"הדבר הראשון שעולה לי לראש זה ציור של אנסלם קיפר מ-1997 שנקראThe Renowned Orders of the Night. מבחינתי זו תמונת הפתיחה".

לרכישת כרטיסים