הפגנות, קריאות על מותה של דמוקרטיה, בושה! ממשלה בהגזמה, החום הלוהט והלח של הקיץ. הכל כאן וכולנו מנסים להבין איפה אנחנו ממוקמים בתוך כל זה. אבל ליעל קרמסקי, במאית, מנהלת אנסמבל פספורט, ראשת התוכנית למשחק באוניברסיטת תל אביב וצרכנית חדשות בלתי נלאית, הדברים דווקא הלכו והצטללו, מה שהבהיר לה ש"מילים יפות על דמוקרטיה לא יספיקו". וזה גם בדיוק מה שהוביל אותה ליצור עיבוד חדש ל"אי שם", הצגה שביימה לאנסמבל פספורט ונעצרה בקורונה.  
 
העיבוד במקור נעשה בהשראת הספר "להיות שם" מאת יז'י קושינסקי, שנחשב לאחד הסופרים המהוללים והידועים לשמצה במחצית השנייה של המאה ה-20. אדם שאביו הכשיר אותו לחיים בזהות בדויה: "בן, תזכור, הדבר הכי חשוב הוא לחיות בלי לעורר תשומת לב, להפוך את עצמך ללא חשוב, עד כדי כך לא חשוב, שלא יהיה שווה לבזבז עליך אפילו כדור. אז תוכל לשרוד, להפוך לבלתי נראה". 
 

אי שם, צילום: שמחה ברבירו
 
האיש שאיננו, הופך לפרשן
 
העלילה עוסקת בשונס, אותו מגלמת באופן מופתי דינה בליי, אדם מסתורי שמגיע משום מקום. גנן, שהתגורר בביתו של איש זקן שאסף אותו בילדותו ונתן לו מחסה במרתף הבית בלי קשר עם העולם החיצון, אשר ניזון ממסך הטלוויזיה. יום אחד כשהזקן הולך לעולמו שונס נאלץ לעזוב וכשהוא יוצא אל הרחוב בפעם הראשונה, פוגעת בו מכוניתם של מר גראנד (אותו משחק יואב הייט), יועצו ואיש סודו של הנשיא, ואשתו אליזבט (אותה משחקת אורה מאירסון) שמוצאת בו נחמה לחסכים שלה מבן זוגה. השניים חשים לעזרתו ומציעים לו לבוא לביתם להתאושש.
 
תגובותיו של שונס, צ‘אנס-מקריות כפי שהוא מכונה, לסובבים אותו הופכות אותו לאיש חזון. כולם מצטטים אותו אך אף אחד לא באמת בטוח מה בדיוק הוא אומר. גראנד, שהמפגש עם שונס משקף לו את ההתרחקות שלו ממחשבה אותנטית, מסתער על שונס כעל אושיה תקשורתית שיכולה לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלו.
 
והשיא מתרחש כאשר שונס, בן החסות של גראנד, הופך לפרשן של נאומי הנשיא - מה שיוצר מבט סאטירי מבריק על השקר של תרבות התקשורת ולעג לאנשים שיוצרים אותה. או כמו שקרמסקי אומרת: "זה הרגע בו ל'אין' יש נוכחות מקסימלית המשרתת את התדמית ומרוקנת את הכוונה". 


"הדמוקרטיה נוגעת בכל הפחדים שלנו"
 
מה עשית כדי להפוך את העיבוד לרלוונטי עבורך ועבורנו ב-2023?
 
"במהלך הקודם שלנו הנושא המרכזי היה הון ושלטון וכל הנאומים של נשיאי ארה"ב שבחרתי לצטט, הלקוחים מתקופות שונות בהיסטוריה, היו סביב יחסי הגומלין האלה. ב'אי שם' 2023 נכנסנו לתקופה שלא ידענו כמוה במדינה. הייתי חייבת להעיף את כל הציטוטים מנאומי נשיאי ארה"ב, ששם מתרחשת העלילה, שנכנסו לגרסה הקודמת ולהיכנס מחדש לתוך התחקיר שעשתה עינת קפקא ששותפה לאנסמבל בשנים האחרונות, סביב נאומים של נשיאי ארה"ב. ומה שמייחד את הנאומים של הנשיאים שבחרתי לצטט אותם היא הפנייה לעם כפרטנר. הרטוריקה של הנשיאים האמריקאים שואפת להגיע אל העם ומטרתה לתת לו להרגיש חזק ומשפיע. זאת על רקע תקופה בה בוחרים מנהיגי השלטון בישראל ברטוריקה המאיימת על כוחו ואחדותו של העם. נאומים שמבצע רונן יפרח, שמשחק בהצגה את הנשיא.
 
"אחד מהנאומים המשולבים בהצגה מצאתי הוא נאום של אובמה מהתקופה שכבר לא היה נשיא. הוא מגדיר את הדמוקרטיה כניסוי. 'כמה מאיתנו מודעים לזה שכדי לגרום לדמוקרטיה לעבוד אנחנו חייבים להיות מסוגלים להיכנס לתוך מציאות של אנשים שונים? שיש להם חוויות שונות? שבאים מרקעים שונים? אנחנו חייבים לשלב אותם אפילו כשזה מתסכל; אנחנו חייבים להקשיב להם אפילו כשאנחנו לא אוהבים את מה שהם אומרים; אנחנו חייבים לקוות שאנחנו יכולים לשנות את דעתם ואנחנו חייבים לשמור על ראש פתוח למקרה שהם ישנו את דעתנו'. 

"בהקשר הזה הסוגייה שהפכה רלוונטית היא הפחד של האנושות מפני הדמוקרטיה. דמוקרטיה אמורה לפגוש את הזרות, את האחר, ולאפשר לו להתקיים. מה שזר לי, מה שלא מוכר לי, נתפס כאיום על חיי. הפחד לאבד את הדמוקרטיה לא פחות חזק מהפחד לקיים אותה במלואה".
 
למה לא נאומים מכאן או מעכשיו?
 
"במהלך העבודה על העיבוד קראתי נאומים של בן גוריון, ז'בוטינסקי ובגין ורבין ואפילו את גולדה ושמיר. בלילות הטרופים חזרתי למציאות של כאן ועכשיו וקראתי את הנאומים של סמוטריץ׳, בן גביר, ביבי, גנץ, לפיד. אתה לא יכול להגדיר 'מדינת יהודים' ובאותה נשימה לדבר על דמוקרטיה. דמוקרטיה זו לא חלוקה לשני צדדים כשצד אחד תפקידו לשמר את החומר וצד אחר שתפקידו לשמר את הרוח". 


אי שם, צילום: שמחה ברבירו

  
 
"יש לפחוד רק מהפחד עצמו"
 
קרמסקי מספרת שהרגישה צורך להגיע לקהל שלה ולדבר איתו. מה שגרם לה לשלב בהצגה את נאום ההשבעה של רוזוולט ב-1933: 'בראש ובראשונה אביע את אמונתי האיתנה: יש לפחוד רק מן הפחד עצמו - אימה עלומת שם, נטולת הגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות'. זה היה רגע שבו הבנתי בפעם הראשונה שהפחד משתק אותי ושאני במצב של נסיגה. כל פחד הוא נסיגה.
 
"זו הצגה שבעצם מציעה דיון מחודש במושג 'אמת'. כמו שאליזבט אומרת בהצגה 'בני אדם לא שמעו מילת אמת זמן רב'. ולאמת אין קשר לוודאות, אי הידיעה היא האמת לאמיתה, וזה מבהיל אותנו. כל השאר זה מיחזור.
 
"האמת מופיעה בהצגה גם בהקשרה למערכות יחסים. מה אנחנו בעצם יודעים האחד על השני. אני יכולה לומר מניסיוני, שאני אדע באמת מיהו בן זוגי אולי רק ביומי האחרון. בינתיים אני לא מפסיקה לגלות אותו כי הוא לא מפסיק להשתנות. האופציה הזו שבה המחשבה האותנטית מחוברת לרגע, לכאן ולעכשיו, לתוך הנסיבות, היא נדירה. וזה מה שגראנד שומע משונס. את תום הלב". 
 

אי שם, צילום: שמחה ברבירו

"כמו שונס, גם אני פוגשת את המציאות בפעם הראשונה"
 
מי זה שונס עבורך?
 
"אני אתחיל מזה שתיאטרונית שונס הוא קודם כל דמות ששוללת את כל התשתית של עבודת השחקן על דמות. אין לו רצון, אין לו שאיפות ואין לו מניע ולכן כדי לגלם אותו צריך שחקנית בסדר גודל של דינה בליי. דינה הגיעה להישג יוצא דופן בתפקיד הזה. אבל זה כמובן גם בזכות הפרטנרים הנפלאים שלה על הבמה. יואב, רונן, ואורה בונים את שונס לאורך כל ההצגה. שונס לא מזוהה ולכן הם אלה שמגדירים אותו.

"מה שמעלה את השאלה למה אנחנו זקוקים לזיהוי אינסופי של מי שמולנו. למה אנחנו לא יכולים להיות בקשר עם מישהו שאנחנו לא יכולים לזהות. שונס יוצר שיקוף כלפי הסביבה, חסר שיפוט או עמדה - זורע הקשבה. הוא קיים, אבל הוא לא רשום בשום מקום. מה שמעלה את השאלה מה יוצר את הקיום שלו? האם אלה האנשים סביבו או הוא עצמו? או בד בבד? זו שאלה שנבדקת לאורך ההצגה בכל רגע ורגע.
 
"שונס פוגש את העולם בפעם הראשונה ביום שבו הוא עוזב את הבית. וגם אני מרגישה שאני פוגשת את המדינה שאני חיה בה כאילו בפעם הראשונה. כמו שונס ידעתי על הקיום של 'האחר' מהטלוויזיה, אבל אף פעם לא באמת נפגשתי עם דפוסי החשיבה שלו. כמו שונס אני מנסה להשתמש בהקבלה של תהליכים בטבע לתהליכים אנושיים. גם אני מנסה להיאחז בחוכמה של הטבע כדי להבין". 
 

יעל קרמסקי, צילום: ז'ראר אלון


להשקות רק את השורשים
 
קרמסקי מספרת שנעזרה במנו, גנן, שהוא גם בן זוגה של דינה בליי השחקנית. "מנו סיפר לי סודות של גננים כמו שאסור אף פעם להשקות את הצמחים מלמעלה כי זה שורף את העלים. מנו סיפר לי על התופעה של שורשים פרזיטיים, שחונקים את השורשים הבריאים, מה שממית את העצים. על זה שאסור בשום אופן לפגוע בשורשים. על זה שחייבים להשקות כל צמח במידה הנכונה. על זה שישנם צמחים שזקוקים לשמש ויש כאלה שזקוקים לצל. 'גינת בר' של מאיר שלו ז"ל, היווה השראה. זה ספר שמאוד ריגש אותי".
 
הרגשת שהתובנות האלה משפיעות עליך גם כבמאית וגם כמורה? את גננית טובה?
 
"מבחינתי ההוראה היא בימוי. אני לא מרצה, אני עוסקת במנגנונים פיזיים, רגשיים, תודעתיים. זה אכן דומה לגננות. אני שותלת, זורעת,  הופכת את האדמה, ומקווה שאני מצליחה להשקות במידה הנכונה ואף פעם לא מלמעלה".
 
 
איך מצליחים לחמוק ממלכודת השכלתנות וה"תרבותיות"שהצגות רבות המבוססות על יוצרים בעלי שם או בהשראתם נופלות בהן, איך מאתגרים את המדיום?
 
"יוצרים עולם מקביל עם יוצרות מוכשרות. החלל והתלבושות הנפלאות של דינה קונסון מתמזגות לתוך הוידאו ארט והתאורה המרהיבה של איריס מועלם - סרטים מוקרנים על הרצפה מתוך תוכניות טלוויזיה-תרבות המונים. מסך עגול במרכז הקיר האחורי עליו מוקרנת המוזיקה השמיימית של רונן שפירא. כל אלה יוצרים בדיוק את העולם שנחוץ לנו כדי להיות במקום אחר, אי שם". 


אי שם, צילום: שמחה ברבירו

 
"האימוג'י מחליף את הניסוח המילולי" 
 
אם מסתכלים על היצירות הבימתיות שלך, התחושה היא שמה שמשותף לכולןהוא הקשר עם השפה ועם הזרות, ושמה שאת מנסה בעצם לעשות בהן או דרכן זה הבראת הדיאלוג-קודם כל בינינו לבין עצמנו.
 
"הרגישות לשפה, אני חושבת, באה לי מאבא שלי, שעלה מרוסיה אחרי מלחמת העולם השנייה ודיבר עברית גבוהה ללא רבב, ללא זכר למבטא רוסי. לי הוא קרא 'עטרת ראשי'. הוא השראה בשבילי גם לשפה וגם לזרות. 

 
"השפה מתמעטת. ההשתלטות של המציאות המתוקשרת על המציאות הקיומית היום מעצבת את התודעה. ממזערת ולעיתים אף מטשטשת את הכוונה שמאחורי המילים. אנחנו במקום שהכוח של המילים נחלש והביטוי שלהן הולך ומתחזק באמצעות דימויים. הדימוי-האימוג'י, מחליף את הניסוח המילולי. מי מאיתנו לא משתמש בזה".
 
כשאני שואלת את קרמסקי אם היא צמח של קרינת שמש ישירה או של צל מלא, היא מספרת לי שכשהייתה ילדה, חברי הכיתה שלה הודיעו לה שבחרו בה להיות מלכת הכיתה. קרמסקי שחונכה להצטנע, אמרה להם מיד שאמא שלה לא מרשה לה וזכתה למחרת לחרם. "כנראה שאני צמח של חצי צל" היא מסכמת.

אי שם, צילום: שמחה ברבירו

3, 4 ביולי 2023 במוזיאון תל אביב לאמנות. לרכישת כרטיסים