פסטיבלים - עולים השבוע: "סינמה סבאיא" ועוד

"סינמה סבאיא" דרמה ישראלית מצויינת, סרטה של אורית פוקס רותם ועוד

"סינמה סבאיא" (ישראל 2022) ****

דרמה. סרטה של אורית פוקס רותם. שמונה נשים יהודיות וערביות, עובדות עירייה והמגזר הציבורי מאיזור חדרה והמשולש, נפגשות בסדנה ללימוד צילום וידאו שמתקיימת כחלק מגמול השתלמות המגיע להן במסגרת עבודותיהן וזכויותיהן הסוציאליות. רונה (דאנה איבגי), במאית צעירה, מובילה את הסדנה הזו, לראשונה בחייה, ומלמדת אותן כיצד לתעד את עולמן.

במהלך התהליך הלימודי המשותף מתפתחת דינמיקה קבוצתית מרתקת בין קירות החדר בו מתקיימת הסדנה. הנשים, וגם אנחנו הצופים, לומדים על כל אחת מהנשים באמצעות סרטוני הווידאו האישיים שהן מתבקשות לצלם. בתוך כדי הקורס עולים נושאים כמו חירות מחשבתית, גיבוש המקום החברתי האישי, זוגיות, אימהוּת, פחד ממימוש עצמי והעזה. כל אלה מובילים לקונפליקטים שונים – גם בעלי רקע פוליטי - בין הנפשות הפועלות, אך גם להתקרבות בין נשים - שללא הסדנה לא היו מוצאות את מקומן יחד באותו חלל, ובטח שלא חולקות סודות ורגעים אינטימיים מכוננים. רונה מנחה אותן, מתבוננת עליהן, מצלמת וחולמת להפוך את החומרים האלה לסרט. 95 דקות. סינמה סבאיא

סינמה סאבאיא, תמונה באדיבות "גרין פרודקשן וסרטי יונייטד קינג", צילום: אלה ברק

עוואטף טאהא (מרלן בג'אלי) היא פנסיונרית שאחרי 28 שנות עבודה בעירייה כעת היא מתנדבת. אתי בן-חמו (אורית סמואל) עובדת בעיריית חדרה כראש תחום משאבי אנוש. נסרין עבדאללה (אמל מורקוס) היא מכפר קרע, עורכת דין ויועצת משפטית בעירייה ומתנדבת בעמותה לזכויות האדם הפועלת בקרב אסירים פוליטיים. גילה אייסמן (רותי לנדאו) היא ספרנית בספרייה העירונית בחדרה. נאהד (אסיל פרחאת) היא מבאקה אל גארבייה, אחראית בעירייה על ציורי קיר עם הנוער, מציירת וכותבת שירים. כרמלה גואטה (ליאורה לוי) מנהלת בעירייה פרויקטים בתחום האקולוגיה, איכות הסביבה. היא ימאית וחיה על יאכטה.

ילנה גטלין (יוליה טגיל) היא עובדת ארנונה בעירייה. סועאד נאסר (ג'ואנה סעיד) גרה בבאקה אלגרבייה ועובדת בחדרה בעמותה למען הקשיש. אלה הן גיבורות סרטה הראשון באורך מלא של אורית פוקס רותם, שזיכה אותה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. תוך שימוש בשחקניות בעלות ניסיון כזה או אחר, ובצידן כאלה שלא שיחקו בכלל, הרכיבה הבמאית פסיפס אנושי מרתק הפורש סיפורים אישיים שונים זה מזה של נשים שהגיעו ללמוד איך מצלמים בווידאו ואיך עושים קולנוע, שבסופו של דבר מתערבב בחיים עצמם. וזה ההישג הגדול של הסרט הזה. יש בו איכויות דוקומנטריות שמאפשרות לך להאמין שאתה משקיף על התרחשות אמיתית, לא מבוימת, כשגם האמצעים האמנותיים, בהם צילום, עריכה והתחביר הקולנועי כולו משוטטים על קו התפר המתעתע והקסום הזה של בין פיקציה סינמטית והחיים עצמם.

הנשים והסרטונים שהן יוצרות בהנחיית רונה-איבגי מטילים זרקור על המיקרוקוסמוס הנשי הפריפריאליוכוחה של האמנות המלכדת אותן ומאפשרת להן להציגדימוי אישי חזק של כל אחת מהן ותמונה קבוצתית חזקה, מגובשת ומרגשת. דאנה איבגי עושה כאן תפקיד רגישוקצת מופנם, ובכוונה היא נשארת כמנחת הסדנה קצת בצד ולא גונבת את ההצגה. לא בכדי היא מועמדת לפרס אופיר והסרט בכלל אוחז בלא פחות מ-12 מועמדויות.

https://www.youtube.com/watch?v=-G95slylLlI

"העיר האחרת" (ישראל 2022) *** וחצי

דוקומנטרי. סרטה של ליבי קסל. בשנת 2008 התמקמה קבוצה של אמנים בבניין מוזנח עיר התחתית המוזנחת של חיפה. הם היו מחלוצי ההתעוררות האמנותית-עירונית באזור כשהגלריה שפתחו זכתה בהצלחה ובהתעניינות. הבמאית עקבה אחר פעילותם האמנותית וחייהם האישיים לאורך שנים. עשור אחרי, נדמה כי החיים התקדמו מהר יותר מהם וההצלחה עליה חלמו הולכת ומתרחקת. החברות ביניהם עמוקה, אינטימית וסבוכה והם נותנים לליבי ולמצלמה שמצלמת אותם כבר שנים להיכנס למקומות בחייהם, המוארים והחשוכים כאחד.

החבורה מונה את צבי פטרקובסקי שזכה בתפקיד ראשי בתיאטרון "מסתורין", טליה ושחר המלמדים בבית הספר שהקימו, "הנביאים בית ספר לאמנות" בשוק תלפיות, שחר סיון מציג תערוכת יחיד בבית הגפן בחיפה, עידו עובד בסטודיו שקיבל מעיריית חיפה בעיר התחתית וממשיך להציג תערוכות והבמאית ליבי מרצה במרכז לאמנויות המסך במרכז האקדמי ויצו ועובדת על סרטה הבא. 71 דקות. העיר האחרת

הטקסט של השיר הפותח והמסיים את הסרט מדבר על כך שחיפה היא עיר מנומנמת שתושביה הולכים לישון מוקדם ושלא קורה בה הרבה. הבמאית ליבי קסל מצליחה להוכיח שדווקא בעיר התחתית, התעשייתית והמוזנחת לכאורה פועם לב פעיל, יוצר ותוסס של חבורת אמנים בעלי תשוקה עזה לחיים וליצירת אמנות אישית. הבמאית מגלה שהיא לא למדה קולנוע ומה שהניע אותה זוהי החברות ההדוקה עם עמיתיה, אמנים בראשית דרכם שמחפשים את כיוון ביצירה ובחייהם האישיים. היא מתארת "שנים ראשונות של חלום – חיים משותפים, חברות, אמנות, עוני קסום יש דבר כזה!) ןחלומות".

התוצאה היא פורטרט מרתק ותזזיתי של אנשים צעירים המפלסים לעצמם דרך – המציג אותם בשנים של תהפוכות ומהמורות הן בחיים האישיים והן באלה המקצועיים, תוך ניסיון להגיע להישגים ולייצב את החיים. הכל טוב ויפה, אבל האיך, הדרך בה הנראטיב הזה מוצג מבחינה ויזואלית, בעייתי בעיני. אמנם הבמאית-צלמת טוענת שכאשר יצאה לדרך לא היה לה כל מושג או ידע ביצירה קולנועית. זה אולי מסביר למה כל הסרט נראה כאילו צולם באופן חובבני, עם מצלמה רועדת נון-סטופ, שוטים לא יציבים ולא מעוצבים, בעיות תאורה, קומפוזיציה ועוד. זה יכול להיות סגנון שמבטא הלכי רוח ומתאר תהליך יצירה בחלק מסוים שלו, אבל כקונספט כולל, כשכל הסרט הוא כזה, עד כדי כך שהוא מעורר לעיתים סחרחורת וכאב ראש, זה נראה לי מוגזם. אולי כל החומרים אותם צילמה קסל לאורך שש השנים נראים כך, ובמקרה כזה לא היה טעם והצדקה לדעתי למתוח את הסרט – שהוקרן בפסטיבל דוקאביב והתמודד בתחרות פרסי אופיר השנה - ליותר מ-70 דקות.

העיר האחרת, צילום: ורדי כהנא, ליבי קסל

"3000 שנה של כמיהה" (אוסטרליה-ארה"ב 2022)

פנטזיה. סרטו של ג'ורג' מילר. ד"ר אליתיה ביני (טילדה סווינטון) היא נרטולוגית (חוקרת סיפורים) שבמהלך נסיעותיה המרובות מגיעה לכנס מומחים מסוגה באיסטנבול. היא רוכשת שם מנורת קסמים עתיקה, שברגע שמשפשפים אותה יוצא ממנה דג׳ין (אידריס אלבה). זה מציע לה למלא שלוש משאלות שלה ובתמורה היא תעניק לו את חירותו. אבל שמדובר באקדמאית משכילה שמכירה את כל הסיפורים הקשורים במשאלות, שבסופו של דבר לא מתממשות. היא מחליטה לחקור בעצמה את ההיסטוריה של הדג׳ין, מה שמוביל להרבה סיפורים המתרחשים בעבר ומחוץ לחדר המלון בו שתי הדמויות המרכזיות מבלות. בסופו של דבר ד"ר ביני נענית לאתגר ומבקשת משאלה, והתוצאה מפתיעה את שניהם. 108 דקות. 3000 שנה של כמיהה

3000 שנה של כמיהה, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

פעמיים ספילברג + ג'ין קלי

מבצעים מבורכים של יצירת רסטורציות דיגיטליות לסרטי עבר קלאסיים מגיעים כעת לבתי הקולנוע. לאחר צפייה ב"אי.טי. חבר מכוכב אחר" וב"מלתעות" (שניהם של ספילברג, כמובן) בפורמט האיימקס ביס פלאנט ראשל"צ (וזו לא פרסומת לרשת, פשוט רק שם ניתן לצפות בסרטים באיכות כזאת) אני חייב לציין שמדובר בחוויות קולנועיות מרהיבות. "אי.טי." נראה 40 שנה (וכשיצא ראיתי אותו בניו-יורק, שם חייתי אז, ונאלצתי להשתרך שעה ארוכה לאורך בלוק שלם כדי להשיג כרטיסים) לאחר שנוצר כאילו לא התיישן. ואני לא מדבר רק על ההישג הטכני של העברת הסרט למצב בו ניתן להקרינו על מסך האיימקס, אלא, ובעיקר, על החוויה הרגשית שעברתי. הילדים, בהם הנרי תומס (כאליוט) והקטנטונת המקסימה דרו בארימור (כגרטי), ולצידם המבוגרים, בהם די וואלאס ופיטרקויוטי, התעוררו לחיים חדשים לנגד עיניי. וכמובן גם בובת אי.טי. הממוכנת (עוצבה על ידי קרלו רמבלדי) המקסימה, בעידן בו הדיגיטציה הממוחשבת עדיין לא עמדה לרשות יוצרי הקולנוע. שלא לדבר על הנראטיב הקולנועי היצירתי, התוכני והוויזואלי, הצילום (אלן דאוויו), המוזיקה (ג'ון וויליאמס) והעריכה (קארול ליטלטון), שנראים מעודכנים לגמרי.

אי טי חבר מכוכב אחר, תמונת יחסי ציבור

המקרה של "מלתעות" (1975) קצת שונה. למרות שגם הוא נראה מצוין בפורמט האיימקס, התחושה היא כי הוא קצת "התיישן". מאז יצאו לא מעט סרטים על כרישים ודגים טורפים אחרים (מ"מלתעות 2", אותו כבר ביים הצרפתי זאנוט שווארק, ועד "פיראנה D3", "העמלץ הלבן" ועוד ועוד, האחרונים כבר בעזרת דיגיטציה ממוחשבת כמובן) האפקט של בובת הכריש המגיחה מתוך המים ומפחידה את הקהל, פחות מרשים היום. ועדיין שווה לחזור ולראות את העבודה המצוינת הזו של ספילברג, שיצר כבר לפני 47 שנים את אחד מסרטי האימה הרווחיים ביותר בכל הזמנים.

מלתעות, תמונת יחסי ציבור

ובצד שני אלה יצאה בגרסה דיגיטלית מחודשת (לא למסך האיימקס) עוד קלאסיקה, המיוזיקל "שיר אשיר בגשם" (1952), אותו ביימו יחד סטנלי דונן וג'ין קלי, שגם מככב בתפקיד הראשי. תענוג לחזור לסרט הרומנטי הנאיבי הזה, שעלילתו מתרחשת בעידן בו הראינוע הולך ונעלם מהעולם והקולנוע המדבר תופס אט אט את מקומו. אפשר להנות כאן מחדש גם מהריקודים ומהשירים (אותם הלחין מפיק הסרט ארתור פריד) שרובם ככולם – כולל שיר הנושא האייקוני – הם חידושים לשירים מסרטים ישנים יותר, משנותיו הראשונות של הקולנוע.