עניין - פותח קופה: כנסים ותקנים

רשמים, תובנות ורעיונות בעקבות כנס מנהלי מחלקות תרבות של המועצות האזוריות, ו"התחנה הבאה", כנס הרדיו הראשון 2007, שנערכו השבוע בירושלים ובחיפה (בהתאמה)

שוב ושוב חוזר הניגון

כצפוי, הדיון בפלייליסט - דיקטטורה או כורח המציאות? -היה המושב הסוער והייצרי ביותר בכנס הרדיו. בשלב מוקדם מאוד הורידו המתדיינים את המסכות והכפפות, והסתערו כאיש אחד (כמעט) על דלית עופר, מנהלת גלגל"צ, הכתובת הקבועה להתקפות - גם מצד קולגות (אהרון אורגד, מנהל רדיו אמצע הדרך, אף קרא להפרטת גלגל"צ ופתיחתה כתחנת רדיו אזורית וריווחית מאוד לחישוביו), גם מצד "מקופחים" בתעשיית המוזיקה - מבלי שיואב קוטנר, מנחה הדיון, יצליח להחזיר את הדיון לפסים ענייניים.

ברדיו המודרני אי אפשר בלי פלייליסט. כי כדי שיקשיבו לך אתה חייב להתאפיין. ולהתאפיין מוזיקלית זה להשתמש ברשימת שידור, השמעה או רשימת נגן (כפי שמתעקש העו"ד יוחאי חי, מנכ"ל הפדרציה למוזיקה ישראלית וים תיכונית). במלים אחרות, פלייליסט היא הDNA שמאפיין כל תחנה ומבדיל אותה מאחרות. היא התוכנה שאי אפשר בלעדיה, בתנאי, כמובן, שמשתמשים בה נכון וכיאות.

למרות שבדיון השתתפו נציגים הרדיו האזורי ושל הרדיו הציבורי, צריך להפריד בין היישויות. הראשון, בתוקף זיכיון (או רישיון) שניתן לו על ידי הרגולטור, חייב לבדל את עצמו ולשכלל את שידוריו כדי לשרוד, לחיות ולהרוויח, ורשאי לנהוג כראות עיניו והבנתו. וכך חוזר הניגון לפתחו של הרדיו הציבורי שפריסתו ארצית, שאמור לשקף את הפלורליזם החברתי ולהתנהל ללא פזילה בכיוון הרייטינג.

אלא שהצלחתה העצומה של גלגל"צ, מכתיבת הטעם המוזיקלי במדינה, עם האזנה שנעה סביב 30 אחוז, הופכת אותה למטרת הניגוח העיקרית. אם בגין הפזילה לרייטינג, אם באשמה של התעלמות ממוזיקה מזרחית. עובדה שגם ל-88 אף.אם. יש אג`נדה מוזיקלית ברורה, אמנם עם פלייליסט לא רשמי אך עם טעם אליטיסטי מאוד, שמאופיין על ידי תתרנים כתחנה למוזיקת ג`אז (ביניהם גם דני נישליס, מנכ"ל רדיו חיפה, שתהה בקול רם ובדיון אחר, למה צריך הציבור לשלם על השמעת מוזיקת ג`אז). למזלה של תחנה זו הרייטינג שלה ברצפה, לכן היא "לא מעניינת" ולכן גם לא מואשמת באפלייה (ולנישליס הייתי משיב: כי הרדיו האזורי לא משמיע אותה...).

לא באתי להגן על מדיניות גלגל"צ, אך כאמור לעיל, כל תחנת רדיו נגועה בצורה כזו או אחרת ברשימות שידור, מטעמיה היא. כפי שהודה ליאור רחמני מ"קול הקמפוס", כשאמר שכל עורך הוא ועדת פלייליסט בפני עצמו, לצד אבחנה יפה שעשה בין להיטים (שגלגל"צ מטפחת) לבין יצירות (ששדרניו הסקרנים משמיעים). וכפי שהיא מתקיימת, בצורה מכוונות וגם לא-מודעת, בתכניות ובשידורים של ירון אילן (שהשתתף בדיון, כנציג רדיו ירושלים) ושל דידי הררי (מ"רדיו ללא הפסקה") ושל אליקו (מ"רדיו לב המדינה"), שנוהגים, בדרכם שלהם ובמינונים שונים, אפליה, גם אם מתקנת, בז`אנרים מוזיקליים מסוימים. אבל, כאמור, זכותם, ברדיו האזורי, הפרטי והמסחרי.

כמה תווי תקן רדיופוניים

לפעמים, עם כל הרצון הטוב, פשוט אי אפשר לשבץ את כל השירים החדשים (75 כאלה נספרו בשבוע שעבר, שאחרי חג השבועות) בלוח משדרים, ולהישאר מעניין ומסקרן, קוהרנטי ורלוונטי. ולא לשכוח את המחויבות לשירים חדשים-ישנים (מלפני שבועיים עד חודשיים) ו"ישנים" יותר. כך שניפוי ובחירה הכרחיים.

אלא שהצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, ובמקרה דנן להישמע. כל אמן מקליט נדמה לו שהוא הטוב ביותר ו"מגיע" גם לו (ראו את חוסר המודעות המדהים של המועמדים ב"כוכב נולד") ועל פרנסי הרדיו למצוא דרך לתת הזדמנות כלשהי גם לאלו שנדחו, אפילו במתכונת הומוריסטית-אמפתית דוגמה שלב הניפוי ב"כוכב נולד". ללוות בנימוק ובהסבר פומביים, אולי גם בעצות וברעיונות, את הדחייה. ולא חייבים להשמיע שיר במלואו. כי באמת יש גבול לחומרים שהם גרועים.

באותה גישה, חייבים אנשי הרדיו חייבים למצוא דרכים לאפשר לעורכים ולשדרים סקרנים לגלות שירים טובים באלבומים שכבר יצאו, ולא מתוך התיישרות עם הקו הרשמי של חברות תקליטים שמכתיבות סינגלים רצויים לה, אלא מתוך סקרנות ושליחות.

התרגיל שעשו השבוע מפיקי הזמר לירן טל לרשת ג`, כששלחו שיר (דחוי) שלו בעטיפה חדשה ובדויה, מקושטת בזהות פחות-מזרחית, בשם יוצר נחשב ובתווית של חברת תקליטים מובילה, מזכיר את תרגיל "השרוף" מלפני כעשור, שעשו הזמר חיים צינוביץ ומפיקיו ל”ידיעות אחרונות” (כשפברקו זמר מזרחי עם סיפור חיים סוחט-דמעות). שני המקרים סיפקו לכלי התקשורת את מה שנחשב לתו תקן שלהם, מתוך ידיעה שהסתמכות על סקרנות ומתן הזדמנות בלבד, לא יועילו.

לתו תקן רדיופוני זקוקה גם השפה העברית, שחווה זלזול והשחתה מואצים. הבריחה ההמונית של אנשי הרדיו מאולם הדיונים, קודם תחילת המושב "שפת הרדיו, בואו נדבר על זה", שבהנחיית יעל דן, העידה יותר מאלף מילים על יחסם המזלזל של אנשי הרדיו לכלי הביטוי המרכזי שלהם. נכון הוא, כפי שהסכימו ביניהם הדוברים (מאורי אורבך ועד דידי הררי), ששפת הדיבור מתפתחת ומשתנה ועמה שפת השידור מתאפיינת לפי הדוברים והשדרים השונים, וכבר אינה כפופה להוד וההדר של מהדורות החדשות וקרייניה, אולם עדיין חובה לשמר את הרדיו, במיוחד הציבורי (קול ישראל וגלי צה"ל על שלוחותיהם), אך גם האזורי (בהיותו נתון לפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו), כתווי-תקן של עברית תקינה, נכונה ונקייה.

ולא בתוקף מנדט הזוי של חינוך הציבור, אלא כדוגמה הלשונאית הנכונה. כי היכן, אם לא ברדיו (ובטלוויזיה) ישמע הציבור את השפה הנכונה? במכולת? ברחוב? במגרש הכדורגל? במועדון רוק? או בדיוני הכנסת? ולבל יחזרו ילדינו הביתה, מיום לימודים במערכת החינוך הישראלית, מבולבלים והרוסים משיעורי לשון ודקדוק, שרק מבהירים להם שהם מתייחסים לעברית אחרת, שאף אחד כבר לא משתמש בה.

תם עידן הבכי והחלטורה?

המושב המעניין ביותר בכנס מנהלי מחלקות תרבות ( אחרי שהדיון בנושא "תעשיית התרבות" התגלה כפשטני וריק מתוכן ענייני, והסתפק בהתפארות עסקנית ובטפיחות עצמיות על השכם) היה "ישן וחדש בהפקת אירועים המוניים". במרכז הדיון עמד התקן לאירועים המוניים שעובד על ידי ועדה בין-משרדית שהוקמה בעקבות אסון ערד, והונח על שולחן הממשלה בספטמבר 1999.

התקן, לדברי המשתתפים בדיון, נציגי מחלקות תרבות ברשויות המקומיות ומפיקים מטעמם, נחוץ, אך במתכונתו הנוכחית הוא מעורר קשיים ובעיות. בעיקר מפני שעדיין לא הפך לחוק ומשום הצורך להידבר עם גורמי אכיפה רבים מדי (משטרה, מכבי אש, מגן דוד, משרד הבריאות, רשות מקומית ועוד) שעדיין לא קיבלו את ההכשרות הראויות לפי דרישת התקן... האבסורד הוא, כפי שניסה להציג המפיק הוותיק גדי אורון, שבמקרה תקלה או אסון חלילה, ייחקרו האחראים לפי התקן, למרות שבפועל הם לא יכולים לעבוד לפיו בגלל ריבוי הגורמים (בניגוד למדינות רבות שבהן מחלקות כבאות הן הכתובת לאישור אירועים כאלה).

מנגד, נציגי המדינה ורשויות מקומיות, נשמעו החלטיים וחד-משמעותיים בעמדה שתמו תקופת הבכי ועידן החלטורה. שחובה להתייחס לאתר אירוע עתיר משתתפים כמו היה אתר בנייה לכל דבר, עם הביטוחים הנדרשים ובעלי תפקידים ממוקצעים (מלשון התמקצעות) ומוכשרים (מלשון הכשרה). ואם זה דורש בעלי מקצוע חדשים, כמו מנהלי אירועים, יועצי בטיחות, מהנדסים אזרחיים לקונסטרוקציות, יועצי חשמל ומזון ועוד, אז להכשיר אותם מראש. בשום פנים לא לפעול בלעדיהם. אמנם לבטיחות יש עלות כספית אך מכיוון שאין לבעלי תפקידים מנדט לסכן חיי אדם, בשום מקרה אסור לחשוב על חסכון לעירייה או לרשות המקומית. אירועים כאלה חייבים להיות בטוחים.

רעיון חביב העלה הצרפתי האורח, נשיא האיגוד האירופאי למנהלי תרבות ברשויות "לה-רקונטרה", רוג`ר טרופרו.
טרופרו הציע בנאומו החגיגי, כי בדומה לאיגוד האירופי, שבוחר מדי שנה שתי ערים והופך אותן לערי התרבות של אירופה למשך שנה (לוקסמבורג וסיביו שברומניה, ב-2007), ראוי שייעשה כך גם בישראל. בתכנון רב-שנתי מדוקדק ומושכל זה רעיון לא רע, שיכול לגייס תקציבים ולתת תנופה למקומות נבחרים - בהזרמת משאבים, בהיערכויות אנושיות, בהתאמת תכנית תרבותיות, ביעדים תיירותיים, בהתחייבויות מדינה (מהכשרת כבישים ועד שיפוץ אתרים) ובהשתתפות המגזר העסקי-הפרטי (אפילו הוספת חדרי לינה).

תרבות ותקשורת

לסיום, מילה על השרים האחראים, שכיבדו בנוכחותם את הכנסים (כל אחד את שלו). הלוואי עלינו, בתרבות, מבלי להעליב את ראלב מג`אדלה, שר פתוח, רהוט ומדויק, בקיא ושולט בתחומו ברמה מפליאה וסובלני בצורה מפתיעה ומחממת לב כמו אריאל אטיאס, שר התקשורת. ובעיקר לא מדבר בסיסמאות פוליטיות (למרות שכאיש ש"ס, הוא מינוי פוליטי מובהק) אלא ענייני לחלוטין. ממש תלמיד חכמים.

מג`אדלה מנגד השתמש בסיסמאות פוליטיות שחוקות ומוכרות, לפיהן ההון האנושי הוא המשאב היחידי שיש לנו; שתקציב התרבות (המדע והספורט) צריך לגדול פי שניים ושלושה; שפקידי האוצר עובדים אצלנו ולא אנחנו אצלם; שכל שקל לתרבות מסייע בהעמקת החינוך, לשיפור החברה ולמניעת הפשיעה; שהתרבות שייכת לכל החברה הישראלית; ושנצא, איך לא, למאבק עיקש ונחוש על תקציבה ומעמדה של התרבות. הכל דיבורים, מג`אדלה. הבא תכניות!