סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: טל גורדון גילית יצחקי – הבת של אבא
 

 
 
הרבה מקומות אמרו לי דברים כמו 'אין לנו קהל עירקי'. מה זה קשור?! למה אני רואה מחזות רוסיים?! מה קשור אליי 'גבירתי הנאווה'? אבל הנה, אני הולכת לראות את זה, וזה סיפור אוניברסלי. ולמה שהסיפור של המשפחה שלי, שהוא אותו סיפור של יהודי שנרדף וגורש, שקרה בעירק ולא בגרמניה, צריך לעניין רק את העירקים? מה זה משנה אם הוא קרה בעירק? נולדתי פה, ההורים שלי סופר ציוניים, ממתי אני סקטור?!"
מחזאית ושחקנית ההצגה המצליחה "הבנות של אבא" של "תיאטרון השחר רב-תרבותי" חושפת את תלאות משפחתה בעירק ומגלה שמדובר בסיפור של כולנו. ריאיון 


הרגעים החזקים של החיים, לטעמי, הם אלה שבהם הופך האישי לכללי והכללי לאישי, וזה בדיוק מה שקורה לגילית יצחקי. "הבנות של אבא", ההצגה שכתבה ושבה היא משתתפת, היא סוג של תיקון שעשתה להיעדרו של הסיפור המשפחתי שלה ושל רבים אחרים מהשיח התרבותי בארץ. לאחר שהפכה את הסיפור האישי למחזה, גמל הוא לה בכך שהחזיר אותה עצמה אל הבמה, לאחר שנים רבות של ויתור על החלום המקורי.
 
"משחקת את אמא שלי"
 
"אני בוגרת 'בית צבי'", מספרת יצחקי (52). "למדתי שם בגיל 24, עם ליאור אשכנזי, נתי רביץ, יוסי מרשק, איריס קול, אורלי פרל, מחזור של כוכבים. אבל לא כל כך שיחקתי במשך השנים כי לא אהבתי מה שיש בתיאטרון. הבנתי את זה גם ב'בית צבי', כשכל המחזות שעשינו היו ברובם מחזות אירופאיים - אנגלים, רוסיים, גרמניים, אמריקאים. התפקידים ששיחקתי היו של מלכה פה, מלכה שם, לא משהו שהיה שווה, מבחינתי, את המאמץ של להקדיש את עצמי למשחק. לא הרגשתי שזה מביא אותי כשחקנית וכאדם לידי ביטוי, כי הדמויות האלה היו מאוד רחוקות ממני."



הבנות של אבא, צילום: דליה גל סברדלין



ולא זו המהות של משחק, מראש?

"לא בהכרח. שימי לב שהרבה אנשים כותבים היום, וכותבים בעיקר דברים שקרובים אליהם ואל החיים שלהם. אז אצלי זה היה תהליך של בשלות שלקח זמן, ובינתיים הקמתי משפחה, עד שזה התעורר אצלי מחדש והחלטתי לכתוב מחזה שהדמויות המזרחיות שבו לא יהיו קריקטורות."

כך נולד "הבנות של אבא", מחזה שנפתח עם צוואתו של אליהו סייג - שם הדמות כשמה האמתי של סבה של יצחקי, כמו שמותיהן של הדמויות כולן - המוריש את כל רכושו רק לבת הקטנה, זו שלא דיברה איתו במשך 40 שנה והיא מסרבת, מצדה, לקבל את הירושה. כך מתגלגל הסיפור להגירתה של המשפחה לארץ, על רקע פרעות הפרהוד שמתקשרות לעליית הנאצים באירופה. סודות משפחתיים מהעבר נחשפים, ויחד איתם נפרש בפני הקהל סיפורה של קהילה שעל התרבות שלה, כאמור, למדנו מעט מדי בארץ.

ב-17 ביולי תעלה ההצגה באודיטוריום אניס בתל אביב. לצדה של יצחקי מככב אורי גבריאל שגם ביים, לירית מש, שרון מלכי שמש, אלי מנשה ונואית קדם

"הכתיבה של המחזה הייתה תהליך ארוך של חמש שנים כי עשיתי תחקיר מאוד ארוך", מספרת יצחקי. "הרקע לסיפור האישי הוא פרעות הפרהוד בעירק, פוגרום פרו-נאצי שבמהלכו נרצחו 178 יהודים בבגדד בחג השבועות בשנת 1941. הסיפור הזה של הפרהוד ושל סיפור העלייה של בני המשפחה שלי, איך שהם הגיעו בתוך משאית של תמרים מוברחות מבגדד לישראל לפני קום המדינה תוך סיכון מטורף, זה סיפור שגדלתי עליו, אבל אף פעם לא למדתי אותו בבית ספר, את יודעת. יש המון סיפורים כאלה, וזה מאוד חרה לי. אז אמרתי, אוקי, יש פה סיפור שחייבים לספר אותו ולדעת אותו, וזה גם מה שהחזיר אותי לשחק, ובהצגה אני בעצם משחקת את אמא שלי." 



הבנות של אבא, צילום: דליה גל סברדלין

"מי אתם שתחליטו?"
 
כתיבת המחזה החלה אצל יצחקי תהליך שהוביל אותה לייסד את "תיאטרון השחר רב-תרבותי". לפני ארבע שנים הקימה את התיאטרון כעמותה שמטרתה להעלות מחזות מקוריים הקשורים למורשות ולתרבויות של יהודי ערב, כדי לספר אותם בצורה נאותה, לדבריה, על הבמה הישראלית.

ההצגה מאושרת בסל תרבות לגילאי כיתות ז' ומעלה, ומתאימה גם לקהל מבוגר. בשלוש השנים האחרונות היא רצה בהצלחה רבה ברחבי הארץ. עשרות אלפי אנשים כבר צפו בה, היא זכתה בפרסים לא מעטים והצלחתה מהווה סוג של תיקון לאותה תחושה חמצמצה המלווה אנשים רבים שעדיין חווים תחושת מידור מהמרכז הישראלי.


הבנות של אבא, צילום: דליה גל סברדלין




דווקא עכשיו, כשנדמה שהתרבות המזרחית צפה ביתר שאת, את מרגישה את התחושה הזו?

"כשהלכתי להציע את המחזה הזה לקאמרי ולבית ליסין נאמר לי בפירוש שזה מחזה שהוא סקטוריאלי. אמרו לי, 'זה לא מתאים לקהל שלנו'. לא התייחסו לרמה האמנותית שלו, לא התייחסו לכתיבה, אלא לזה שהתוכן לא מתאים לקהל התל אביבי. מי אתם שתחליטו מה מתאים ומה לא מתאים?! הדברים האלה הציתו אותי. אתה תמיד שומע שמדברים על זה, אבל פתאום כשאתה נתקל בזה אתה אומר, וואו, באמת? זה אמתי מה שאתה אומר לי?!

"הרבה מקומות אמרו לי דברים כמו 'אין לנו קהל עירקי'. מה זה קשור?! למה אני רואה מחזות רוסיים?! מה קשור אליי 'גבירתי הנאווה'? אבל הנה, אני הולכת לראות את זה, וזה סיפור אוניברסלי. 'הבנות של אבא' זה סיפור של משפחה. בדיוק כמו 'כנר על הגג'. למה אני יכולה ללמוד את 'כנר על הגג', ללכת לראות את 'אנה פרנק' או את 'גבירתי הנאווה', ולא לחשוב שזה סקטוריאלי?! ולמה שהסיפור של המשפחה שלי, שהוא אותו סיפור של יהודי שנרדף וגורש, שקרה בעירק ולא בגרמניה, צריך לעניין רק את העירקים? זה סיפור אוניברסלי! מה זה משנה אם הוא קרה בעירק? נולדתי פה, ההורים שלי סופר ציוניים, ממתי אני סקטור?! 

"אז נכון, השינוי הזה שאת מדברת עליו מתחיל לקרות היום. הוא התחיל בגלל שאנשים רבים כמוני נתקלו בתגובות שאתה לא מאמין כשאתה שומע את זה, ואני חושבת שהרצון שלי הוא לעשות איזשהו תיקון לדבר הזה."

ואז, בעצם, הלכת והקמת עמותה?

"ואז אני מקימה עמותה, ואני רואה שיש קהל עצום. להצגה 'הבנות של אבא' מגיעים המון אשכנזים, המון רוסים, שצופים בהצגה ואומרים: 'אני לא יודע מאיפה הבאת את זה בעירק, אבל זה הסיפור של המשפחה שלי ברוסיה, או של המשפחה שלי בפולין, וזה נכון, כי זה סיפור על יהודים. לא משנה איפה זה קרה'." 
 


אמה ודודותיה של גילית יצחקי, בית המעצר בטבריה 1946, ארכיון המדינה

"העירקים היו פרו-נאצים"

מהו, בעצם, אותו פרהוד, שהוא הרקע לתהליך שהביא את אליהו לעלות לארץ, ומדוע החיבור הכל כך נחרץ לנאציזם באירופה?

"היה משפט לא מזמן שבו ניצולי הפרהוד ביקשו להכיר בהם כנרדפי שואה ולחבר גם להם פיצויים כמו אלה שמקבלים יוצאי השואה. הם הביאו הוכחות לכך שהפרהוד נגרם עקב הסתה נאצית שהייתה בעירק. עירק הייתה מאוד מוסתת. רדיו ברלין שידר בערבית בעירק יום יום במשך מספר חודשים, היו בעירק תנועות נוער לאומניות שחלקו מניפסט עם הנאציזם, עשו את אותה הנפת יד שמזוהה עם הנאצים, הספר של היטלר, 'מיין קאמפפ', תורגם לערבית ופורסם באותה תקופה בעירק.

"עירק הפכה לאומנית ופרו נאצית מהסיבה הפשוטה שהאנגלים שלטו בעירק באותה תקופה. הגרמנים, כמובן, רצו גם הם את האחיזה בעירק כמקום אסטרטגי וכמקום הבא שאליו הם יגיעו אחרי שיגמרו לכבוש את אירופה ואת רוסיה. בעירק היו לאומנים ערבים שמאוד התנגדו לנוכחות של האנגלים בעירק, שעדיין לא הייתה מדינה עצמאית באותן שנים, ובתהליך דומה לזה שקרה בפלשתינה עם השלטון הבריטי, הם נלחמו כל הזמן להוציא את הבריטים מעירק.

"כמו במשפט, 'אויבו של אויבי הוא חברי', הגרמנים תמכו בלאומנים המוסלמים שעשו מהפכה ונלחמו באנגלים. במלחמה הזו הלאומנים הפסידו, והיהודים נתפסו מבחינתם כגיס חמישי - הם היו בעד האנגלים, כי בטח שהם לא יהיו בעד הגרמנים. הם פחדו שהיטלר יגיע לעירק, הם שמעו כל מיני אזהרות שאמרו להם, חכו, חכו, היטלר יסיים את היהודים באירופה ויגיע אליכם. כלומר הייתה מין תחושה שזה יכול להגיע אליהם. באותה תקופה הגיע לעירק גם המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני, שגורש מפלשתינה והיה חבר של היטלר, כך שהייתה איזו מגמה שהשלב הבא של גרמניה זה מדינות ערב. גם כדי להשתלט, כמובן, על מקורות הנפט, ועל הדרך להרוג את היהודים."

בואי נקשור את כל הרקע הזה להצגה

"ההצגה מתחילה בפרהוד. בדיוק הסתיימה המלחמה בין האנגלים לבין המוסלמים. המוסלמים הובסו והאנגלים הגיעו לפאתי בגדד ואז נוצר איזשהו ואקום שלטוני. לא היה שליט כי המלך ברח חודש לפני כן, והאנגלים ישבו בפאתי העיר, לא נכנסו לתוכה, ואז התסכול של כל הלאומנים המוסלמים יצא על היהודים, שבדיוק חגגו את חג השבועות. מבחינת היהודים המלחמה נגמרה, הם שמחו ונשמו לרווחה כי הם מאוד חששו מכך שהגרמנים ייכנסו לעירק, יצאו לרחובות בבגדים לבנים ולא הבינו שעומד לפרוץ פוגרום.

"בתוך כמה שעות כל בגדד הפכה לתוהו ובוהו. התחילו לטבוח ביהודים בבתים, ברחובות, באוטובוסים. במהלך שלושה ימים חנויות נבזזו, נשים נאנסו, תינוקות הוטחו לקירות. זה היה פוגרום מזעזע, שבר גדול מאוד לקהילה, והכי נורא בסיפור הזה הוא שהאנגלים שישבו בפאתי העיר ראו את כל הפוגרום ולא עצרו את זה. פה היהודים הרגישו שהם נבגדו כי הם היו לטובת האנגלים.

"עד אז הקהילה היהודית הרגישה עצמה לאומנית לחלוטין, עירקית ונאמנה למולדת, אבל אז קמה המחתרת הציונית בראשותו של שלמה הלל, שהמטרה שלה הייתה שיותר לא יקרה פוגרום כזה כי בפעם הבאה שיבואו לטבוח בנו יהיו לנו נשקים ונוכל להגן על עצמנו.


סדאם סוגר מעגל
 
"המחזה מתחיל בשנת 91, כשהטילים של סדאם חוסיין ברמת גן רודפים אחרי המשפחה העירקית, במין סגירת מעגל, ואחת הבנות אומרת, 'נולדנו עירקים ונמות מהעירקים. גם אחרי 40 שנה סדאם חוסיין רודף אחרי היהודים שלו ורוצה להרוג אותם'."

וזה, בעצם, הסיפור המשפחתי שלך, על כל גלגוליו המסקרנים כל כך עד שאני מתה לחטט ולשאול על כל עניין הצוואה

"זה סיפור בהשראת הסיפור המשפחתי... בדיוק לפני כמה ימים פורסמה בפייסבוק ידיעה שארכיון המדינה מחפש שלוש בנות יהודיות שעלו לארץ בצורה בלתי לגאלית בשנת 46', נעצרו פה על ידי הבריטים, נכנסו לבית המעצר בטבריה וגורשו בחזרה לעירק. שמו תמונה שלהן ושאלו אם מישהו יודע מה עלה בגורלם. ואני מסתכלת בפייסבוק, ורואה מאה SHARE לדבר הזה, ואז מזהה שזו אמא שלי..."


מסמך שעל פיו הוברחו אמה ודודותיה של יצחקי מן הכלא על ידי ההגנה, אוסף פרטי






היא זכתה ליהנות מהמחזה שכתבת?

"לא. ההורים שלי נפטרו. כל התחקיר הזה התעורר אצלי אחרי שהם נפטרו. כמו גם הגעגועים שלי לשפה הערבית, שאני מבינה אותה, אבל אף פעם לא השתמשתי בה. אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מישהי שדוברת ערבית. יש לי שפה אבל התעלמתי ממנה. אז כל הדברים האלה התעוררו. אבא שלי, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, היה נוסע למצרים חמש פעמים בשנה בשביל לראות הצגות. הוא לא הלך פה להבימה או לבית ליסין. ועכשיו ההצגה הזו כבר מופיעה למעלה ממאה הצגות, והכל בהיכלים גדולים של חמש מאות ושש מאות איש. השנה נקבל תמיכה בפעם הראשונה, אבל עד עכשיו זה היה על הכתפיים שלי. שרדנו ממכירת הכרטיסים."

ומה הדבר הבא על הפרק?

"יש עכשיו עוד מחזה שאני כותבת, 'פרדס כץ רמת אביב', על המעבר של המשפחה שלי מפרדס כץ לרמת אביב. עברנו אבל זה היה רק מעבר פיזי כי לגמרי נשארנו בפרדס כץ, והמחזה הבא שיוצא, בדצמבר, הוא 'צבע המים', שכותבת גורן אגמון ומביימת הדר גלרון על הגירוש של תימני כנרת."

כל כך לא נעים לי להגיד לך שאני לא יודעת כלום על זה...

"בדיוק. ויש כל כך הרבה סיפורים כאלה. זה מחזה שהזמנתי על פי עבודת דוקטורט שעשתה פרופ' סמדר כהן על התימנים שחיו בכנרת ב 1912, וגורשו. קבוצת תימנים, 18 משפחות שהגיעו מתימן בעקבות פעמי המשיח, עם אידיאולוגיה משיחית דתית, התיישבו בכנרת ובדיוק שנה לאחר מכן הגיעה כל קבוצת כנרת, החלוצים הרוסיים שהאידיאולוגיה שלהם הייתה שונה לחלוטין. הם רצחו את אלוהים. ושתי הקבוצות האלה לא יכלו להתחבר. לקח שמונה שנים והם גרשו את התימנים למרמורק ברחובות. יצא להם, אמנם, טוב, מבחינת המקום שהם נמצאים בו, אבל זה עדיין פצע. עד לפני כמה שנים הם לא היו מוכנים אפילו לשים שלט שהיו שם תימנים ש-18 שנים ייבשו את האדמות, ניקו את הקרקע, הזיזו סלעים, סללו כבישים. קבוצת כנרת ניסתה להתכחש לסיפור הזה."




גילית יצחקי, צילום:
דליה גל סברדלין


"התיאטרון קצת גווע בארץ"

 
יש משהו מאוד מרגש בזה שהתיקון התרבותי או המשפחתי שאת עושה דרך העלאת המחזה, עושה לך גם תיקון אישי ומחזיר אותך לבמה

"לחלוטין. כי אני חוזרת לבמה ומבינה גם מה אני רוצה לשחק, ולמה לא שיחקתי כל כך הרבה שנים. גם כסטודנטית ב'בית צבי' עשיתי בעיקר רוסיות, המאמא של הזונות, או רעות כאלה, כמעט ולא תפקידים מרכזיים, כי מה כבר אפשר לתת לעירקית עם צבע העור שלי? בטח לא את יוליה... לעשות קריקטורה של פרחה או זונה או איזה עבריינית, זה פחות או יותר התפקידים שהוצעו לי בגלל גוון העור הבעייתי שלי, שהיום הוא לא בעייתי אבל אז הוא היה.

"אז זה כיף גדול מאוד. באמת אחרי הרבה מאוד שנים שלא הייתי על במה, אני עולה עליה, ובתפקיד של אמא שלי, כשאני משחקת את הבית שלי. זה מאוד מרגש. זה לחזור, כביכול, להאמין בטעם האמנותי שלך, במה שאני רוצה לראות בתיאטרון. אני מגיעה לתיאטרון ואני רואה אנשים נרדמים שם, וזה עצוב. אני חושבת שהתיאטרון קצת גווע בארץ אם לא יבינו שצריך ללכת למקומות אחרים, שצריך לגעת באנשים.

"הקהל חיבק ומחבק את ההצגה הזאת בצורה שבאמת הפתיעה אותי. לא ציפיתי להצלחה שאליה זה הגיע. ציפיתי למשהו הרבה יותר קטן. חשבתי, אני עושה איזו הצגה נחמדה, אוקי, לא מקבלים אותי לא פה, לא שם, אז נפיק את זה לבד ונראה מה יהיה, ופתאום זה כדור שלג שמתגלגל.
"אנשים באים ואומרים לי לפעמים, 'אני מרגיש שיכולתי לעלות ולשחק שם אתכם, כי זה הבית שלי. זו השפה שלי'. כל אחד מרגיש שזה הסיפור שלו, כי זה קורה פה. עם ההורים של כולנו. ועל הדרך אתה מקבל גם איזה סיפור היסטורי מעניין." 
  
 

ההצגה תתקיים ב-4 במרץ 2020 ב-20:00 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6420955, 050-6398300  


 


למועדי מופעים >

07/07/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע