כמו בסצנה חלומית המתעקשת שלא להתפענח עד הסוף, שלושה רקדנים מופקרים, ומצפים לדבר מה שיקרה. על מנת לחקור מצב זה של הינטשות, הם עוטים על גופם קרעי זכרונות כוריאוגרפיים להם ניתן ואף ראוי לציית, ובאותה מידה – אין שום סיבה לעשות כן. העבודה מציעה מארג פרדוקסלי של קיומנו העכשווי, במעין פואטיקה אכזרית של המתנה, של החמצה, של חיפוש אחר נוכחות שנגנזה.