 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
קולנוע תיעודי |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: קרתי פיקס, גיי או`הרה |
הופעה ראשונה: 2010
ארץ מקור: ארה"ב
משך הופעה: 89 דקות
|
|
|
|
סטיבן מריט מקפיד לא להיראות כמו זמר מצליח: הוא נראה כמו השכן ממול, קצת עגלגל, עם כובע מצחייה ובגדים יום-יומיים ובלי אגו מתפרץ. אבל מריט הוא אמן ייחודי, משורר-זמר שקולו העמוק וכמה משיריו מזכירים במשהו זמר מדור אחר: לאונרד כהן. ושלא כמו כהן, מריט רחוק מלהיות מתבודד: הוא מנהיג של להקה, "השדות המגנטיים", ובעשרים שנות הפעילות המשותפת שלו ושלהם התפתחו ביחד, שינו סגנונות וכלי נגינה אבל הקו המוביל נותר: שירי אהבה שכותב מריט בהומור ואירוניה. למשל:
"אני אומר שאני אוהב / ומתכוון: תכבי את האור / אני אומר: בואי נברח / ומתכוון: בואי נישאר".
הסרט עוקב אחר מריט ולהקתו במשך 10 שנים ומתמקד בעיקר ביחסים המיוחדים שנוצרו בינו לבין חברתו ללהקה, קלודיה גונסון.
אנגלית, תרגום לעברית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|