|
|
|
 |
ארכיון הקאמרי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מאת: חנוך לוין
בימוי: אלדר זיו
מוזיקה: דני סנדרסון
תעתוק וניהול מוזיקלי: רות דר
תאום אמנותי: פליס רוס בר-לב
תחקיר ועריכה: רות דר |
הופעה ראשונה: 17 בינואר 2002
|
|
|
|
קומדיה על בדידות ואהבות אבודות. זניידוך מחפש כלה מסעירה אבל רוצה לישון כל הזמן. פלוציקה רוצה ללכת מחר לרבנות, בשש בבוקר, לפני כולם. חראבינו רוצה את פוליצקה. אויסטווינד רוצה את בולבה. זניידוך רוצה ולא רוצה את פוליצקה ואת בולבה. פוליצקה רוצה ולא רוצה את זניידוך ואולי גם את חראבינו. תאוות גדולות. אהבות יוקדות. זוהמה ואינטריגה. אף חתונה לא יוצאת מההצגה הזאת.
"מה פה החלום ומה המציאות? מה רציני, מה שטות?... מצד אחד אה, מצד שני בה, ובאמצע - אני".
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. הביקורת שלי
 | |  | | קומדיה על רווקים ורווקות נצחיים שמתקשים לאהוב דבר פרט לעצמם.
אורנה בנאי עושה את לוין כמו שאף אחד לא העיז לעשות עד היום. פלוציקה שלה מתיזה את הרפליקות של לוין באינטונציות ייחודיות, עם הגייה לא תקנית במאה אחוז ובהנאה גלויה. חלק מכל זה מוכר אולי ממחוזות טלוויזיוניים, אבל זה לא מפריע לרגע. הטקסטים של לוין, תחת שרביטם של במאים שאינם לוין, נוטים להשתלט על השחקן. המשחק, ולפעמים ההצגה כולה, הופכים אפעס ללא כל כך נחוצים אל מול ההברקות של המחזה. אבל העברית השתלטנית של גדול המחזאים לא מכניעה את בנאי (שכחו רגע מלימור), שמתגלה כאן כשחקנית לוין גדולה מהחיים שמפקיעה אותו משחקניו הקבועים, והופכת אותו ללוין הפרטי שלה. בכלל - אלדד זיו מצליח כאן להביא לוין אחרת. זה מתחיל בתפאורה, שמתכתבת עם דירות רווקים תל אביביות ולא עם תל אביב בחום דהוי משנות השלושים, נמשך עם הליהוק שנע בין הלויניות הקלאסית של רמי ברוך לבין חירות הדיקציה של בנאי; עם מסכת מגוחכת של ריקודי חיזור קורעים ועם הברקות בבחירה המוסיקלית (דני סנדרסון). כל זה לא מרכך את הצלפות השוט האופייניות ללוין במונולוג הסיום של זניידוך (ברוך), וההתכווצות בכסא היא בלתי נמנעת. דווקא בגלל זה, וגם אם זה לא הכי נעים לצאת את האולם חמצמצים, חבל שזיו בחר לחתום את ההצגה בשיר לנחמה שהשאיר אחריו שובל מיותר של מתיקות.
הוסף תגובה | |  | |  |
|
|
|
|