|
|
|
 |
ארכיון הקאמרי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
בשנת השישים של התיאטרון הקאמרי מעלה התיאטרון הצגה בהשתתפותה של חנה מרון, שמזה עשרות שנים מרגשת ומשעשעת עד דמעות דורות שלמים של צופים.
הדודה ואני הוא קומדיה מבריקה על בדידות. קמפ, בחור צעיר, מקבל מכתב מדודתו, קרובת המשפחה היחידה שנותרה לו, ושראה אותה רק פעם אחת בחייו לפני שנים רבות. הוא עוזב את עבודתו בבנק כדי לשהות לידה, לסעוד אותה בימיה האחרונים ולזכות בירושה. "זה שאת עוד לא מתה, הורג אותי" אומר קמפ לדודה המאריכה חיים. ההומור המאקברי יחד עם ברית הידידות האנושית שנרקמת בין הקשישה לצעיר, יוצרים מחזה פקוח-עיניים, אנושי מאד ורווי הומור מלא חיים.
ביקורות
"מצחיק ונוגע ללב. אל תחמיצו את הקומדיה הזאת". (דיילי טלגרף)
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (3 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 3. מאתגר
 | |  | | לא קל לדבר במשך שעה ורבע או כמה שזה, וליאור בהחלט מאתגר את עצמו בהצגה. חנה מרון מראה שלא חייבים לדבר כדי להעביר רגשות והזדהות. הבעיה של ההצגה עצמה נובעת מטעויות בימוי רבות. ראשית לקחת שחקן בעל משקל רב על הבמה כמו ליאור היא החלטה מתבקשת כאשר רוב משקל ההצגה נח על כתפיו אך עם זאת התפקיד עצמו הוא תפקיד מאוד של flow משמע מאוד רגשני ואוורירי, דבר שיוצא מליאור בג'סטות מעטות ובלתי מורגשות בתחילת ההצגה ובעצם ממש יוצא רק לקראת סוף ההצגה. כמו כן בחירת הבימוי שלתת קצב להצגה ע"י חלוקה לסגמנטים של חושך אינה ברורה ואינה עומדת בקצב של עצמה, כמו כן הבימוי הוא מאוד שבלוני במקום שבו יש פיתוי רב לקחת לקיצוניות, לדוגמה לדעתי בימוי החלק הראשון של ההצגה כולל התפאורה והטקסט כמורבידי היה הופך את החלק הראשון ליותר מעניין ויותר מוזר ומסקרן, השבלוניות נותנת לנו ולשחקן להתבסס רק על טקסטים, שבהצגות אינטמיות ועוד הצגות שהן כמעט הצגות יחיד צריך טקטס חזק במיוחד ועבודה על אינטמיות עם הקהל שלא נעשתה כאן. לדעתי דוקא ההצגה משעשעת ובתפנית (כאשר הדמות של ליאור מתחילה להתוודות על סיוטיה) מתחילה להסלים עם קצב והופכת למרגשת מאוד. מומלץ למי שאוהב הצגות קטנות.
הוסף תגובה | |  | |  |
| 2. חביב וזהו.
| | | | אתחיל בזה שההצגה מאוד קצרה- קצת יותר משעה וזה לכשעצמו פוגע בהנאה. ההצגה היא כמעט הצגת יחיד של ליאור אשכנזי מכיוון שחנה מרון כמעט ולא מוציאה מילה לאורך כל ההצגה- מה שמעצבן מאוד בשלב מסוים. ההצגה חביבה אולם מבוססת כולה על אפקט הפתעה נחמד שברגע שהוא מתגלה- אין יותר טעם בהצגה. בקיצור- אפשר לוותר בשקט.
הוסף תגובה | | | | |
| 1. אכזבה
| | | | ההצגה מאכזבת ויש תחושת החמצה.
ההצגה בנויה מסצינות כאשר ההפרדה ביניהן היא ע"י כיבוי אורות והחשכת האולם. הבעיה היא שמרוב ההחשכות, כאשר הסתיימה ההצגה, הקהל לא ידע האם זהו באמת הסוף או עוד תרגיל בימוי לא מבריק במיוחד. ההפסקות המרובות גרמו לקהל (וניתן היה להרגיש את תגובות הקהל) לאבד עניין בהצגה. בנוסף לכך שציפיתי כי שחקנית גדולה כל כך כמו חנה מרון תפגין נוכחות - אולם כל נוכחותה בהצגה הסתכמה בחמישה משפטים לאורך כל ההצגה. למען האמת באתי לצפות בהצגה בעיקר כדי לצפות בה - וזו הייתה אכזבה גדולה ! ליאור אשכנזי המנסה כל כך להצחיק לא כל כך מצליח. לסיכום - החמצה גדולה !
הוסף תגובה | | | | |
|
|
|
|