|
|
|
 |
מוזיקה בלוינסקי |
 |
|
|
|
| |
|
ג.פ. הנדל- אודה ליום ססיליה הקדושה - מוזיקה בלוינסקי |
|
|
|
|
|
| |
עריכה: פרופ` משה א` אפשטיין
הפקה: מעיין אמיר |
|
|
|
|
בתכנית:
הנרי פרסל - שיר מתוך "הסערה" ועוד ארבעה שירים, הנדל - "אודה ליום ססיליה הקדושה" לשני סולנים (סופרן וטנור), למקהלה ולאנסמבל כלי.
על תכנית הקונצרט
בין השנים 1683 - 1703 נהגו בלונדון לציין את יום ססיליה הקדושה, הפטרונית של המוזיקה (ועל פי המסורת גם ממציאת העוגב!), מדי שנה ב-22 בנובמבר.
המארגנים היו חברי אגודה שנקראה "האדונים אוהבי המוזיקה", אשר הזמינו יצירות עבור החגיגות האלה, שנושאן המרכזי היה כוחה של המוזיקה להשפיע על הרגשות.
המלחין האנגלי החשוב ביותר של התקופה, הנרי פרסל, כתב ארבע יצירות לכבוד ימי ססיליה הקדושה, ובין המשוררים שנטלו חלק בכך היה גם ג'ון דריידן, שחיבר שתי פואמות לאותם אירועים, אשר הולחנו לראשונה בידי מלחינים פחות ידועים היום, ג'ובאני בטיסטה דראגי וירמיה קלארק. הנדל בחר להלחין את הטקסטים האלה של דריידן בעצת ידידו, המשורר ניובורג המילטון, ובכך הוא חידש נוהג שנזנח כבר למעלה מ-30 שנה קודם לכן. ב-1736 הוא הלחין את "משתה אלכסנדר", וב-1739 את האודה ליום ססיליה הקדושה.
האודה (מיוונית-שיר הלל) נכתבה למעשה כהשלמה של היצירה הקודמת, שאורכה היה "רק" שעה וחצי, ובמושגים של הנדל ותקופתו, קצרה מכדי למלא תכנית (האורטוריות של הנדל נמשכות בדרך כלל כשעתיים וחצי עד שלוש שעות!), ושתיהן אכן בוצעו יחד ב-22 בנובמבר של שנת 1739.
הזיקה הזו בין שתי היצירות הביאה לבחירה בשם הנוסף של היצירה "משתה אלכסנדר" ,"כוחה של המוזיקה", ככותרת לקונצרט כולו, כי הוא מתאים באותה מידה גם לאודה, כמו גם לתוכן השירים של פרסל שיושמעו בתחילת הקונצרט.
זו גם הסיבה שהוחלט לשלב בין פרקי האודה פרק אחד (רצ'יטטיב טנור ומקהלה - Thus long ago) מתוך היצירה האחות- "משתה אלכסנדר". נושא הפרקים האמצעיים של האודה הוא כוחה של המוזיקה להשפיע על הרגשות, כאשר כל רגש מיוצג על ידי כלי נגינה אחר: הצ'לו מייצג את נגינתו המופלאה של יובל התנ"כי ("אבי כל תופס כינור ועוגב") שידע "לעורר ולרסן" את כל הרגשות כולם, החצוצרה (מיוצגת על ידי האבוב) מעוררת התלהבות לקרב, החליל מבטא את "עצב האוהבים שתקוותם אבדה", הכינור- את סערת הרגשות הנובעים מאהבה נכזבת, החליליות- "כמיהה ענוגה" והעוגב- רגשי התעלות דתית.
בפרקי המסגרת של היצירה בא לידי ביטוי הרעיון הפיתגוראי העתיק, שלפיו כפי שהמוזיקה וההרמוניה היו הכוח המניע העיקרי בהיווצרות היקום, כך יהיה להן גם חלק מרכזי בהתפוררותו באחרית הימים, ביום הדין.
למילות הסיום, המתארות את חלקה של המוזיקה כגורם לסופו של העולם ביום הדין: "…the dead shall live, the living die, and music shall untune the sky" נתן הנדל ביטוי מוזיקלי חגיגי ואופטימי, כראוי לאדם מאמין, המקבל בהכנעה את צו הגורל שנגזר בידי שמיים.
איתן דרורי, צילום: חמוטל וכטל
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|