"בשמונה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה הייתה שמונה. בתשע וחצי הסתכלתי בשעון והשעה הייתה תשע וחצי. באחת עשרה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרה לאחת עשרה.
"אמרתי לעצמי: אני רק אלך להציץ בבגאז', ואחזור. בחיים שלי לא ראיתי בנאדם מת, ומתי לראות איך זה נראה. התלבשתי חם, כי היה קור לא נורמאלי בחוץ. כפור. שמתי כפפות, כדי שלא יישארו טביעות אצבעות, ויצאתי החוצה. היה אור, אבל כולם עוד ישנו. רעדתי מפחד, אבל אני לא אחת שלוקחת את הפחד שלה ללב. פתחתי את המכסה של הבגאז' וראיתי שמיכת צמר כמו של הצבא. מהסוג הדוקר שאני שונאת. התחלתי למשש ופחדתי לנחש מה אני מרגישה. בסוף הסתכלתי פעם אחת למעלה, לראות שאף שכן מגעיל לא מציץ, והרמתי בבת אחת חלק של השמיכה".
הצגת יחיד בכיכובה של אלמה דישי בעיבוד בימתי לסיפור "יומן" מאת אורלי קסטל בלום.