"כשאני עוצמת עיניים אני רואה קיר והוא לא הולך לשום מקום וגם לא משנה צורה. כשאני עוצמת עיניים אני מדמיינת אותך בצד השני של הקיר. מחכה. אני יודעת שאתה שם, גם אם אני לא רואה אותך. אבל אם אתה כבר לא...?"
ארבע נשים מדברות על אובדן, מקיאות מילים וכשנגמר הכוח מתחילות לרקוד. מנסות להרגיש, לשתף, להתמודד.
ארבע נשים מחפשות מפלט מהחור. כל אחת כמו מושכת רכבת משא של החמצה. האחת חזקה יותר ומנסה למשוך למעלה בזמן שהשנייה מחפשת תשובות אצל השלישית שמזמן מנסה לשכוח, והרביעית בכלל עסוקה בלהדביק או אולי בלהנציח. ארבע נשים לוחמות, מנסות להוכיח שלא ישברו. שמה שלא הורג מחשל ומה שהורג אולי צריך היה לקרות.