עמוס אורן, חבר אקדמיה, מגיב להאשמות על אי נכונותם של חברי האקדמיה צפות בהצגות בפריפריה
40 הצגות ב-4 חודשים
ההתנפלות על חברי האקדמיה של פרס התיאטרון, בגין אי נכונותם (כביכול או למעשה, תיכף נראה) לצפות בהצגות של התיאטרונים המתמודדים באולמות הבית שלהם, מצאה אותי משתאה ונבוך.
כחבר אקדמיה כבר שנה שמינית, מעולם לא סירבתי או נמנעתי מלראות הצגה כלשהי במקום כלשהו. עצם הסכמתי להיות חבר אקדמיה מחייבת אותי לקבל את תקנונה ואת תנאיה, כולל נסיעות לנמלי הבית של תיאטרונים בירושלים, חיפה ובאר שבע, ה"פריפריה" הקלאסית שבין משתתפות הפרס. כשהשנה מצטרפת אליהם גם הפקה של המרכז לתיאטרון עכו.
יתרה מכך, אחד התנאים המפורשים של החברות באקדמיה, מחייב לצפות בכל ההצגות של תיאטרוני הפריפריה (בשנים הראשונות של הפרס, כשהאקדמיה הייתה מנופחת וכללה 120 ויותר חברים, היה מרווח התחמקות של אחוזי סף, אך לא ניתן דגש ל"כל ההצגות"), ולפחות באחת מהן בתיאטרון הבית שלה.
אולם כשהתיאטרונים עצמם מציעים לך מועדים ואולמות שונים ומשאירים לך את זכות הבחירה, טבעי שתתנהל מולם כפי שנוח לך. שהרי, מצד אחד, התיאטרונים עצמם לא מקפידים; ומצד שני, כשמועדים מתנגשים עם התחייבויות קודמות, של פרנסה או משפחה, זה לא תמיד מסתדר, במיוחד כשהחברות באקדמיה היא על בסיס התנדבותי. ועדיף לראות הצגה באולם כלשהו מאשר לא לראותה כלל.
אולי אני מיתמם, אבל ברגע שמאפשרים לי לבחור, אבחר במועדים הנוחים לי. ואם כבר חובה, אז היא חלה במשותף על התיאטרונים המשתתפים והנהלת האקדמיה, לנהל את המעקב אחרי הצפייה של החברים, ולחייב אותם לעשות את הגיחות בהתאם, גם אם זה לא מקל עליהם.
אבל בואו נבדוק לרגע, בזווית ראיה רחבה יותר, את חשיבות מקום הצפייה בהצגה. מצד אחד, ברור שהצגות נבנות על פי חללי הבית בתיאטרון המפיק אותם, וכל ניוד שלהם מצריך שינויים והתאמות, שלעתים מזומנות הם משמעותיים ביותר, במיוחד בהיבטים העיצוביים של תפאורה ותאורה. מצד שני, השאיפה של כל תיאטרון היא לצאת מנמל הבית שלו, לשווק את הצגותיו ו"למכור" אותן למפעלי מנויים ברחבי הארץ, שבהם ובאולמות שמשמשים אותם, הם מתרחקים אף יותר מהתנאים האופטימליים של אולמות הבית.
נכון שלצרכי התמודדות על פרסי התיאטרון, חשוב לתיאטרונים מאוד שחברי האקדמיה יראו אותם בתנאים המיטביים, כפי שהיוצרים התכוונו אליהם. אבל לצרכי שיווק, וברגע שישיגו את הזכות להשתמש בתארים "זוכה פרס התיאטרון" או "מועמד לפרס" כמנוף להבאת הקהל הרחב לאולמות, החשיבות הזאת פוחתת, אם לא מתייתרת. ויבוא מנהל תיאטרון אחד וינסה לשכנע אותי שאמנות התיאטרון חשובה בעיניו יותר מאשר אמנות השיווק שלה.
רוצה להגיד, שבשורה התחתונה, אין חשיבות רבה כל כך למקום בו רואים הצגה (אם כי זה לא מבטל את הצורך בהשתדלות לראות אותה בחלל עליו נבנתה), כיוון שהציבור הרחב, שמרביתו ממוקמת בפריפריה אגב, בלאו הכי לא יזכה לראות אותה בעיניו של חבר אקדמיה. אז מדוע שחבר אקדמיה לא יראה מראש את ההצגה בעיניו של צופה התיאטרון הממוצע? ומה הצביעות הזאת להשתדל יותר עבור חבר אקדמיה, ולהשתדל פחות (שלא להגיד לזלזל) בעבור המון חובבי התיאטרון, העדר שהולך בעקבות הביקורת ובעקבות הפרסים?
מצד אחד, כבר נאמר שחוויית התיאטרון היא חד-פעמית, אף הצגה אינה דומה לקודמתה וגם לא לזו שתבוא אחריה. מצד שני, עדיין לא ראיתי תיאטרון אחד שמציג מחוץ לביתו, מוסיף כוכבית (*) לצד שם הצגה שלו, שתזהיר כי ההצגה לא נבנתה לחלל בו היא מוצגת עתה...
ועם זאת איני מבטל את השאיפה לשוויוניות, שאינה נהוגה כרגע, מפאת יתרונם של התיאטרונים התל אביביים שנהנים מהפריבילגיה המעדיפה, שהצגותיהם ניצפות באולמות הולדתן. וכבר יצא לי, באחת הקדנציות הקודמות שלי, להתעמת עם אחד מתיאטרונים אלה, על שביכרתי לראות הצגה מסוימת שלו מחוץ לתל אביב, בטענה פריפריאלית שכיחה, שהעלאתה שם אינה שלמה. ואז אפשר לתהות: בשביל מה כל התחרות הזאת, אם הפרס נועד להצבה על שולחן המנכ"ל או בארון זכוכית במשרדי התיאטרון, בעוד בפועל, מסתובבת ברחבי הארץ הצגה אחרת, מקוצצת ומקוצרת, חוסכות בפנסי תאורה ובאביזרי תפאורה?
צד אחר של המטבע הוא המחזוריות בהתנהלות הפרס והוועד המנהל שבראשו. במקום להתחיל את המרוץ כבר באחד בינואר ולאפשר לחברי האקדמיה לראות את ההצגות לאורך כל השנה, מבחינת התיאטרונים בעלויות מחולקות ומפוזרות נכון יותר ומבחינת החברים במרווחי זמן ראויים לעיכול ולהתרשמות, הרכב האקדמיה מאושר רק בראשית השנה העברית החדשה, וכך נגזר על חבריה לצפות בשלושה-ארבעה חודשים ב-40 הצגות, כמות בלתי נתפסת וגם פסיכית, אפילו בעבור חובבי תיאטרון מושבעים. אנחנו לא מלאכים ורובנו גם לא אנשים צעירים, ואחר כך אנחנו מטרה להאשמות וכתובת לתלונות.
אני, לשמחתי, צפיתי ב"בוגד" של תיאטרון באר שבע (שיוצריה חוללו את המהומה הנוכחית) וב"אוכלים" של החאן, בזמן אמת, כשהגיעו לתל אביב בראשונה, עוד טרם נעשיתי שוב חבר אקדמיה. למרות שזה לא מנע ממני לראות שוב את "אוכלים" בירושלים כדי לרענן את זכרוני, וגם לא היה מונע ממני לצפות שוב ב"בוגד" בבאר שבע, לו רק נתבקשתי.
אבל גם נתבקשתי לראות הצגות - שמסיבות השמורות עם התיאטרונים המפיקים והנהלת הפרס אם מטעמי איכות וסיכויים, אם מטעמים תקנוניים (מינימום משתתפות, למשל) - כבר אינן מועמדות. חלקן הפקות, שעם כל היותי חובב תיאטרון, לא הייתי צופה בהן על חשבון זמני הפנוי.
"אוכלים", תיאטרון החאן, צילום: יח"צ
ההיבט ההתנדבותי
וזה מביא אותי לעוד עניין שראוי להתעכב עליו: ההיבט ההתנדבותי שבפעילות חברי האקדמיה. דומה שהתיאטרונים והנהלת הפרס מתייחסים לכך כעשיית חסד עם חברי האקדמיה וכטובה גדולה בכך שמאפשרים להם כניסה חינם, להם ולבני זוגם, לכל אחת מההצגות. אבל את ההוצאות הנילוות לא מציעים לממן.
נכון שחברות באקדמיה היא סוג של שליחות, שיש עמה הרבה אחריות ומחויבות, אך היא איננה צ'ופר, ולחברי האקדמיה, שעושים את מלאכתם בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס (למרות שבענייני פרסים עסקינן), מגיעות גם זכויות ו/או הטבות. מינימליות לפחות. לא בשכר עבודה, אלא לפחות בכיסוי הוצאות, אם לא בתגמול על ההשקעה בזמן.
נכון שהפרס אוהב להציג את עצמו כעני מרוד, כמעט פושט יד וכמחזר על הפתחים (של מוסדות תומכים ומסבסדים), כזה שבקושי מצליח להפיק טקס ראוי (וכזכור אף זכיין לא היה מוכן לצלם את הטקס אשתקד). אבל גם לו צריך להיות ברור שדרישתו לאחריות ולמחויבות מצד חברי האקדמיה (כמו לראות את כל ההצגות ולא רק חלק מהן, בתיאטרוני הבית שלהן) תהיה מעוגנת ומחוזקת יותר בעזרת של תגמול. ולא בשמיים.
כך לפחות נהוג בפרסי תיאטרון אחרים, "קיפוד הזהב" של הפרינג' או פרסי הבמה להצגות ילדים. ואל תצקצקו בלשונכם ותקלו ראש. הם אולי "נחשבים" פחות, הם פחות על סדר היום הציבורי, ובאמצעים שלהם קשה עוד יותר לגייס שופטים אליהם ולכן גם מספרם קטן יותר, אבל, ואולי משום כך, מכסים את הוצאותיהם. וזה רק מעמיק את המחויבות שלהם.
נכון ש-60 ויותר חברי אקדמיה הם עלות כבדה יותר (במקומות שהם "מבטלים" בכל הצגה), אך מדובר באולמות גדולים יותר ובמוסדות "עשירים" יותר, שיכולים להרשות לעצמם הזמנות. אבל מעבר לזוג הזמנות לכל הצגה, צריך לדעת להוקיר גם את ההתגייסות של חברי האקדמיה ואת ההשקעה שלהם בזמן. וכיסוי הוצאות על קילומטרז' ברכב פרטי, על חנייה (וכולנו מכירים את יוקר המחייה בחניוני מוזיאון תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל, היכל התרבות ולב דיזנגוף), ולפעמים עבור נסיעה במונית או בתחבורת ציבורית (ולא פשוט למצוא חניה מסודרת, שלא לדבר על ההסתכנות בדו"חות חניה ברחובות תל אביב, יפו וירושלים).
ואל תגידו לי, שיש מי שמוכן לעשות את זה בחינם. אל תבנו על הפופוליזם הזול הזה. עובדה שאנחנו עושים זאת בחינם (כרגע!) בכל מאודנו, ועדיין לראשי תיאטרונים ולאיגודי יוצרים למיניהם יש טענות על התפקוד, המחויבות והנכונות. לרגע חשבתי להקים ועד של חברי האקדמיה. אבל אין לי ספק, ש"המעסיק" שלנו - כלומר, מנהל הפרס כנציג הוועד המנהל שלו - היה מגרש את פעיליו מהאקדמיה...
הכי קל לגלגל אשמה-כביכול על חברי האקדמיה המפונקים. והם, כלומר אנחנו, אכן מפונקים, אם להצגה של "בוגד" בגני תקווה, חלקנו מסרב להגיע בכוחות עצמו וצריך לסדר למענו הסעה מתל אביב, מרחק של עשרה ק"מ. היה כבר זול יותר לכסות הוצאות של כל אחד מאיתנו, אבל זה היה נופל על קופתו הדלה של מטה הפרס. ועדיף מבחינתו לגלגל את ההוצאה לכיסו של התיאטרון המעוניין, שיינזק הוא.
מעניין, אגב, מדוע אין למטה הפרס קופה משותפת, שאליה מפרישים כספים כל התיאטרונים (בעיקר התל אביביים), ומטרתה לממן את ההסעות האלה. כי אם רק תיאטרוני הפריפריה מחויבים להוצאות כאלה, מן הראוי שהתל אביביים יסייעו להם במימונן לפחות בשם השוויוניות.
ואם גם כבוד שרת התרבות בעד הסעתם של חברי האקדמיה לאולמות הבית, שתתכבד ותסייע במימון של נסיעות אלה. שלא תסמוך על הצורך הנואש של אותם תיאטרונים להיות חלק מהמשחק ולא על אהבתנו את התיאטרון.
במחשבה נוספת: מה דעתכם לעשות אודישנים לחברי אקדמיה?