היוזמה לחלק את פרס הבמה להפקות, ליוצרים ולפעילים בתחומי היצירה והעשייה של הצגות לילדים ולנוער, עליה נתבשרנו רק השבוע, היא יותר ממבורכת. הוכחה חותכת לכך שלעולם לא מאוחר, גם לא לאחר 60 שנות מדינה, לפרסים בעלי היגיון. ובלבד שלא יהיו שרלטניים.
פרס חשוב ליוצרים, להורים ולילדים
הרעיון של פרסים להצגות ילדים, אינו חדש. הוא עולה, מציק ונדון בכל הזדמנות בה מוענקים פרסים להצגות לגדולים. התסכול הזה, של יוצרי תיאטרון, שלא מצליחים להרגיש שייכים ולהיכנס לחגיגה הגדולה של טקסי פרסים, כמו "פרס התיאטרון" מטעם התיאטרונים הציבוריים ואיגוד המפיקים העצמאיים, אינו חדש אחרי שיוצרי הפרינג`, שהוטרדו גם הם באותה מצוקה מקצועית ותדמיתית, הצליחו לפני שנתיים-שלוש להתבדל ולהקים פרס משלהם, מגיע תורם של "האחים הקטנים".
בגדול, מדובר באלפי יוצרים, פעילים ועובדים. שחלק לא מבוטל מהם עובר בפאזת "הצגות ילדים" כשלב חניכה הכרחי בהתמקצעותם, בזמן שעובר בין היציאה מבית הספר למשחק לבין חוזה כלשהו בתיאטרון רפרטוארי או אחר. מרביתם עושים זאת מתוך מחשבה להתנסות, להבשיל ולעבור לבמה הראשית, מה שאכן קורה בסופו של דבר, אך לא מעט מהם באים, נכבשים ונשארים, נדבקים בחיידק והופכים את ההצגה לילדים לדרך חיים - חינוך ואידיאולוגיה יותר מאשר פרנסה. לאלה ולשכמותם מגיע בהחלט טקס פרסים שנתי, מעמד בו פעילותם ועבודתם תזכה ולו רק לשעה קלה להכרה ציבורית, לאורות זרקורים ולכותרת בעיתון, בטרם יחזרו לשגרת היום הסיזיפית.
אך מעבר לרגעי ההנאה והנחת של העוסקים ב"הצגות ילדים", הזוכה העיקרי מטקס פרסים ראשוני שכזה הוא הציבור הרחב. כי לפרס שכזה, אם אכן יעלה על הפסים הציבוריים והתדמיתיים הרצויים והראויים, עשויה להיות תועלת עצומה שאינה נראית לעין כרגע. הוא חייב להיות נדבך ראשון והכרחי בבניית סדר ציבורי חדש, לניקיון הענף ממעורבותם של שרלטנים, חמדנים ופעילים גרועים. התעשייה הזאת של מה שנקרא "הצגות ילדים" - שבהיעדר תו תקן ל"הצגת ילדים" תלויה בגחמותיהם של מפיקים - פרוצה לכל דכפין, ורבים בה המזיקים על פני מביאי הברכה והתועלת. פרס כזה עשוי לבור את הבר מן התבן, להפריח את המוץ לכל עבר, לעשות סדר וניקיון ולקבוע אמות מידה, תו ורף של איכות ואם לא באופן רשמי וחד-משמעי, לפחות מבחינה תדמיתית ומטעמו של הענף עצמו (באחריות אסיטז` ישראל).
זה חשוב לא רק למפיקים וליוצרים, אלא גם לציבור העצום של הורים וילדים, שמהווה קהל מטרה ויעד, והולך לאיבוד בין מאות הצגות ילדים שנאבקות על תשומת לבו.
חינוך לתיאטרון טוב
מהבחינה הזאת לפחות, לא נורא אם מקצת מן ההפקות המועמדות לפרס הראשון, אולי לא עומדות בקריטריונים הנוקשים של דד-ליין, תאריך-ייצור. לטקס ראשון צריך ליצור קו התחלה חדש, להתחיל מנקודה בזמן. העיקר הכוונה ושיהיה מכובד. לא לפחד ולא להתרגש מטענות לכפילויות או לניגודי אינטרסים. כמו למשל, למה צריך פרס להצגת הילדים של השנה, אם יש כבר פסטיבל הצגות הילדים בחיפה? אפשר להסביר שבפסטיבל החיפאי מועלות בין 4 ל-7 הפקות חדשות בשנה, כמות בטלה בשישים לנוכח היצירה הרוחשת והמבעבעת בסצינה. וגם להוסיף שזה אינטרס של המדינה (משרדי החינוך והתרבות, המדור לתיאטרון ו"אמנות לעם") לשים דגש על חינוך לתיאטרון טוב כבר בגיל הרך.
אבל אפשר גם להזכירכם, כי גם ל"גדולים" יש יותר מטקס פרסים אחד בתיאטרון, ונציין רק את פסטיבל עכו הוותיק לתיאטרון ישראלי אחר ואת פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו". והמסקנה? צריך לברך על כל יוזמה ובלבד שתהיה ראויה, מנומקת ואחראית. כי מחר (הלוואי) עשויים היוצרים לטף ולגיל הרך להתבדל ולהכריז על פרס משלהם...
ומה על ההיגיון השיווקי?
שאלה מעשית אחת נשארת להטריד: האם הפרס הזה, שיוענק לראשונה ב-17 בחודש זה בתיאטרון מ.ר.א.ה בקריית שמונה, אינו מאוחר מדי - מהבחינה הטקסית והשיווקית - עבור שנת הלימודים הנוכחית? שהרי תכניות ההעשרה החברתיות-תרבותיות עבור התלמידים, בסיוע ובעזרת סלי התרבות למיניהם וגם באמצעות יוזמות עצמאיות - שהן הפלטפורמה העיקרית לפעילות הצגות הילדים - כבר בוצעו ברובן המכריע. וספק אם הבאזזז ויחסי הציבור סביב הפרס החדש יוכלו לעזור לזוכים בתרגום הפרסים והציונים לשבח להזמנות ולהצגות בשטח, שהן-הן התכלית והמטרה של פרסים מכל סוג שהוא.
בפרסים יש היגיון שיווקי. הזוכים משתמשים בהם, ובצדק, כמנוף לקידום ענייניהם. במקרה זה, חייב אני לציין,שנסתר ממני ההיגיון שמאחורי זימונו של טקס פרסי הבמה להצגות ילדים ונוער למועד הזה.
ואם כבר בשיווק עסקינן, אז פטור בלא כלום אי אפשר. הצעה לפרס. אחד הפרסים חייב להרים על נס שיווק יעיל. נושא מהותי, קריטי וקיומי להצגות בתחום זה. נוסף על הנחיצות בהגברת תשומת הלב למכירת הצגות ילדים, הכרה תדמיתית בשיווק עשויה לשדרג את הענף כולו.
22 הצגות מתמודדות על פרס התיאטרון לילדים ולנוער
01/09/2006
:תאריך יצירה
|