ציפי שביט שורדת כבר 40 שנה בתעשיית הבידור המקומית, התחום הכי קשה בתרבות הישראלית, והיא עושה זאת בהתמדה, ובאותה רמת חיוניות, הצלחה והשפעה. עמוס אורן חושב שהגיעה העת להעניק לה את פרס ישראל.
הבידור אינו בן חורג
כמדי שנה, גם במוצאי יום העצמאות תשס"ז, ה-59 למדינת ישראל, יתקיים טקס חלוקת פרסי ישראל בתיאטרון ירושלים, במעמד ראשי המדינה, נשיא, ראש הממשלה, שרים ומכובדים שונים. השנה יוענקו כעשרה פרסי ישראל על הישגים למופת ולמצוינות בתחומי התרבות והאמנות (אדריכלות ועיצוב, תקשורת ויוצרים בספרות התורנית), מדעי החיים ומדעים מדויקים ומדעי היהדות, הרוח והחברה.
בניגוד למחזוריות הנהוגה בחלוקת הפרסים בתחומים השונים הפרס על מפעל חיים -בזכות תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה - מוענק מדי שנה. עוד בניגוד לקטגוריות האחרות, שבהן (אם בגלל המחזוריות ואם בזכות ריבוי מועמדים ראויים) מצטבר "תור" של זכאים לפרס - וזוכה אחד בא תמיד על חשבון מועמד אחר - הדעת נותנת, וכמוה גם האווירה הציבורית, שברשימת ההמתנה לפרס על מפעל חיים, אין כמעט תחרויות, לא יריבויות ובקושי התנגדויות. לזוכים בו תמיד מגיע, כי הם נוגעים בכולנו (להוציא אשתקד, שבה הוענק אחד הפרסים לתזמורת האנדלוסית הישראלית, באקט פזיז ונחפז שעלה ממנו ריח עדתי ופוליטי).
כזו, אני מאמין, היא הבדרנית-מצחיקנית ציפי שביט, המועמדת המפתיעה-לכאורה שלי, לפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה. גם בהיעדר קטגוריה נפרדת לבידור (יוסי בנאי, למשל, הוכרז כחתן פרס ישראל לתיאטרון; ושלישיית הגשש החיוור הייתה כלה קודמת - ותקדימית! - על מפעל חייה בתרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה), בחירה בה תהיה בפירוש אמירה שהבידור אינו בן חורג לתרבות המתהווה כאן.
ה"מאמי" הלאומית הראשונה
ציפי שביט, כספית רועמת בת-בלי-גיל, שתחגוג באפריל הקרוב יום הולדת 60 (לא נכון!?), עושה זאת כבר יותר מ-40 שנה, בלהט, בהתלהבות, באהבה, במסירות ובהזדהות שלא פחתו משלהי שנות השישים ועד ימינו. תחילה כמצחיקנית בלהקה צבאית, בהמשך - כגיבורה, מחנכת ומלכה בלתי-מעורערת לילדים וטף, ולאורך כל השנים גם כבדרנית למבוגרים, באינספור הפקות במה ומופעי בידור, חלטורות, תכניות יחיד, הופעות רדיו וטלוויזיה, הצגות לילדים, בתקליטים, קלטות ודיסקים. בכולם הקנתה - בדרכה ההיפר-אקטיבית, המיוחדת והאופיינית - ערכים חיוביים של משפחה וחינוך, אהבה לחברה ולמדינה.
על ברכי ה"מאמי" הלאומית הראשונה, גדלו דורות של ילדים, שהפכו בעצמם להורים לילדים. במשך השנים היא קיבעה את עצמה כמודל חיקוי, אמת-מידה איכותית ורף מקצועי, אך בעיקר כברומטר של מצב-רוח מרומם לכל עת ומצב. בימים של מלחמות ופיגועים, בעתות אופוריה וחגים, בהופעות בתשלום וגם בהתנדבות ללא סייג וללא לאות ובמסירות אין קץ לטובת ילדים, נפגעים וחולים.
בזכות כישוריה האמנותיים - טמפרמנט בלתי-נלאה, כשרון מופלא לספר בדיחה, יכולות מימיקה, אלתור ועיתוי, ותכונות ייחודיות וחיוניות של מופרעות ילדותית שהפכה לתו היכר, ערך מוסף וסגולה נדרשת, ובזכות תכונותיה האנושיות - טוב-לב, חמימות, נדיבות, נתינה ללא גבול ויכולת למצוא את הטוב בכל אדם - שרדה שביט את כל הזמנים הקשים והתהפוכות של החברה הישראלית ושל האופנות, ההרגלים והשינויים בבידור, ההומור והצחוק המקומיים.
כשרון אי אפשר לרכוש, גובה אי אפשר ללמד, גם לא גישה אופטימית, כה מזוקקת וכה נחרצת לחיים. במציאות הישראלית הלא-קלה והכואבת על פי רוב, שביט - כמו הגששים - הייתה ועודנה חוח צחוק בין שושני הבכי. משב-רוח של אופטימיות וצידקת הטוב. כבר 40 שנה. מפעל חיים של ממש.
מועמדותה לפרס ישראל, גם אם עלולה להצטייר ככזו, אינה זילות למעמד המכובד. להיפך, היא מספקת לו ערכים חברמניים, ספונטניים, לא-מכופתרים, אפילו טרוויאליים משהו. וגם מקטרגיה (של ההצעה) ומתנגדיה (אם ישנם כאלה) של שביט, לא יוכלו למחוק את החיוך הענק שנמרח על פניהם לשמע שמה ולמקרא דברים אלה. בחירה בה תהיה עדות, הוכחה והכרה שגם לתרבות הצחוק הישראלית, שציפי שביט מייצגת עקבית ויוצאת דופן שלה, מגיע פרס ישראל. ונאום תודה שלה כנציגת הזוכים עשוי להניב רייטינג חסר-תקדים לשידור הישיר של הטקס.
המועד האחרון להגשת מועמדות הוא יום חמישי ה-9 בנובמבר. מישהו נכון להרים את הכפפה? תקנון וטפסי הגשה במשרד החינוך, ירושלים, 91911, וגם בדוא"ל. בהצלחה!
עמוס אורן
13/10/2006
:תאריך יצירה
|