עלי מוהר השאיר אחריו שירי אהבה עירוניים ואירוניים, חלל גדול כבעל טורים בלתי נשכחים ב"העיר", ובל נשכח – גם כמה שירי כדורגל נפלאים. עמוס אורן נפרד.
פילוסוף של החיים העירוניים
ספק אם התרומה של עלי מוהר לזמר והפזמון הישראלי היא כה גדולה וקריטית כפי שניסו לייחס לו ההספדים שלאחר מותו. אמת, הוא חתום על עברית נפלאה, על שירים מרטיטים ונצחיים, ועל הסתכלות, רגישות ותבונה שאין כמותן, אבל ספק אם היה מה שאנחנו מגדירים, בפזיזות נלהבת ומתלהמת, ענק.
אולי מן הבחינה התרבותית, אך לא מן הבחינה הכמותית. למרות כתיבתו המבריקה והייחודית, מוהר לא כתב שירים במאסות, לא לכל אחד ולא לכל דיכפין. התוצרת שלו שירתה שכבה די-מצומצמת של מלחינים ומבצעים, מאוד מובחנת, מזוהה ומשויכת. בעיקר עבד עם אריק איינשטיין ובאי ביתו ועם יוצאי להקת "כוורת" (רכטר, גוב ושמיר). חברים, מה שקוראים. ולא מבחינת אישיותו, הביישנית, הצנועה, המופנמת והמתרחקת מאורות הבמה.
אך עלי מוהר היה עדי, מתנה, שי ליודעי חן מהו. לשיריו היה חותם ברור ובלבדי, כמו פנינים ייחודיות ומושלמות. הוא היה אמן השפה, קוסם של מלים, להטוטן של חרוזים. יצירה שנשענה על אהבה עצומה לעברית ובקיאות מעמיקה בשפה, על קשב-רב לצלילה ולניגונה, על השכלה רחבה ותחומי עניין רבים, וכמובן על וירטואוזיות בכתיבה ובחריזה.
מוהר היה יוצא דופן בנגיעתו הרכה, הרומנטית והמעודנת. מיושנת-משהו אך אינטימית ביותר, הולמת את דמותו השקטה, נעימת ההליכות, נעדרת המאצ`ואיזם. אהבת המולדת ואהבת האדם, הומור, עליצות וזחיחות דעת מנומקת שימשו אותו בכתיבת שירי אהבה עירוניים ואירוניים, שבהם השתקפה גם ארומה אירופית, סולידית, תרבותית ומהוגנת.
כל אלה שירתו אותו גם בכובעו האחר, כעתונאי וכבעל טור. אפשר שמחוץ לתל-אביב ולגוש-דן לא נחשפו דרך קבע לכתיבתו השוטפת ב"העיר" של רשת שוקן, אבל תרומתו ומשמעותו של עלי מוהר היה יותר כעתונאי מאשר כפזמונאי. כדודו גבע שהלך לעולמו לפני שנתיים, וכתב-אייר גם הוא באותו מקומון, מוהר היה מתבונן חברתי, פובליציסט והגיגן, פילוסוף של החיים העירוניים. חד ובהיר, מלא אהבה וחמלה, תשומת לב והבנה, והמון חוש הומור.
כדורגל כתרבות
קווי האופי והתכונות של מוהר באו לידי ביטוי מושלם גם בטור הספורט יוצא הדופן והנהדר שלו "בשער", באותו המקומון. בניגוד לרבים מאיתנו, שחוטאים בכתיבה על ספורט, נקודת המוצא של מוהר הייתה שונה ואחרת, פילוסופית ומרתקת, דווקא משום שבזה לתוצאות, למספרים ולהישגים, ובנתה תובנות רוחניות-קיומיות באמצעות דיאלוגים פיקטיביים.
את אהבתו לכדורגל בכלל ואת אהדתו להפועל תל-אביב ולמנצ`סטר יונייטד בפרט, הוא הפך לפיוט. הוא התייחס לכדורגל כתרבות. אם לא בפרקטיקה - שהיא, למרבה הצער, קצת בעייתית במחוזותינו - לפחות ברומנטיקה. מוהר הכיר במציאות אך ראה דרכה והמריא מעליה, באותה גישה תרבותית אירופית, מנומסת ומנומקת, שבקושי מרשה לעצמה להתלהם, אך תמיד באיפוק ובאירוניה. הקווים לדמות אוהד הספורט שהוא שירטט, שאפו למודל אוטופי, משכיל ורחב אופקים, רחוק מהדימוי של הגברתן האלים, מהיר החימה וצר המוח שמאכלס דרך קבע את יציעינו. ואולי בזכותו נחשבים אוהדי הפועל תל-אביב לאינטליגנטים ביותר בספורט הישראלי.
מוהר הותיר אחריו שירי כדורגל נפלאים. מופתיים ומלאי אמפתיה. ברזילאים באופיים, עם קצב פנימי מהפנט ונמסך בדם. ב"אמרו לו" כתב על אהדתו למודת האכזבות ורווית התסכולים להפועל תל-אביב (הרגשה משותפת לו ולמבצע, אריק איינשטיין); "ואלה שמות", שכתב במהלך מונדיאל 1990, ובו ליקט וחרז, כבמלאכת מחשבת, שמות של יותר מ-120 כדורגלנים בינלאומיים, בשורות וירטואוזיות, להמנון כדורגל נצחי, על-זמני, שנשמע עד היום (גם הוא בפי איינשטיין) בהשתאות; וגם את "אם יוולד לי ילד"(המוכר בביצועו של גידי גוב), על כמיהתו לבן, לילד, שיידע איך לעצור כדור מן האוויר, וגם יגיע לנבחרת, או שלפחות לסגל...
חסרונו יורגש בטרומפלדור
בחייו וגם במותו, עלי מוהר לא היה מגדולי האומה. הוא לא היה ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי או פן, גם לא אלתרמן, למרות שבאבחנתו, בחריזתו ובכתיבתו נחשב על ידי רבים כממשיך דרכו הבולט והמוצלח. אבל הוא היה, בחייו וביצירתו, התגלמות התל-אביביות, אולי יותר מרבים מהם. ומאוד משונה שדווקא הוא נטמן בחולון, בבית הקברות המתועש, חסר הייחוד והחן ביותר בגוש דן, ולא בבית העלמין האינטימי והישן, ספוג האווירה וההוד של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור.
גם אם הייתה זו בקשת המשפחה, חבל שעיריית תל-אביב לא עשתה את המאמץ הנדרש כדי לקבור את בנה היקר והאוהב בטריטוריה שלה. באקט של תודה תרבותית ובידיעה שנכסים - גם רוחניים - לא מעבירים למקומות אחרים. גם במחיר הפיכתו למקום של עלייה לרגל (ומי הראשון בפניו יציגו אוהדי הפועל צלחת אליפות או גביע אופ"א?). עלי מוהר היה ראוי למעט הכבוד הזה. הוא היה התל-אביביות. למרות שיש לי הרגשה שהוא בטח היה משכנע אותנו, בדרכו הנעימה ובאירוניה המושחזת שלו, שאין דבר תל-אביבי יותר מאשר להיקבר בחולון.
עמוס אורן
פינת גורדון נפרדת מעלי מוהר
08/12/2006
:תאריך יצירה
|