ריבוי המועמדויות שמציגים התיאטרונים השונים לפרס התיאטרון אינו מעיד בהכרח על איכות אמנותית. עמוס אורן פותח קופה
מרוץ ההישגיות והמסלקה
רשימת המועמדים לפרס התיאטרון ה-12 הושלמה. הטקס יתקיים ב-4 באפריל בתיאטרון “גשר”. המועד האחרון לצפיית חברי האקדמיה ב-35 ההצגות המתמודדות הוא ה-18 בפברואר. ההצבעה, ב-18 קטגוריות שונות (השנה אין מחזמר), תסתיים ב-25 בחודש זה.
כאמור, בבסיס הנתונים 35 הצגות, הנחלקות לארבע קטגוריות: 17 מתמודדות על פרס הצגת השנה _ “גפן בלאדי”, “היה או לא היה”, “הרטיטי את ליבי” ו”זה הים הגדול” (מטעם הקאמרי), “איש הגשם”, “גוד ביי אפריקה”, “דולפינים” ו”נערי ההיסטוריה” (בית ליסין), “יאשקע מוזיקנט” ו”ילדי הצל” (יידישפיל), “דלתות נפתחות” (באר שבע), “יאקיש ופופצ”ה” (גשר), “סונטת סתיו” (הבימה), “אותלו” (החאן), וכן שלוש קו-פרודוקציות: “אנה קרנינה” (באר-שבע והבימה), “חברון” (הבימה והקאמרי) ו”גשם שחור” (אנסמבל תיאטרון הרצליה ותיאטרון חיפה); שבע מתחרות במסלול הקומדיה - “החותנת” ו”39 המדרגות” (הבימה), “אתה צעיר רק פעמיים” (באר שבע), “סופשבוע עם תום” (בית ליסין), “הבן הבכור” (גשר), “הכתובה” (הקאמרי) ו”נישואים” (החאן); שבע נוספות במסלול העלאה מחודשת - “הנהג של מיס דייזי” ו”תמונות מחיי נישואין” (הבימה), “הנערה מן הכפר” (באר שבע), “האגם המוזהב” (בית ליסין), “מותו של סוכן” (הקאמרי), “פיגמליון” (חיפה) ו”הילד” (עכו); וארבע להצגת הבידור - “המוח הגברי” (טלית הפקות והבימה), “מזל טוב יידן” (יידישפיל), “מלחמה” (צוותא) ו”אבניו Q” (קרן אור והדרן).
אפשר לתהות, כרגיל, על אמנות הסיווג. מדוע למשל, “אותלו” ו”יאקיש ופופצ`ה” מועמדות להצגת השנה ולא ב”העלאה מחודשת” כמו “מותו של סוכן”, “האגם המוזהב” או “פיגמליון”. האם זו שאלה של יוקרה או השלמה עם סיכויי זכייה? באותה מידה אפשר לתהות מדוע “הילד” (של עכו) נחשבת העלאה מחודשת (תזכירו לי מתי הועלתה לראשונה?) וכנ"ל גם “הנערה מן הכפר”, שמוצגת לראשונה בעברית (אחרי “בית צבי”...), אחרי שהוצגה ביידיש בשם “חסיה היתומה”. ואולי הגיע הזמן לעדכן את התקנון ולהפריד חד-משמעית בין מקור והעלאה ראשונה, לבין קלאסיקה והעלאה חוזרת.
בהיעדר קטגוריית מחזמר השנה, מצטיירת קטגוריית הבידור כלא מאוזנת ובעיקר כמשונה. מה הקשר בין מופע סטנד-אפ (לא בדיוק, אבל מזכיר) של אבי קושניר (“המוח הגברי”), אופרת רוק כואבת (“מלחמה”) שמצד אחד היא המקורית היחידה בקטגוריה אך מנגד אין לה דבר עם בידור במובנו הצר (אגב, איך זה אופרת-רוק ללא מועמדות בקטגוריית עיצוב המוזיקה? מישהו בצוותא נרדם או סתם היה חירש?), מחזה מוזיקלי סאטירי מיובא (“אבניו Q”) והצגה מוזיקלית ביידיש (“מזל טוב יידן”)? דומה שהשנה זו מסלקה של הכל מכל וגם לכל מה שלא ראוי לקטגוריה אחרת. בקיצור, לא הצגת בידור אלא בדיחה תפלה.
איך שלא יהיה, המועמדויות בשאר הקטגוריות חייבות להיות נגזרות של הפקות אלה. כלומר, אי אפשר להגיש מועמדות של מי שאינו שייך לאחת מ-35 הצגות אלה. וכך, למשתתפים במירוץ ההישגיות (ומה הוא פרס התיאטרון אם לא תחרות לסיכום השנה?), הנתונים המספריים מלמדים שלקאמרי שבע הפקות (כולל אחת משותפת עם הבימה), גם ל”הבימה” שבע הפקות (לא כולל “המוח הגברי”) כששתיים מהן משותפות (עם הקאמרי ועם באר-שבע) ואילו לבית ליסין שש הפקות ללא שותפים. לבאר שבע ארבע הפקות (כולל המשותפת עם “הבימה”), ליידישפיל שלוש הפקות, לגשר ולחאן שתי הפקות כל אחד, וגם לחיפה שתיים, אך אחת משותפת (עם הרצליה).
מועמדויות של אגו
כצפוי, שלושת התיאטרונים התל-אביביים הגדולים, מובילים במספר המועמדויות: בראש, הקאמרי עם 57 מ-6 הצגות, לא כולל 16 המועמדויות של “חברון” (מספר השיא לשנה זו; מספר דומה גם ל”היה או לא היה” ב-13 קטגוריות שונות) המשותפת עם “הבימה”. ל”הבימה” 41 מועמדויות מ-5 הצגות, לא כולל אלה מההפקות המשותפות “חברון” (16) ו”אנה קרנינה” (עם באר-שבע; 14 מועמדויות). לבית ליסין 39 מועמדויות מ-6 הפקות. אחריהם החאן עם 18 מועמדויות (לשתי הפקות, האחוז הגבוה ביותר!), 14 מועמדויות לגשר (על שתי הצגות) ולבאר שבע (על ארבע), 10 ליידישפיל (3 הצגות).
לנתונים אלה אין משמעות אמנותית או איכותית. חשיבותם, אם בכלל, היא מטעמי אגו, של מנהלי התיאטרונים, שיוכלו להתגאות למי יש יותר. בפועל, ריבוי המועמדויות מעיד על חוסנו הכלכלי של התיאטרון המגיש, על שאפתנותו לזכות בפרס ועל נכונותו להשקיע במועמדויות, כיוון שכל אחת מחויבת ב”דמי הרשמה” של 650 ש`. כך שאם הקאמרי מציג 57 מועמדויות באופן עצמאי, זה אומר שהן “עלו” לו יותר מ-37000 ש` (וזה לא כולל את חלקו היחסי, אם בכלל, במועמדויות “חברון” המשותפת עם “הבימה”). לא כל תיאטרון יכול להרשות לעצמו הוצאות (יחסיות, כמובן) שכאלה. כש-6500 ש` ל-10 מועמדויות נראים הון עתק והוצאה חריגה עבור היידישפיל, תיאטרון ספורטיבי (נוכח נכונותו להתמודד במגרש של הגדולים) אך לא עשיר, לשון המעטה. לשם השוואה, הקאמרי הוציא יותר, 8450 ש`, רק על 13 המועמדויות של “הרטיטי את ליבי”.
העיונים ברשימות המלאות של הקטגוריות מעלים - לפחות עד בחירת האקדמיה ופירסום המועמדים הסופיים - הרהורים שונים לגבי שנת 2007 בתיאטרון הישראלי. למשל, הדלות המאכזבת של “הבימה” - תמהיל של היעדר עצמאות, מיעוט במחאות מקורית והישענות על תרגום והעלאות מחודשות. רק הצגה אחת (“סונטת סתיו”), בעצם שלוש (עם הקו-פרודוקציות) בקטגוריה הראשית; ארבע בקטגוריות הנחשבות פחות - שתיים בקומדיה, שתיים בהעלאה - וכולן מתורגמות. ורק מחזה מקורי אחד (“חברון”). מצד אחד, מגלה התיאטרון הלאומי נאמנות כלשהי לקלאסיקה מודרנית, מצד שני בחירותיו במחלקת הקומדיה שנויות במחלוקת. “הבימה” גם נעדר באופן תמוה ומאכזב (ואולי לא?) מקטגוריות השחקנים המבטיחים. רק הקופרודוקציה “חברון” מצילה במשהו את המצב עם אפרת אביב כשחקנית ועידו רוזנברג (שוב הוא? כל שנה? נראה שעד שלא יזכה בתואר הזה, לא יפסיקו להגיש את מועמדותו) כשחקן. זה כל היבול הלאומי?
לעומתו, התיאטרון הקאמרי העלה הילוך בטיפול במחזאות מקורית, ומוביל את הקטגוריה הזו, עם ארבעה מועמדים: אמנון לוי ורמי דנון (“גפן בלאדי”), עדנה מזי”א (“היה או לא היה”), יוסף בר-יוסף (“זה הים הגדול”) וחנוך לוין ז"ל (“הרטיטי את לבי”). מקדים את מצטיין השנים האחרונות, תיאטרון בית ליסין, עם שלושה מחזות: “גוד ביי אפריקה” (הלל מיטלפונקט), “דולפינים” (מאיה שעיה) ו”סופשבוע עם תום” (בן לוין). משלימים את קטגוריה מסקרנת זו שני מחזות מדוברים: “גשם שחור” (של שמעון בוזגלו) ו”חברון” (של תמיר גרינברג).
אינפלציות בשחקני המשנה
הקטגוריה האינפלציונית ביותר היא שחקן המישנה, עם 33 שמות שונים מ-23 הצגות. חלק מהמועמדויות בקטגוריה זו הן מופרכות, תמוהות, לא מושכלות וחסרות סיכוי, שהקו המנחה (והבזבזני!) בהגשת חלק מהן הוא כמדומה לא להסתכסך עם שחקנים (לפעמים שניים-שלושה מתוך אותה הפקה, כמו אלי גורנשטיין, אמיר קריאף ויוסי גרבר מ”היה או לא היה”, אלון דהן, גאסן עבאס ויוסף סווייד מ”חברון”, אלכס אנסקי, יובל סגל ורמי הויברגר מ”אנה קרנינה”, מורדי גרשון, עודד קוטלר ורפי תבור מ”נערי ההיסטוריה” וגם יפתח קליין ומיכה סלקטר ב”מותו של סוכן” ו”אלכס סנדרוביץ וסשה דמידוב ב”יאקיש ופופצ”ה”) ולהעביר את ההכרעה להחלטת האקדמיה. במקום להשקיע מחשבה ולהגדיל סיכויים, כמו למשל שעשו ב”פיגמליון”, שם הסתפקו במועמדות אריה מוסקונה ולא הגישו כלל (לא כאן ולא בקטגוריית השחקן) את אלון אופיר ואלי דנקר.
אינפלציה גם במספר המועמדויות בקטגוריית שחקנית המישנה. 22 שמות מ-18 הצגות, כש”אנה קרנינה”, “חברון”, “החותנת” ו”היה או לא היה”, עם שתי מועמדות כל אחת (דורית לב-ארי והילה וידור, נינה קוטלר וקלרה חורי, אורנה רוטברג ואסנת פישמן, ועירית קפלן ורבקה גור - בהתאמה). לגמרי לא במפתיע, הפקות אלה שייכות לשני התיאטרונים ה”עשירים” ביותר, הבימה והקאמרי. בזבוז כבר אמרנו?
קצת יותר מועמדויות, 23, בקטגוריית הבימוי, אך הן שייכות ל-19 במאים “בלבד”, כשאלון אופיר, אודי בן משה, דדי ברון ומיכה לבינסון עם שתי הצגות כל אחד, ולא באותם תיאטרונים (“החותנת” ו”פיגמליון”, “הרטיטי את לבי” ו”נישואים”, “דולפינים” ו”זה הים הגדול”, ו”מותו של סוכן” ו”נערי ההיסטוריה”, בהתאמה). זו תהיה אחת הזירות המרתקות והיוקרתיות בהצבעה, ממש כמו קטגוריית השחקן הראשי, שגם בה 19 מועמדים) ושפע שחקנים מצוינים, שזו הייתה ללא ספק השנה הגדולה שלהם. שתי הערות: אחת - לשתי הצגות, “חברון” ו”39 המדרגות”, שני מועמדים כל אחת (יגאל שדה ומכרם חורי ואבי קושניר ומוני מושונוב), וההשגות בעניין מועמדויות שחקן-המישנה תקפות גם כאן. לחילופין כדאי לקחת דוגמה מהבחירות המדויקות, הממוקדות והבלתי מתפרעות של בית ליסין (ששון גבאי ב”איש הגשם”) וגשר (משה איבגי ב”הבן הבכור”), שמלמדות שלא צריך לשלוח מועמד מכל הצגה לכל קטגוריה; שנייה - לפחות שישה בדרנים מובהקים כלולים ברשימה זו, חלקם (מבלי להזכיר שמות) ללא הצדקה.
פרפראות וענייני משפחה
מצד הפרפראות, מעצבת התאורה קרן גרנק מובילה עם ארבע מועמדויות על ארבע הצגות שונות (“היה או לא היה”, “זה הים הגדול”, “איש הגשם” ו”חברון”); לאלדד לידור שלוש על מוסזיקה לשלוש הצגות שונות בשלושה תיאטרונים שונים (“מותו של סוכן”, “סונטת סתיו” ו”נערי ההיסטוריה”), וכך לצמד מעצבי התאורה אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון (“היה או לא היה”, “מותו של סוכן” ו”נערי ההיסטוריה”), גם הלל מיטלפונקט מועמד בשלוש קטגוריות שונות - כמחזאי ובמאי ("גוד ביי אפריקה") וכמתרגם (“מותו של סוכן” ביחד עם מיכה לבינסון). יש לא מעט יוצרים עם שתי מועמדויות באותה קטגוריה (חלקם נזכרו לעיל וחלקם בקטגוריות העיצוביות), אך רק בודדים בשתיים שונות (ובהצגות שונות), כמו רמי הויברגר (כשחקן ראשי ב”תמונות מחיי נישואין” וכשחקן מישנה ב”אנה קרנינה”), ארז שפריר (כשחקן ראשי ב”נישואים” וכמעצב תנועה ב”הרטיטי את לבי”) או יחזקאל לזרוב (כשחקן ראשי ב”היה או לא היה” וכמעצב תנועה באותה הצגה וב”זה הים הגדול”).
אך בולטים השנה, לפחות בשלב המועמדויות, בני אותה משפחה, בעיקר הורים וילדיהם. עודד קוטלר (שחקן מישנה ב”נערי ההיסטוריה”) ובתו נינה (שחקנית מישנה ב”חברון"); מכרם חורי ובתו קלרה (שחקן ראשי ושחקנית מישנה ב”חברון”); משה איבגי (שחקן ראשי ב”הבן הבכור”) ובתו דנה (שחקנית מישנה ב”אותלו”); הבמאית דדי ברון ובתה מיכל בלנקשטיין (שחקנית מבטיחה ב”זה היה הגדול”), כשגם בן-זוגה (של דדי) שלומי מושקוביץ, מועמד (תרגום ב”נערי ההיסטוריה”), ומועמדים שכבר “התרגלנו” אליהם - הזוג סנדרה שדה (שחקנית מישנה ב”נערי ההיסטוריה”) ומוני מושונוב (שחקן ראשי ב”39 המדרגות”), האחים יוני רכטר (מוזיקה ל”נישואים”) ודפנה רכטר (שחקנית מישנה ב”גוד ביי אפריקה”), וגם ליליאן ברטו (שחקנית ראשית ב”תמונות מחיי נישואין”) ובעלה המנוח, חנוך לוין (מחזאי “הרטיטי את ליבי”). שנאמר, משפחת התיאטרון.