היציאה של תיאטראות ומוסדות תרבות ליוזמות אמנותיות בקהילה ראויה לעידוד ולתמיכה ציבורית
מידת ההרצליאניות של אנסמבל הרצליה
אנסמבל תיאטרון הרצליה יצא בימים אלה לדרך עם הפקה חדשה ("ירמה") במבנה חדש, תחת הנהלה חדשה וגם עם שם חדש. חדי העין בוודאי שמו לב לשינוי הקל בשמו של התיאטרון הצעיר, שהוקם לפני שבע שנים בלבד. המלה "תיאטרון" הושמטה מכותרתו, ועתה הוא מתכנה "אנסמבל הרצליה" בלבד, שזה לא הקטנה של המטרות והשאיפות כמו מיתוג מחדש. מצד אחד לבדל את המוסד והשם ממוסדות אחרים בעיר, שאינם יוצרים, מצד שני להגביר הדגש על אנסמבליותו של הגוף, כלהקה וכגורם יצירתי-אמנותי.
אולם, עם זאת, נשאלת מה מידת הרצלייניותו של אנסמבל הרצליה. לפחות, לפי ההפקה הראשונה של המנהלת האמנותית החדשה, אופירה הניג, היא יכולה היתה להיעשות בכל תיאטרון אחר בארץ (במיוחד בחאן הירושלמי, משם מגיע חלק נכבד מששת שחקניה, וגם הבמאית, הניג), ודומה כי זה עוד גוף תיאטרוני שמנסה לתקוע יתד לגיטימי בנופנו התרבותי.
כשהוקם האנסמבל, ביוזמתה של השחקנית חנה מרון ובתמיכה נלהבת של ראש העירייה יעל גרמן, ההרצלייניות של התיאטרון הקטן היתה בהרכב האנושי הגרעיני שלו, סביב מרון ובני הזוג לאורה ריבלין וגדליה בסר. עם הניג, גילי בן אוזיליו, מוטי כץ והאחרים, גם הביטוי הזה טושטש ונמחק. זה לא שהשחקנים מחויבים להיות ילידים, דיירים או תושבים של הרצליה, לא שלורקה והמחזאים שיגיעו בעקבותיו, יעברו גיור מקומי, וגם לא התחייבות לעסוק רק ביצירה הכתובה (והמומחזת) של בנימין זאב הרצל. ובכל זאת, החלטה עירונית להקים תיאטרון עדיין לא הופכת אותו לעירוני או למזוהה עם העיר. במיוחד כשהשאיפות האמנותיות, המוכרות למיודעי דרכה האמנותית ועבודותיה של אופירה הניג, חובקות עולם.
צעד ראשון בדרך לזיהוי כזה יושג מן הסתם עם הרצת הבית החדש של התיאטרון, בלבה של העיר, שיתפוס את מקום האוהל שניצב בשוליה, ושימש את האנסמבל בשנותיו הראשונות, הניסיוניות. כשתושבי העיר יידעו איפה מוצב התיאטרון ויחלפו על פניו ביום-יום, אפשר ותתחיל להיווצר זהות שכזאת. אולם הצעד החשוב והמשמעותי יותר הוא בעבודה פנימה, בתוך הקהילה המקומית, בחינוך לצפייה בתיאטרון, בפעילויות סדורות ורציפות מול האוכלוסייה, בקרב מבוגרים ובעיקר מול תלמידים, צעירים ובני נוער. הם הסיכוי. הכותרת "יש להרצליה תיאטרון" אינה מספיקה, היא חייבת להיטוות פנימה. עם שתי הפקות בשנה זה לא יהיה פשוט. חובת ההוכחה חלה על מנהלי "אנסמבל הרצליה החדש" ופרנסי העיר הרצליה. בתקווה שתימשך גם מעבר לעונת הבחירות המוניציפליות שבפתח.
יוצאים לקהילה
אפרופו פעילות קהילתית, זה המקום להעלות על נס את פעילותו (המיוחצנת היטב, חובה להעיר) של התיאטרון הקאמרי מול הפריפריה, כשייצא עם המחזמר "סלאח שבתי" להציג בשבוע הבא בשדרות, בשיתוף שחקנים חובבים, צעירים ומבוגרים תושבי העיר שדרות. זאת לא הפעם הראשונה שהתיאטרון התל-אביבי נוקט פעולה שכזאת. יוזמה דומה, עם המחזמר "המלך ואני", הועלתה בשלהי השמונים, בשכונת התקווה ובהמשך גם באמפי ווהל, כשגם אז התפקידים הראשיים מופקדים-מבוצעים בידי שחקני וכוכבי הקאמרי ואת תפקידי הקורוס ממלאים שחקנים חובבים, תושבי השכונה.
הקאמרי, שמח כמובן להתהדר בנוצות של "מעורבות בהוויה של החברה הישראלית" ו"קשב למציאות שבה אנו חיים", ולדבר על "תרומה לקהילה לאור המצב הביטחוני השורר בעיר ולעידוד התושבים", גם כשהושגה תהדיא רעועה. אולם היכולת למצוא קווי חיבור והשקה בין המציאות הסיפורית הבדיונית והמומחזת לבין המרקם החברתי והחיים היומיומיים בישראל, ולבטח החשיפה לאמנות התיאטרון ולטיפת תרבות, הם הישג שמפורר כל גישה צינית, ומפעל שראוי לעידוד ולתמיכה ציבוריים רחבים.
הקאמרי לא לבד במערכה התרבותית הזאת (שלמרבה הצער נעשית מעט ולעתים רחוקות מדי). דווקא האופרה הישראלית מנהלת דיאלוג קבוע כמעט עם הספר והפריפריה, ולא רק באמצעות הפקתה המסיירת "סינדרלה" (שהרי הצגות מנוידות יש כמעט לכל התיאטרונים), אלא באמצעות הפקות מיוחדות המשותפות לקהילה. ודי אם נזכיר את "הספר מהתקווה" על פי "הספר מסביליה" בשכונת התקווה כמובן, או את "כרמן בשכונה" בשכונת נווה אליעזר וגם את "שיקוי אהבה" של דוניצטי. בכל אלה, סביב הזמרים, הסולנים והכוכבים של האופרה ובעזרת ההנחיה והבימוי של כוחותיה המקצועיים, מלוהקים תלמידי חוגים, שחקנים חובבים ותושבים סתם להפקות הגדולות, שמועלות במטולה ובעפולה, באשקלון ובירושלים. חוויה למשתתף וחוויה לצופה.
גם התיאטרון הלאומי "הבימה" יהיה מעורב בשנת ה-90 שלו ביוזמה דומה. לא העלאה "סתם" של "בוסתן ספרדי" בגן סאקר בירושלים (בתחילת חודש זה), אלא פרויקט תיאטרוני, מוזיקלי ותנועתי המבוסס על סיפור הצבר של "הוא הלך בשדות", רעיון ובימוי של רננה רז. הכספים לפרויקט, שמועד העלאתו המשוער הוא המחצית הראשונה של 2009, כבר שוריינו. הקהילה שתזכה להשתתף בהפקה תהיה כנראה אשדוד.
מהפריפריה למרכז
המלה האחרונה בנושא זה, של שיתוף הקהילה, הוא מעבדות התרבות החדשות שמקימה המועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס, בשלב זה בעכו, נצרת ודימונה. בהן תנוסה, תיבדק ותופעל יוזמה הפוכה למוכרת ולרווחת - יציאה תרבותית-יצירתית (ולאו דווקא בתיאטרון. גם במחול, במוזיקה ובשילובים אפשריים בין האמנויות) מהפריפריה, בתקווה שתגיע ותשפיע על המרכז. הליווי המוענק של מפעל הפיס הוא לשלוש שנים, במחשבה שזה פרק זמן אופטימלי להתנהלות נאותה ולהישגים ראויים שיזכו את פועלי התרבות בפריפריה בתמיכת משרד התרבות.
משהו דומה, שמנסה לפעול מהשוליים (עד כמה שחיפה היא אוף סנטר) בכיוון המרכז, הוא תיאטרון הקומדיה מיסודו של תיאטרון הצפון. אחרי הפקה אחת, לא מוצלחת במיוחד ("בן בהפתעה" הרי-מייק של "בא לי בן" של ריי קוני, בכיכובם של יעל שרוני וניר לוי, ששרד בקושי 30 הצגות), מנסה התיאטרון (שפעיליו המרכזיים הם המשקיע שרגא בר, המפיקה הוותיקה מרים עציוני וכמובן תיאטרון הצפון שמנסה לעטות הילה של תיאטרון יוצר, לא רק מארח) ללכת על בטוח, עם קומדיה מקורית חדשה בכיכובה של חנה לסלאו בשם "האמא של הרווקה".
הבחירה ב"תיאטרון הקומדיה" היא מקרית. אין לה משמעות. כיוון שכוכבת כמו לסלאו היתה יכולה לככב בהפקה שכזו, שעניינה אלמנה לחוצה ובתה הרווקה המתבגרת, בכל מסגרת מסחרית אחרת. כיוון שכך, להצלחתה האפשרית, אמנותית ובעיקר מסחרית, לא תהיה שום משמעות או השפעה על "חידוש" התיאטרון המסחרי או הפרטי בישראל. אגב, את הקומדיה (מחזה: אפי כהן) אמור היה לביים משה נאור, שהתמנה בינתיים כמנהל האמנותי של התיאטרון העירוני חיפה (יריב מר של תיאטרון הצפון...). יחליף אותו אלון אופיר, שיתפנה רק השבוע, לאחר שיסיים את הבימוי של "שעה יפה ליוגה" ב"הבימה", מה שמסביר גם את העיכוב בחודש בצאת "האמא של הרווקה".