הגיע הזמן לפצל את פרס הצגת השנה לקטגוריית מחזה ישראלי ומחזה זר, ומה דעתכם על פרס פפו?
הצדעה לדרום
38 הצגות והפקות מועמדות ל-19 הפרסים שיחולקו בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2008, שיתקיים ב-3 באפריל בהיכל התרבות החדש בבאר שבע. כזכור, נועד תיאטרון "גשר" לארח את האירוע, אולם בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" הוחלט לקיים את הטקס בבירת הנגב, כהצדעה לדרום ולעמידתו בתקופת הלחימה (כפי שנעשה לפני שנתיים בחיפה, לאחר מלחמת לבנון השנייה). המעבר כנראה מבטיח צילום טלוויזיוני של הטקס, הודות למעורבות שדולות פוליטיות וחברתיות לטובת אזור הנגב והדרום. 38 ההפקות - בחמש הקטגוריות הראשיות: הצגה, קומדיה, העלאה מחודשת, הצגת בידור ומחזמר - מניבות ביחד שיא של 289 מועמדויות בכל 19 הקטגוריות גם יחד (נוסף עליהן, גם מחזאי, במאי, מתרגם, שש קטגוריות משחק ועוד חמש בעיצוב) לשיפוטם של כ-120 חברי האקדמיה, שהצבעתם תחרוץ את זהות הזוכים. פרסום התוצאות אמור להתבצע בשני שלבים: בראשון, לקראת סוף חודש זה, יפורסמו שמות המועמדים הסופיים (מן הסתם בין שלושה לחמישה בכל קטגוריה), ובשני, ביום הטקס עצמו. כצפוי, בראש רשימת המגישים עומדים שלושת התיאטרונים הגדולים, הבימה, הקאמרי ובית ליסין, עם שש הפקות (המקסימום המותר) לכל אחד: הבימה מגיש את "אוגוסט: מחוז אוסייג`", "אלינג", "כל החיים לפניו", "משוגעת", "שעה יפה ליוגה" ו"הזוג המוזר"; הקאמרי עומד מאחורי "אוי אלוהים", "הנפש הטובה מסצ`ואן", "השיבה לחיפה", "אמדאוס", "כנר על הגג" ו"החגיגה" (הפקה משותפת עם "הבימה", אבל על "מכסת" הקאמרי); ובית ליסין ינסה להוציא את המיטב מ"אנדה", "עלמה ורות", "אלוהי הקטל", "אקווס", "ברודוויי פינת פרישמן" ו"מייק". גם באר שבע והחאן מנצלים את מלוא המכסה כתיאטרונים "בינוניים", עם ארבע הצגות כל אחד: "ילדים חורגים לאלוהים", "נשים לא מציירות", "קומדיה של טעויות" ו"משיח" של באר שבע, ו"אדמה קדושה", "אהובת הדרקון", "בעלי המתוק ואשתי היקרה" ו"בידרמן והמציתים" של החאן. האחרים מסתפקים בשתי מועמדויות ופחות. תיאטרון "גשר" מציע את "שונאים, סיפור אהבה" ואת "הלילה ה-12"; אנסמבל הרצליה מציג את "הטענה של דון קיחוטה" ו"ירמה"; היידישפיל מצטנע עם "הזכייה הגדולה" ו"הקוסם מלובלין"; ותיאטרון חיפה הולך על "המכוער" ו"שמו הולך לפניו" (הפקה משותפת עם הקאמרי). משלימים את הרשימה צוותא ("שירת העצבים"), קרן אור-בימות ("אוליבר"), צח כרמלי ("בכל הכבוד" של יהורם גאון) וציפי מייזלר (מיקי קם ב"רגל פה רגל שם"). אגב, כיוון שכל מועמדת מתומחרת, הן מכניסות סכום כולל של כ-180 אלף שקל מתקציב הטקס. פרס פפו מוקדם ולא נכון להיכנס כרגע, בטרם הצבעת האקדמיה, לפירוט המועמדויות האישיות. מבט מרפרף מגלה שלא תמיד ההחלטות לגביהן מנומקות בשיקולים ענייניים ומקצועיים, אלא תדמיתיים ויוקרתיים. כמו, למשל, אינפלציה במועמדים מאותה הפקה באותה קטגוריה. כשבשיא מחזיק הבימה עם ארבע מועמדות לשחקנית המישנה מ"אוגוסט" ושלוש מועמדות באותה קטגוריה מ"משוגעת". הקאמרי לא מפגר אחריו בהרבה עם שלוש שחקניות-מישנה בקו-פרודוקציה "החגיגה", שלושה שחקני-מישנה מאותה הפקה ושלושה גם מ"הנפש הטובה". ולא חסרות עוד דוגמאות לאי הרצון והנכונות של התיאטרונים המפיקים להתמודד עם האגו של הכוכבים והשחקנים שלהם והם מעבירים את ההכרעה לחברי האקדמיה. הבולטות במועמדויות הכפולות האלה הן כמובן בקטגוריות האישיות: אלי יצפאן ויעקב כהן (כוכבי "הזוג המוזר") בקטגוריית שחקן השנה; איתי טיראן ואוהד שחר ("אמדיאוס"), ניר רון ואודי רוטשילד ("אהובת הדרקון"), איציק כהן ועידו מוסרי ("כנר על הגג") וליאור אשכנזי ואלון נוימן ("אלוהי הקטל") כשחקני מישנה, שהיא הקטגוריה "המבורכת" מכולן (עם 32 שמות!); או חני פיסטנברג ורמה מסינגר ("כנר על הגג"), רות חיילובסקי ונטשה מנור ("שונאים"), רוזינה קמבוס ואודליה מורה ("שמו הולך לפניו") ומאיה דגן ונעמה שפירא (אלוהי הקטל") כשחקניות מישנה, הקטגוריה השניה באוכלוסיה שלה (30 שמות). שלישית, אגב, היא קטגוריית הבימוי, שבה 28 שמות בלבד. בלבד? שאר השמונה (בהן "אוליבר", "מייק" ו"ברודוויי פינת פרישמן") מתחמקות מהתמודדות בסקציה זו. עוד ברשימת התמיהות - שמעוצבת מן הסתם על פי דוקטרינת השיקולים והסיכויים - בולטת הצבתו של ששון גבאי רק כשחקן המישנה על תפקידו ב"אוליבר", ללא מועמדות של המחזמר בעמדת השחקן הראשי. או היעדרות המועמדות הכפולה של גילה אלמגור וטטיאנה קנליס-אולייר, שמגלמות לסירוגין את התפקיד הנשי הראשי ב"החגיגה", עתירת המועמדויות (12), אך לא השיאנית. בשיא מחזיקות "כנר על הגג" ו"אוגוסט" (יכולים להירגע. אלמגור מועמדת כאן) עם 16 מועמדויות כל אחת. את הנוכחות המרבית מבחינה קטגוריאלית רושמות "אהובת הדרקון", "הנפש הטובה" ו"כנר", עם מועמדויות ב-13 קטגוריות שונות. אגב, אולי לראשונה ב-13 שנותיו של פרס התיאטרון הישראלי, נמצא איש במה מנוח (ולא יוצר או מעצב) מועמד לפרס: גילי בן אוזיליו ז"ל כשחקנית הראשית (על תפקידה ב"ירמה"). תהיות ענייניות יותר עולות לנוכח ריבוין המתגבר של הצגות המקור בתיאטרון הישראלי בכלל ובבסיס הנתונים של פרס התיאטרון בפרט. תשע הצגות מקור מתוך 18 בקטגוריית הצגה השנה, מדגישות את הצורך בהפרדה ובפיצול מתבקשים לשתי קטגוריות ולתוספת פרס: מצד אחד, הצגת מקור (ישראלית, עברית, חדשה), ומצד שני, מחזה זר (קלאסי, מודרני או עיבוד עכשווי) בהעלאה ראשונה. שהמחזאות הזרה תתמודד בנפרד, ממש כמו שיוצריה לא מתחרים על פרס מחזאי השנה. גם גודלה של קטגוריית התרגום (19 מועמדים מתוך 38 הפקות) מדגיש את הצורך בהפרדה בין זר למקור. הוספה של פרס (ל-20 בסך הכל, לא כולל פרסי כבוד למפעל חיים) אינה נוראית כל כך, בטח לא כשהטקס נערך בשישי בצהריים ואינו מועבר בשידור טלוויזיוני ישיר. כך שטיעון להתארכות הטקס, נפסל על הסף. מצד שני נצוד כך שתי ציפורים בהחלטה אחת: גם כבוד למחזה הישראלי בפרס התיאטרון הישראלי וגם סוף-סוף סדר בקטגוריה הכי מקוממת: העלאה מחודשת. כיון שחלקם של מחזות ישראליים בקטגוריה זה הוא זניח, היא מתייחדת בעיקר למחזות זרים (עובדה ש"שמו הולך לפניו" הושחל ל"קומדיה" ולא ל"העלאה"). אולם מערכת הכללים שבתקנון הפרס, עדיין מאפשרת (שלא בצדק ובתום לב) מרחב שיקולים ותחמוני-כדאיות בידי המנהלים והמפיקים לבחור ולהחליט בקטגוריה הנראית להם. וכך הפקות מסוג "הנפש הטובה" ו"ילדים חורגים" ואפילו "הזוג המוזר", "הלילה ה-12" ו"קומדיה של טעויות" ינותבו רק להעלאה מחודשת (או לקומדיה). שינוי זה נחוץ והכרחי לא רק בטובת המחזה הישראלי המקורי, אלא גם בטובת הקטגוריה עצמה, שברשימתה השנה רק חמש הצגות, כולן מן הסתם, גם המועמדות הסופיות. ממש כמו בקטגוריות "הרזות" של המחזמר והבידור, האחת דלה במשאבים והאחרת דלה במוּדעוּת (מוֹדעוֹת, תודה לאל, לא חסרות). והרהור אחרון, שכבר עסקתי בו לא אחת בעבר: אחרי ששמו של יוסף מילוא ז"ל הונצח סוף-סוף בתיאטרון הקאמרי, אולי בשל הזמן להרחבת הנצחתו גם לפרס התיאטרון הישראלי. ולנוכח מרכזיותו הרבה בו ופעילותו במגוון תיאטרונים, הגיע העת לקרוא בשם ולהעניק כינוי לפסלון הפרס. מה דעתכם שנקרא לו פפו?
05/02/2009
:תאריך יצירה
|