פרידה יזומה מהבמה
 
מחיאות כפיים ליוו בשבוע שעבר בדרכו האחרונה את הסטנדאפיסט והשחקן, יעקב כהן, מחווה השמורה לשחקנים כמו התודה והפרידה, שם על הבמה, כשהמסך יורד. מאות היו שם, בבית העלמין, להיפרד מהאיש המצחיק ורחב הלב הזה, שניפץ בדרכו המפותלת לא מעט תקרות זכוכית.

את מחיאות הכפיים מהקהל שהעריץ אותו, זכה לשמוע בפעם האחרונה מבאי המופע, "הסטנדאפיסט", פרידה יזומה מהבמה שהייתה חשובה לו מכל. המופע, שנרקם לאחר ההחלטה לתת פומבי למחלת הפרקינסון בה לקה שנים קודם והחלה לתת אותותיה, היה הזדמנות לקחת את המושכות לידיו שחלשו ולעשות את זה בדרכו.

בהודעות הפרסום לקראת המופע נכתב בתמצות מתומצת סיפור חייו: "בין מגדל העמק לתל אביב, בין הסטנדאפ לתיאטרון, בין הומור פרוע לאמת פשוטה. איש מצחיק אחד, שהוא קצת מכל אחד מאתנו, מדבר אלינו ועלינו בגובה העיניים ועם כל הנשמה". בתום השבעה עוצר אתר הבמה על נקודות משמעותיות בקריירת התיאטרון של כהן שנפרסה על פני 30 שנה. 



הסטנדאפיסט, צילום: איתן טל
 
שבר את תקרת הזכוכית
 
יעקב כהן היה, אמנם, מחלוצי הסטנדאפ בישראל ומזוהה במיוחד עם הז'אנר שייבא מארה"ב שמואל וילוז'ני, אך למעשה החל את צעדיו הראשונים במקצוע על במת התיאטרון הרפרטוארי. חודשים ספורים לאחר שסיים את לימודיו בבית צבי, קבל הזדמנות ראשונה לעמוד על במת תיאטרון באר שבע כשחקן בהצגה, "ברכה", מחזה מאת מוטי בהרב ובבימויו של תום לוי, על יורדת ישראלית שמציגה עצמה לאלמנת מלחמה.

"הוא היה מקסים ומוכשר", אומרת ציפי פינס שניהלה באותה התקופה את תיאטרון באר שבע: "מה שבלט במיוחד היו החום והצניעות שבו. כולנו היינו אז יותר צנועים. מההתחלה אפשר היה לראות שיש פה שחקן שבולט בתוך החברה. היה לו כשרון טבעי מהסוג שאי אפשר ללמד. אחר כך הגיע לתל אביב ועלה על בימת הסטנדאפ שהיה אז בחיתוליו ובמקביל, השתלב וכבש את עולם התיאטרון".

בשנת 1985 פינס ביימה את כהן בהצגה "מתי ומילי" מאת לודוויג פולקר, אבי תיאטרון הילדים בגרמניה. "הבמה קראה לו אל מחוץ למקום הרחוק-רחוק הזה שבו נולד וזה לא היה ברור מאליו. יעקב הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של התיאטרון הרפרטוארי, שהיה אז, צריך לומר ביושר, מאוד אשכנזי ופילס לעצמו את הדרך לתפקידים ראשיים בזמן קצר יחסית לאחרים". 



ציפי פינס, צילום: דור מלכה
 
הקהל היה מאוהב
 
תפקיד ראשי בלתי נשכח שהציב את כהן בקדמת בימת התיאטרון הרפרטוארי הישראלי, והביא אותו בהמשך לראשונה גם אל מחוזות רחוקים מעבר לים, היה מושון, דמות המספר בהצגה המוזיקלית "בוסתן ספרדי" שעלתה בתיאטרון הבימה בשנת 1998. המחזה מאת יצחק נבון, שהופק לראשונה בתיאטרון בימות של יענקלה אגמון, הוצג לראשונה בתיאטרון הלאומי תחת ניהולו של אגמון והפך להצלחה פנומנלית. ההצגה עלתה 2,500 פעם, שיא שנשמר עד היום.

אחרי הצגת הבכורה כתבה שוש וייץ, אז מבקרת התיאטרון של ידיעות אחרונות: "יעקב כהן, בתפקיד המספר החוזר אל שכונת ילדותו, מצליח לעבור בטבעיות ובחן מדמות הילד לדמות המבוגר המתגעגע". צדי צרפתי, במאי ההפקה, היה למעשה האיש שהביא את כהן לתיאטרון הבימה. מה שקרה כמעט במקרה, כשצרפתי נחשף לכהן בראיון טלוויזיוני, נתן את הדחיפה המשמעותית שלו למעמד של כוכב.

"בהפקה המקורית שיחק אברמל'ה מור, אבל כשיענקלה אגמון החליט להעלות מחדש בהבימה את ההצגה, היה ברור שמדובר בהפקה גרנדיוזית שתתאים לבמה הגדולה", מספר צרפתי. "החלטנו לפתוח מחדש את הליהוק וחיפשנו שחקנים. יום אחד כשאני צופה בטלוויזיה הופיע שם סטנדאפיסט שלא הכרתי. בקטע מתוך הסטנדאפ היה מונולוג שדבר על מגדל העמק ששם הוא גדל. זה היה כמעט אחד לאחד המונולוג הראשון של בוסתן ספרדי. את מגדל העמק החליפה אמנם במחזה ירושלים, אבל הדמיון הדהים וריגש אותי".

צרפתי נשבה בקסמו והליהוק הושלם. "היה בו חן טבעי והוא כבש אותנו. אבל אולי יותר מכל הייתה לו איכות נדירה אצל שחקנים וזו שפת הגוף והבעות הפנים. זה מה שעזר לו לבנות את הדמויות שהוא שיחק. הוא לא היה מוזיקלי, לא ידע לשיר, אבל הוא היה מכור לקצב וזה נתן משהו אחר לדמויות ששיחק. הוא היה מאלתר בלי סוף, מכניס לטקסט ציטטות של חכמים מרוקאים והקהל היה משתולל מצחוק. לשחקנים היה קשה לעקוב אחריו, יצחק נבון היה הרוס מהשינויים בטקסט שכתב, אבל הקהל היה מאוהב. זה היה בדי.אן.איי של יעקב, הוא היה חייב להצחיק, זה היה חזק ממנו". 



בוסתן ספרדי, צילום: ז'ראר אלון
 
סאטירה שנגעה במעמדות ובעדתיות
 
כהן הצטיין לא רק כקומיקאי, אלא גם כשחקן דרמטי. בשנת 2012 נכנס לדפי ההיסטוריה כשחקן הישראלי הראשון, ועד כה היחיד, ששיחק על במת תיאטרון הגלוב בלונדון. כהן שיחק בתפקיד שיילוק במחזה "הסוחר מוונציה" מאת שקספיר שייצגה את ישראל בפסטיבל שהציג 37 הפקות שקספיריות מכל העולם.

"כשניהלתי את תיאטרון הקאמרי, יעקב עבד עם חנוך לוין בתפקידים קטנים במחזות שלו. הפריצה הגדולה שלו לתודעה היתה בזכות הסטנדאפ ואני חושב שבתת מודע הוא האמין שאם ימצב את עצמו כפופולארי בקרב הקהל, יגיע לתפקידים יותר משמעותיים בתיאטרון", אומר אילן רונן, במאי ההצגה ובאותה התקופה מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה.

"מופעי הסטנדאפ שלו היו סאטירה חברתית שנגעה במעמדות ובעדתיות. הוא צחק על עצמו, על המשפחה, על החברה שממנה יצא, על מגדל העמק ותל אביב. אני חושב שבסיפור הזה טמון גם חלק משמעותי בהצלחה שלו בתיאטרון ואין ספק שהוא פרץ דרך אל הבמות המרכזיות להרבה מאוד שחקנים מהפריפריה".

"מעולם לא התנשא על אחרים"
 
רונן ביים את כהן לראשונה בהפקה השנייה של המחזה "חפץ" מאת חנוך לוין. "חשבתי שנכון יהיה לתת מקום להיבט החברתי במחזה וחיפשתי מישהו שמייצג את הנושא הזה בביוגרפיה שלו. חנוך לא התנגד לרעיון. המחזות שלו אמנם לא הדגישו את הנושא החברתי, אבל כן עסקו בדמויות שבשולי החברה, אלה שלא סופרים אותם, ה'שקופים'. חפץ היה כזה. אני חושב שיעקב הרגיש אאוטסיידר בחבורת השחקנים הקבועה במחזות של חנוך. היה לו קשה להתקבל ביניהם ודברנו על זה המון. אמרתי לו שישתמש בזה ושאני בטוח שהוא יוכיח את עצמו. אני חושב שהכישרון שלו היה בלחבר את החוויה האישית לתפקיד".

הדרך לתפקיד שיילוק בהצגה "הסוחר מוונציה" שגם אותה רונן ביים, הייתה המשך ישיר של ההפקה הלווינית. "חיפשתי מישהו שגזענות לא זרה לו. יעקב מעולם לא התלונן על קיפוח והיה מאוד גאה במוצא שלו. הוא דיבר על זה בלי הנחות בסטנדאפ שלו, אבל ביומיום זה לא נכח גם אם בפועל את דרכו לפסגת התיאטרון הוא היה צריך לפלס בעצמו. הוא לוהק בעיקר לקומדיות, אבל רצה יותר ובאינסטינקט הרגשתי שהחיבור של יעקב לדמות יעורר אמפתיה, שההזדהות עם העלבון של שיילוק והרצון לנקם יכול לעבור דרכו מבלי לעורר אנטגוניזם".

רונן, שביים אותו קודם לכן במחזה נוסף של שקספיר, "קומדיה של טעויות", מדבר גם על החיבור של כהן לטקסט השקספירי. "הוא בא ממשפחה מסורתית ומתוך לשון התפילות מבית אבא, היה לו יחס מיוחד לשפה. החיבור לשפתו של שקספיר לא היה מיידי, אבל כשזה קרה היה איזה עומק שהוא הביא איתו מתוך המורשת הזו, איזו הבנה והזדהות מלאה". בשיחה מדגיש רונן את צניעותו של כהן ואומר: "עם כל ההצלחה, הוא מעולם לא התנשא על אחרים. הוא גם לא חרד או נבהל מהתפקיד הגדול שהונח על כתפיו אלא ראה בו אתגר".


הקמצן, צילום: ז'ראר אלון

בשנת 2019, כשכהן כבר חולה בפרקינסון אך מחליט שלא לשתף בדבר את הסובבים אותו בעולם התיאטרון, רונן מלהק אותו לתפקיד הראשי בהצגה "הקמצן" מאת מולייר, שגם היא זכתה בהמשך להצלחה בינלאומית. "אם הייתי יודע שהוא חולה, לא הייתי מציע לו את התפקיד", אומר רונן בדיעבד. "יעקב היה היפוכונדר מוצהר וצחק על זה בלי סוף ובהצגה הכנסנו את ההיפוכונדריה כמוטיב מרכזי. כשנודע לי שחלה בפרקינסון זה צמרר אותי. הסיפור של יעקב הוא סיפור פורץ דרך והשראה להרבה מאוד שחקנים צעירים שלא האמינו שיוכלו להגיע לשפיץ. הוא עשה את זה".


משה נאור, צילום: רפי דלויה

"הפרידה מהקהל הייתה לו קשה"
 
כעשר שנים אחרי שאובחן כחולה פרקינסון, החלו סממני המחלה להשפיע על תפקודו הפיזי ולהיראות. כשלוהק להצגה "המחיר" בתיאטרון חיפה עדיין נשמר הדבר בסוד. "כל עוד לא ראו שהוא חולה, הסוד יכול היה להישמר אבל יעקב היה שחקן מאוד פיזי ובשלב שהמחלה התחילה להגביל אותו, כבר היה קשה להסתיר", אומר משה נאור, מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה ובמאי ההצגה.

"הוא לא רצה שירחמו עליו ואולי בצדק - הבמה לא סלחנית והקהל רגיל היה לראות אותו מצחיק ובריא. כשהוא הזמין אותי אליו הביתה וסיפר שהוא חולה, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר. מאותו רגע התמסרתי לעבודה איתו ולקידום תכנית הסטנדאפ שהוא עבד עליה ולמעשה אפשרה לו לצאת החוצה עם המחלה. זה סוד שנשמר בבטן והכביד עליו וחשבתי שהחשיפה הזו תשחרר אותו ותקל עליו ויש בה ערך מוסף גם עבור חולים אחרים ועבור הקהל".

יחד עם המתרגם אלי ביז'אווי כתב לכהן את התכנית האחרונה שלו, "הסטנדאפיסט", שפורשת את סיפורו האישי. "המחלה השפיע על מצב הרוח שלו, אי אפשר שלא, אבל כאדם דתי הוא קיבל את הדין. האמונה עזרה לו בזה. הוא התמסר לעבודה על אף שהחשיפה הזו לא באה לו טבעי. זה היה לו חשוב. הוא היה חבר טוב, אדם מאוד מחובר לעצמו וגם ההומור שלו הגיע ממקום פנימי שקשור למבנה האישיותי שלו, מהפרופיל שנבנה מהביוגרפיה שלו. זה היה הומור ייחודי, רק שלו. הוא היה מכור לקהל ובגלל זה הפרידה מהקהל בשנים האחרונות הייתה לו כל כך קשה. המחלה לקחה לו את הדבר שהוא הכי אהב. היינו חברים. אהבתי אותו. זה היה עונג גדול להכיר אותו לעבוד איתו".