זכייתו של נהרין טרפה את הקלפים
יום חמישי השבוע, 5 בנובמבר 2009, הוא המועד האחרון להגשת המועמדויות לפרס ישראל שיחולק ב-20 באפריל 2010, מוצאי יום העצמאות ה-62.
גם לאחר שהסכום הכספי של הפרס, שודרג, עודכן למציאות ימינו ועומד עתה על 75,000 שקל (לפני מס), הוא נשאר עדיין אות של כבוד והערכה, שבאמצעותו המדינה מוקירה את פועלם לאורך השנים של יוצרים, שהביאו לפריצת דרך משמעותית בתחומם ופעלו לקידומו, להעשרתו ולהנחלתו בקרב הציבור ובתודעתו.
בהתאם למחזוריות הנהוגה בפרס ישראל, ביום העצמאות יהיה תורן של שלוש קטגוריות בתחומי האמנויות: ליוצרים בספרות ובשירה, בצילום ובמחול, שבו יעסוק טור זה. נוכח ההחלטה המפתיעה של צוות השיפוט הקודם, לפני חמש שנים, להעניק את הפרס לרקדן ולכוריאוגרף אוהד נהרין – החלטה שהצעירה משמעותית את רף הגיל כאחד הפרמטרים המכריעים בבחירה - לבטיו של צוות השופטים שימונה הפעם על ידי שר החינוך והתרבות (שבחזקתו פרס ישראל, ולא שרת התרבות) יהיו מחייבים, טעונים ותובעניים אף יותר.
כמו בתחומים אחרים באמנויות הבמה, מספר המועמדים הראויים לפרס ישראל במחול עולה על מספר האפשרויות של חלוקתו. אחת לחמש שנים פירושו שני יוצרים בלבד בעשור ורשימת הממתינים רק מתארכת. בחירה באחד פירושה שהאחרים ייאלצו לחכות עוד חמש שנים בתקווה כפולה - שיזכו לחיים ארוכים ובריאים, ושלא יבשילו מועמדים חדשים, צעירים מוכשרים שבגרו. וכאמור לעיל: זכייתו הקודמת של נהרין, אחד מיוצרי המחול הבולטים והמשמעותיים לא רק בישראל כי אם בעולם כולו, טרפה את הקלפים, עירבבה אותם מחדש וגם הסעירה את הביצה המקומית.
שיינפלד ורמי באר
בהנחה מלומדת ומנומקת שיוצרים ראויים יותר לפרס מאשר מבצעים - בעיקר מפני שהם יוצרים את השפה וגם חייהם על הבמה ארוכים יותר - כמעט ואין ברשימת הזכאים רקדנים. הצצה ברשימת הזוכים עד כה, שבעה חתנים וכלות, מאשרת את המגמה הזאת. שרה לוי תנאי, בת שבע רוטשילד, דבורה ברטונוב, משה אפרתי, חסיה לוי, יהודית ארנון ונהרין. אף לא אחד מהם רקדן פעיל במועד קבלת הפרס, רובם המכריע רקדנים שבהדרגה עברו ליצירה וגיבשו שפת מחול משלהם, פורצת דרך בדרך כלל, ומקצתם "עסקני מחול", שיוזמתם במימוש חזון, איפשרה למחול הישראלי להתקדם ולהתפתח.
המסקנה המתבקשת היא שלא נמצא בין שמות המועמדים הראויים רקדנים פעילים. ואם תהיה זו רנה שיינפלד הוותיקה, קשה להאמין בסיכוייה, כיון שעם כל הכבוד לכישוריה, לנחישותה ולהתמדתה, ותק לבד אינו קריטריון מספק, ולבד מההמשכיות ומהעיקשות שהיא מגלה בטובת הקריירה שלה, קשה להצביע על תרומה משמעותית של שיינפלד למחול הישראלי הכללי. לא שפה, אסכולה, תלמידים או ממשיכי דרך. לא שהיא חייבת, אבל היעדרם יכול רק לפגוע במועמדותה.
עוד מועמדות שנראית רלוונטית לעתיד לבוא אך סיכוייה מועטים הפעם היא זו של הכוריאוגרף רמי באר, המנהל האמנותי והיוצר העיקרי של להקת המחול הקיבוצית וממשיך דרכה בה של יהודית ארנון. באופן אירוני, דווקא זכייתו האחרונה של נהרין מקפחת את סיכוייו של באר, שנתפש בלא מעט מובנים כתאום יצירתי של נהרין. בכל מיקרה קשה להאמין שפעם שנייה ברציפות יועדף יוצר "צעיר" על פני ממתינים ותיקים וגם בעלי זכויות. אלא אם ועדת השיפוט שתיבחר תכוון מראש לכך.
בין המחול העממי למחול הקלאסי
אי לכך, ההערכה שלי היא שהמאבק יינטש בין שני מועמדים ותיקים. מצד אחד, יונתן כרמון שבתקופות מסוימות שמו היה נרדף למחול העממי בישראל, או לפחות כמי שהפך את הריקוד הפולקלורי הישראלי לאמנות טרקלינית שימושית ואף מייצגת. בין הזכויות של כרמון נציין המצאה וקידום של ריקודי עם ישראלים, שותפות מכוננת בפסטיבל המחולות של דליה בשנות החמישים וייסוד פסטיבל כרמיאל בשלהי השמונים. התעלמות ממנו היא יריקה בפרצופם של מאות אלפים של חובבי מחול ישראלי.
מצד שני, וכמעט ההיפך הגמור, היא מועמדותם של בני הזוג ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, אבירי המחול הקלאסי בישראל. אולי התרומה היצירתית אינה בולטת, למרות שגם היא אינה מוטלת בספק, אבל הרבה בזכות ההקדשה, ההקרבה, ההתמדה והנחישות של השניים יש בלט קלאסי בישראל, בעיקר בחינוך, פיתוח, קידום והעמדת דורות של רקדנים. אולי בלט קלאסי הוא עדיין זר לתרבות "ישראלית" ואינו סקסי כמו יצירה מקורית ואופיינית למקום, אבל מפעל חייהם של בני הזוג ימפולסקי-מרקמן ראוי בהוקרת המדינה, שלא תמיד ידעה לתמוך בהם, ביוזמתם ובחלומם. כשאני חושב על זה, הקורבן האישי של השניים הוא מופת ודוגמה שראוי לפרס מפעל חיים לתועת המדינה והחברה.
מימין ברטה ימפולסקי, ארכיון; משמאל: יונתן כרמון, צילום: קלוגר-זולטן, לע"מ
מועמדים בעלי זכויות אחרים הם נועה אשכול, ממציאת כתב התנועה (אחד משלושה שנהוגים היום בעולם) שבתקופה שקדמה לווידאו הייתה לו חשיבות מכרעת בהנצחת המחול והנחלתו; יאיר ורדי, מנהלו מזה 20 שנה של מרכז סוזן בתל אביב, הבמה המרכזית של המחול המקומי, מקדש, לב פועם ושותף לייזום ולקידום היצירה המקורית, טיפוחה ועידודה, וגם ייצואה לעולם, ובה בעת מכשיר דורות חדשים של חובבי מחול, שזה לא פחות חשוב; וגם עליזה וולף, מורה ומחנכת שהכשירה דורות של תלמידים בלהקות מחול ברחבי הארץ, כולל בבאר שבע, שבה הקימה את השלוחה של בת דור כצעד חברתי-תרבותי ראוי לציון.
ונשמח על כל מועמד ראוי נוסף. רק הזדרזו במשלוח הצעותיכם.