סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: לקראת "גוונים במחול"
 

 
 
טוב עשה  רמי לוי, מנהלה האמנותי החדש של "גוונים במחול" כשהחליט לבטל את  מסגרת התחרות ולהשאיר אותה  לקולגות הנוצצות מן הטלוויזיה - "רוקדים עם כוכבים" ו"נולד לרקוד". כמה הערות על פרויקט המחול הוותיק במרכז סוזן דלל.


כבר לא החממה הבלעדית לרקדנים
 
לא סתם זכו אירועי "גוונים במחול 2007" לתוספת "הדור הבא"`. לראשונה בתולדות "פסטיבל"  זה -  שהוקם  ב-1984 כבמה מקצועית ונתמכת ליצירת מחול חדשה וצעירה - הוא עומד בצל או "בתחרות" עם השגשוג והפריחה של המחול בישראל, בין היתר, בעקבות הפופולריות של תכניות הטלוויזיה עתירות הצפייה "נולד לרקוד" ו"לרקוד עם כוכבים".
 
"גוונים", מה-9 במאי במרכז סוזן דלל בתל-אביב ובמעבדה בירושלים, לא יכול להסתפק בכותרת הבנאלית של שמו, אלא להיענות לאתגר שמציב הרייטינג הטלוויזיוני, ולהוסיף לשם את ההבטחה "הדור הבא".
 
ב-13 הפעמים הקודמות זה נעשה ללא ההדגשה הזאת, והיה ברור לכל המשתתפים כמו לצופים, שזוהי אכן החממה האולטימטיבית, היחידה כמעט, לזיהויים של היוצרים הבאים במחול הישראלי. ואכן מסגרת "גוונים במחול" הוציאה לאור אמנים כיסמין גודר, ענבל פינטו, עמנואל גת, רננה רז, תמר בורר, איציק גלילי, ליאת דרור וניר בן גל,  נעה ורטהיים ועדי שעל, רונית זיו, שלומי ביטון, סאלי אן פרידלנד, יוסי יונגמן, יורם כרמי ורבים אחרים. שהחלו בה והתגלו בה.
 
העובדה שרוב היוצרים הבולטים במחול העכשווי העצמאי בארץ, הם יוצאי "גוונים במחול", היא לבדה סוג של אישור, אתגר, קריטריון ורף איכות גבוה עבור היוצרים והמשתתפים החדשים הבאים בשעריה של המסגרת.
 
מנהל אמנותי שאינו בוגר  "גוונים"
 
יש יוצאים מן הכלל, כמו רמי לוי, מנהלה האמנותי החדש של המסגרת, שלא נתגלה בה. לכשעצמו זה ליהוק מסקרן שעשוי לרענן את המסגרת ולקחת אותה למקומות ולמחוזות אחרים, אחרי השנים המכוננות עם אלידע גרא, ואחרי שמונה שנים עם ממשיכתה, נעמי פרלוב, שפתחה אותה לשילוב עם אמנויות אחרות ולשיתוף פעולה עם אורחים מחו"ל.
 
לוי, רקדן וכוריאוגרף שהרבה לעבוד באירופה (צרפת שבדיה, גרמניה, פורטוגל ובעיקר ספרד) וגם בארץ (עם אנסמבל בת שבע, ורטיגו, דה דה דאנס וטליה פז) וזכה בפרס שר התרבות ליוצר צעיר בשנת 2002, הוא עדות שיוצרים מוכשרים ומוערכים לא חייבים לעבור דרך "גוונים במחול". הפתיחות ליצירה מאתגרת זו מצד אחד והכישרון העצום מצד שני מוכיחים שאפשר אחרת. ועדיין מרביתם יעשו מאמץ לנצל את המסגרת, שמעבר לתמיכה הכלכלית והאמנותית שהיא מעניקה, מצטיירת כסוג של מסננת לאיכות וכבמת החשיפה האולטימטיבית לכישרונות יוצרים.
 
אמנות ותחרות הם לא פרטנרים
 
גם אם נסכים שכישרונות גדולים אי אפשר לפספס, גם אם לא נתגלו ב"גוונים", עדיין הם - חלקם לפחות - תלויים בניהול האמנותי של "גוונים" ובעיקר - בבחירות שלו. מצד אחד, בבחירה של יוצרים ועבודות, יש חופש אמנותי ופיתוי ליצור מציאות חדשה באמצעותו. מצד אחר, יש בה דילמה ואחריות גדולה. ייתכן שבין אלו שלא נבחרו ל"גוונים" השנה, כמו בכל שנתיים, יש ראויים נוספים שדרכם נחסמה או נתארכה. אותם צריך להרגיע ולומר שזה לא אומר שהם מוערכים פחות, אבל יש במסגרת מקום לכתריסר יצירות בלבד.
 
זו מן הסתם הסיבה המרכזית לכך שהשנה, לראשונה, בוטלה התחרות שהייתה ליבה של "גוונים במחול". דווקא נוכח הפריחה, האמיתית או המדומה (כי בהחלט יש טענה שהכמות לא בהכרח הניבה איכות בשנה החולפת, ומזכירים בין היתר את  "הישגי" "הרמת מסך"), השמטת האלמנט התחרותי הוא בשורה ואיתות ליוצרים הצעירים, שלא להסיט את תשומת ליבם מהיצירה שלהם, מהאותנטיות ומחיפושיהם אחרי האמת הפנימית שלהם, אל תחרות, לפרס ולמתח מיותר ביניהם. ובמיוחד לא נכון ולא הוגן להעמיד יוצרים צעירים בתחרות כבר על עבודות ראשונות שלהם.
 
דווקא לעושים את צעדיהם הראשונים ראוי לתת תמיכה וחיבוק ולהסיר מהלחץ הקיים בלאו הכי, בגין המשימה להציג את עצמם לראשונה. ואולי, מה שבטוח, לא לכולם החוסן הנפשי הנדרש לתחרות. וגם לא ניכנס כאן לוויכוח שאמנות (כלשהי) ותחרות הם לא פרטנרים. כיון שהתחרותיות פולשת לכל תחומי החיים, רצוי להשאיר אותה ל"רוקדים עם כוכבים" ול"נולד לרקוד", שיותר משהם מעודדים יצירה הם משפרים מיומנויות ומרחיבים דרכי הבעה גופניות.
 
אורך החיים של היצירות קצר
 
ובכל זאת נשאר היבט הישגי-תחרותי. מענק יצירה בסך 25,000 ₪ מטעם קרן תרבות אמריקה ישראל. כלומר לא ועדה רשמית של "גוונים במחול" שעבורה כל היוצרים והיצירות הם ילדים זהים, עם אותה תשומת לב ושאיפה להצלחתם, אלא של בעל-עניין אמנותי חיצוני. ואפשר רק להצטער שאין יותר מלגות כאלה.
 
מה שמעביר אותנו להרהורים בענייני כסף. את לידתה, בעיר רמלה דווקא, חייבת "גוונים במחול" ליוזמת "אמנות לעם" (אז בראשות יוסי פרוסט, חוזה-הוזה ומאמין גדול בביזור) ולתמיכה הכספית של "מפעלות דיסקונט" (והמצנט-מטעמם יגאל ששון).
 
בנדידתה ל"אודיטוריום דוהל" בשכונת התקווה ואחר כלך למרכז סוזן דלל בנווה צדק, צברה לא רק מעמד, כבוד ומוניטין, אלא גם תומכים. הנוכחיים הם משרד התרבות, המדע והספורט (ב-80,000 ₪), עיריית תל-אביב-יפו (50,000 ₪), קרן משפחת דלל ומפעלי ירושלמי לחבלים, כשהתקציב הכולל הוא 345,000 ₪  בלבד. אולי זהנשמע המון, אבל רצוי הרבה יותר. גם אם תקציב המחול בישראל נע בין 25 ל-30 מיליון ₪  בשנה.
 
מצד אחד, בלי תקציבים ותמיכת מדינה (וגופים נוספים כמובן) אי אפשר לעשות דבר. במיוחד לא יוצרים עצמאיים, שרובם חייבים לעסוק בעבודות מפרנסות אחרות כדי להתקיים, מה שמשפיע על איכות יצירתם. הם חסרים זמן וריכוז וגם שיתוף פעולה נחוץ עם יוצרים עמיתים, שגם הם לכודים באותה סיטואציה פרנסתית מעיקה. שלא לדבר על מחסור כרוני חמור באולמות עבודה ראויים (סטודיו`אים).
 
"גוונים" מצליחה, באמצעיה היא, לספק מנגנונים מקצועיים תומכים ליוצרי מחול (ממגעים עם הממסד, דרך הפקה ועד פרסום וחשיפה) למשך תקופת האירוע. הבעיה היא מה קורה אחרי שנדמה תרועת הפסטיבל. הרבה מאמץ, הרבה השקעה על  שבועיים-שלושה, ומה אחר-כך? בהיעדר בית חם, במה קבועה או כל מסגרת מאמצת-תומכת אחרת, אורך החיים של היצירות הוא נורא קצר, כמו פרפר שחי לילה אחד.
 
העקשנים והקשוחים ישרדו
 
הבעיה חמורה עוד יותר מכיוונן של הלהקות הרפרטואריות הגדולות, שהן הנהנות העיקריות מסבסוד המדינה. לכאורה, הן אמורות להיות הבית ליוצרים ישראלים. למעשה, רובן ככולם הן מסגרת העבודה של יוצר אחד, כוריאוגרף דומיננטי שהוא בדרך כלל המנהל האמנותי של מי מהן.  אם בעבר, הדי-רחוק למען האמת, להקות רפרטואריות הזמינו גם עבודות משל אחרים, כולל מחו"ל, היום, הדרך היחידה להבטיח (לפחות, לנסות להבטיח) חיים ליצירה של יוצר עצמאי ולא מוכר, או בראשית דרכו, היא להקים לעצמו להקה. אבל מעגל הקסמים של שוק קטן ורווי ומשאבים דלים מונע זאת על הסף.  
 
כך שלא נתפלא אם חלק לא מבוטל מהיוצרים שייחשפו השנה ב"גוונים במחול" ייאלצו לעשות התאמות או הסבות כדי לשרוד. חלקם ייפלט, חלקם יצור למסגרות נתמכות אחרות ("הרמת מסך" למשל), חלקם  "ימסחרו" את כישרונם (מהצגות לילדים ולבתי ספר ועד כוריאוגרפיות והעמדות למופעי בידור ולתכניות טלוויזיה). מי ישרוד? העקשנים והקשוחים. מי שיתאים את עצמו לתנאים ומי שמוכן להרשות לעצמו להאמין בניסים. בשום מקרה לא מי שישתמש ב"מצב" כתירוץ להסכין איתו ולחוסר-אפשרויות. רמי לוי למשל.
 
אלא אם המדינה, באמצעות מינהל התרבות, או גופים עסקיים-כלכליים פרטיים, יכירו בנחיצותה של הגדלה משמעותית בתמיכה כספית ואמנותית בליטושם של כישרונות מקומיים. כאילו שגילינו את אוצר המדינה.


03/05/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. אכן, נגעת בבעיה העיקרית
צבי גורן , (06/05/2007)
3. במה לרקדנים
עוקבת , (05/05/2007)
2. לצבי גורן
כוריאוגרפפפפים , (05/05/2007)
1. פתרון חלקי רצוי ואפשרי
צבי גורן , (04/05/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע