רוך, עדינות, יופי
 
מתוך מציאות כאוטית, דורסנית וגסה, רעש מחריש אוזניים של קריסה וכוננות ספיגה מתמדת, באות הסילפידות ומחוללות אי ירוק של שקט, נותנות במה למילים שאבדו - רוך, עדינות, יופי.

כמו שחור ולבן, כמו מראה הפוכה, כמו מה שהיה ומה שיש, ה-Double bill החדש של הבלט הישראלי, מהלך על חבל דק - בין לבין. "השתקפות", כך נקרא הערב, ונדמה שלא לשמה בא לשמה.

הכותרת הדרמטית מתמזגת, עם או בלי כוונת מכוון, עם מהלך רעיוני שמחבר קצוות של שתי יצירות הנעות בין העבר המפואר של הבלט הקלאסי להווה המתגבש.
 
תנועה הרמונית ואווירה עוטפת
 
הערב נפתח ביצירתו של מיכאיל פוקין, "הסילפידות", בלט מהפכני של כוריאוגרף פורץ דרך, שהניח את היסודות לבלט המודרני. את הכוריאוגרפיה מלוות יצירות של פרדריק שופן, שנערכו ותוזמרו לאחר מות המלחין, שלמעשה מעולם לא כתב לבלט או לאופרה.

בניגוד למלחינים גדולים בני זמנו כמו דוניצטי או בליני, שופן נמנע מכתיבה בסגנונות דרמטיים-תיאטרליים ויצירותיו, שהולחנו בעיקר לפסנתר, הן קאמריות, פואטיות בדגש על הרמוניה. הבלט של פוקין, מעין פואמה לירית בתנועה, מהלך גם הוא בעדינות בין עולמות התוך - תנועה הרמונית ואווירה עוטפת.

"הסילפידות" לכאורה משתייך לזרם הרומנטי, אך למעשה נפרד. זהו אמנם בלט מהורהר ונוגה המתרפק על הבלתי מושג, אך ליבתו ממוקמת במרחבים רגשיים שאינם מנוסחים עד הסוף, מבנים מוקפדים בעולם מופשט. "הסילפידות", היתה היצירה הראשונה לבלט שהתרחקה מעלילה נרטיבית עם התחלה-אמצע-סוף. גם מבחינת אורכה, כ-30 דקות, היא שונה ומאפשרת גמישות - האורך הוא נגזרת של התזמורים השונים ליצירות של שופן וסדר היצירות ניתן לשינוי.


הסילפידות, צילום:  אירה טשליצקי


עבודת האנסמבל מסונכרנת
 
"הסילפידות" מתרחשת באזור דמדומים - בין חלום מכושף לפנטזיה קסומה. ביער אפוף ערפל מהלך גבר צעיר, משורר, אולי חולם. הוא מוקף בנשים צעירות מכונפות, כמו רוחות בלבן, אולי פיות, אולי זכר לאהבות אבודות. אלה הן הסילפידות המיתולוגיות, קלות כמו הרוח וכמותה חמקמקות - חיזיון תעתועים, אשליה או זיכרון שמגיח ונעלם.

בהפקה של הבלט הישראלי יש קסם. כמיטב המסורת נשמר גם כאן מינימליזם חזותי, כנהוג ביצירות המשתייכות לזרם הבלט הלא נרטיבי (Ballet Blanc). המטרה - לא להסיט את תשומת הלב מהרקדנים והאווירה.

ליבת הבלט של פוקין הוא בדיאלוג שבין תמונות סטטיות - מבנים יפהפיים שיוצרות רקדניות ה-Corps de Ballet, כמו ציור שקפא בזמן - לבין קטעי הסולו. אם התמונות הקפואות-חיות הן ההד, הסולנים הם המנגינה. מידת הדיוק של הלהקה מפתיעה, נדרשת עבודה לא מבוטלת בחדר החזרות כדי להביא קבוצה לנוע כנשימה אחת. הביצוע מוקפד והן צולחות את המשימה מבלי שהמאמץ ניכר. עבודת האנסמבל מסונכרנת ובעיקר הרמונית ורכה.
 
חוויה שנעים להתמסר לה
 
בניגוד לתפקיד המסורתי של גברים בבלט הקלאסי - עמוד תמך להרמות ובן לוויה בקטעי דואט - ביצירה של פוקין מקבל הסולן מקום ומרחב לפרשנות. הוא אמנם לא מניע את הבלט, אך תפקידו מהותי גם אם במידה רבה נטמע בין הלהקה לסולניות. זה תפקיד מאופק, לכאורה מינורי, ובכל זאת כזה שדורש נוכחות בימתית. עמית בן ישי בתפקיד המשורר החולם, עושה הכל נכון, אבל חסר את הניצוץ. יש לו הגובה הנדרש, הפיזיות והיכולות הטכניות, אבל אין בו את ה-Je ne sais quoi הזה שהופך ביצוע מכללי לפרטני. עם זאת בקטעי הדואט, בן ישי מרוכז ואסוף, מדויק ובטוח (בעיקר בוואלס 7 לצד דון לידיה מילטין) ויש בו קשב לפרטנרית שלצידו.

על ליהוק נכון יכולה הפקה לנסוק או להתרסק ובכל הנוגע לליהוק הסולניות, נעשתה עבודה טובה. לכל אחת משלוש הסולניות הצבע שלה, כל אחת מציעה מנעד רגשי ואסתטי שונה: צליל תורג'מן היא הנשיות הרכה, הליריקה התנועתית, התגלמות הרומנטיזם. דיה פרנקל היא קול התבונה, אין בה היסוס אלא שליטה ועוצמה שקטה. ויש את דון לידיה מילטין, שגם בהפקה הזו אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. היא קלילה כמו רוח עלומים, מבריקה כמו יהלום מלוטש, ממלאת את הבמה בחיים. יש לה את כל מה שסולנית צריכה – טכניקה מעולה שבאה לידי ביטוי ברצפים תנועתיים מהירים שדורשים אחיזה מוקפדת, דיוק, זריזות רגליים, גמישות גוף ומחשבה. יש בה רבגוניות ואנרגיה מתפרצת, חדוות ריקוד ותועפות של כריזמה וכשהיא עולה לבמה נדלק האור.

בשורה התחתונה, "הסילפידות" מחמיאה לבלט הישראלי ומוציאה את המיטב מהאנסמבל שהתגבש. השלם, בחלקו הזה של הערב, עולה על סך חלקיו ובסופו של דבר מצליח לייצר חוויה שנעים להתמסר לה.

רקדן מחונן, יצירתי ובעל עומק
 
בחלקו השני של הערב, יצירה עכשווית לבלט מאת ולדימיר דורוחין, סולן הבלט הישראלי. דורוחין, רקדן מחונן, יצירתי ובעל עומק ומנעד רחב של סגנונות, יצר עד כה כוריאוגרפיות מצליחות להפקות ילדים של הבלט הישראלי. "זרימה"היא למעשה טבילת האש שלו, התנסות ראשונה כיוצר לקהל מבוגר.

הצמחת יוצרים מתוך הבית, אינה עניין שבשגרה בבלט הישראלי ויש לברך על היוזמה והרצון הטוב, גם אם מה שהוביל לכך הן הנסיבות - יוצרים זרים, בכל התחומים, אינם ממהרים בימים אלה להתדפק על שערי ישראל או לשתף פעולה עם מוסדות נתמכים. כך או כך, בטיפוח יוצרי בלט ניאו-קלאסי מקומיים מבין שורות הלהקה, כאלה שמחוברים ל-DNA שלה ויודעים לנתב בין עצמות לחולשות הרקדנים, טמון פוטנציאל להצלחה.

יחד עם זאת, שילוב של יצירת ביכורים ומונומנט היסטורי, מעבר לכך שאינו הוגן, עלול להיות במידה שווה גם מתכון לאסון. זה לא המקרה של "זרימה", אך אין ספק שהפער בין שני חלקי הערב גדול. גדול מדי. 

זרימה, צילום: מאיה נאמן

 
רעיונות מסקרנים והבלחות של יופי
 
"זרימה" היא עבודה שנוצרה לחמישה פרקים מתוך הסוויטה האיקונית "כוכבי הלכת" של המלחין האנגלי גוסטב הולסט. כמו במוזיקה, כך גם המבנה הכוריאוגרפי בנוי פרקים-פרקים, מעין שערים שנפתחים בכל פעם לעולם שונה, לכאורה, שבתוכו מבקש הגוף הנע להיטמע – בין מקום למקום, בין עולם לעולם, בתנועה מתמדת תוך שינוי זהות ומהות.

הרכבה ופירוק של מבנים – בקטעי יוניסון של כל הלהקה וגם בדואטים, הם אזור הנוחות של דורוחין ובהם הוא זורח. רכיב האסתטיקה התנועתית והבנת המרחב, הם משענת איתנה, אבל הקרקע תחתיה לא יציבה. "זרימה" היא יצירה פרומה ולא מגובשת מבחינה סגנונית, גם אם היא טוענת את הרקדנים באנרגיה וברוח חדשה. היא התחלה שלא הבשילה ונדרשת בה עבודת עריכה מסיבית ודרמטורגיה. יש בה רעיונות מסקרנים והבלחות של יופי, יש גם טקסטורות מגוונות, אבל לצידם יותר מדי רגעים מלאי פאתוס שטוב היה לסנן ולנקות.

"זרימה" לובשת מעטפת עכשווית, אבל השפה התנועתית שלה לעתים מיושנת. היא למעשה חיפוש, עבודה בשלבי הגדרה עצמית של יוצר שמבקש לפרוץ החוצה אבל זקוק לזמן.