הרבה לפני ברי סחרוף ואתי אנקרי, חי עמנו איש ענו וצנוע, פייטן משכמו ומעלה וזמר בחסד עליון. ומשהו על מדליקי הסבלנות בלבונטין 7
שלום לבן דודי
את ראשוניותו במוזיקה הישראלית המתהווה אי אפשר יהיה לקחת מג`ו עמר, שהלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 79 במיאמי, פלורידה. במחצית השנhיה של שנות החמישים היה עמר, אז עולה חדש ממרוקו, אחד הקולות המיוחדים, האהובים והמושמעים ביותר בישראל. הוא ייפה והנעים את שעותינו ביפי קולו וסלסוליו עם שורת להיטים מוחצת, כמו "שיר השיכור", "ברצלונה" ו"שלום לבן דודי", שהתנגנו בעיקר על גבי פטיפוני הורן, מתקליטי בקליט שחגו במהירות של 78 סיבובים בדקה.
למרות שלא היה מהפכן ומחדש, אלא ממשיך של מסורת פיוט מאגרבית-אנדלוסית, ג`ו עמר היה אחד הקולות החשובים במוזיקה המזרחית והים-תיכונית הישראלית. וגם מבלי שהתכוון לכך היה בדיעבד אבן יסוד במהפכה שהתרגשה על התרבות והפופ הישראלים, עשורים רבים אחרי שחדל ליצור ולהיות רלוונטי.
מצד אחד, בלעדיו, מה שנקרא בגסות ובהתנשאות "הזמר המזרחי", היה נשמע ונראה אחרת. בלעדיו לא היו זוהר ארגוב, חיים משה, שימי תבורי, נסים סרוסי, עמיר בניון ואייל גולן. ואפילו, אני נוטה להאמין, ליהורם גאון היה הרבה יותר קשה להחליט מה הוא רוצה להיות לכשיגדל. עמר היה נושא דגל, דמות לגאווה, שם שנהגה ביראה, ומאוד ייתכן, שאילו היה נולד ופועל בתקופה אחרת, מאוחרת יותר, הוא היה אליל נוער, כוכב גדול או סתם המלך התורן של הזמר המזרחי.
מצד שני, בנוסף לעובדה שהיתווה דרך של זמרים-מבצעים אחרים מבני עדות המזרח (או ספרדים, כפי שכונו אז), רבים נוטים לשכוח שג`ו עמר היה גם חלוץ במאבק נגד הקיפוח העדתי במוזיקה. אי ההתאמה בין אהבת הציבור אליו והביקוש להופעותיו עם מיעוט השמעות רדיו (ומאוחר יותר, בשלהי הששים, גם הופעות טלוויזיה) הייתה מקוממת והוא לא היסס להתעמת ולהתקומם כנגד הפער והעיוות החברתיים, כפי שבאו לידי ביטוי בשלוחות השונות של קול ישראל ורשות השידור. כך ששלמה בר ואביהו מדינה לא המציאו את הפוליטיזציה של הזמר העברי. אם תרצו, "לשכת אבטלה", שיר לא אופייני, משעשע אך ספוג ביקורת ששר ג`ו עמר באותם ימים, הוא כנראה אחד משירי המחאה הראשונים של ה"ספרדים", ומי שהוליד את "איזו מדינה" של יוני רועה ואלי לוזון, שנים רבות לאחר מכן.
אלא שבניגוד לבר ולמדינה ולחבריהם, שגדלו להיות ישראלים אסרטיביים וגם בוטים בעת הצורך, ג`ו עמר לא היה בנוי למאבק מתמשך. הוא היה רך מדי, בן תרבות אחרת, איש צנוע וירא שמיים, חף מהיבריס ותחושת כוח. ואולי הניגון "ישמח משה (במתנת חלקו)" מיטיב לשקף את יצירתו ואת תמונת עולמו: חיבור למקורות, יראת הקודש, אהבה לעברית, סלסול אנדלוסי, פייטנות, ענווה ושמחה בחלקך. וכשיותר מדי דלתות נסגרו בפניו גלה מארצו למשך שנים רבות: אם מפאת בריאותו הרופפת, אם מפאת קיום המשפט "אין נביא בעירו", אם מפאת בעיות פרנסה -שהרי בסופו של דבר היה חזן ופייטן ולא כוכב מצעדי פזמונים.
בהשוואה קצרה ומתבקשת למייקל ג`קסון, שמותו גנב מג`ו עמר את הכותרות להן היה ראוי, אפשר להתייחס לכמה נקודות השקה: על כוכבות ברדיו (של ג`ו) ובטלוויזיה וכוחן; על רדיפת הכבוד, השררה והכוח (של מייקל, שהיה הראשון - ואולי גם היחיד אי פעם - הכתיר את עצמו למלך הפופ) מול הצינעה והעממיות של אבי השושלת, ראש וראשון ל"מלכים" ולמלחינים-פייטנים; ועל הכישרון, שאין לגביו חולק, אך הוא צריך גם ליח"צ, לשיווק ולאריזה כדי להישאר במשחק התודעה.
הרבה לפני ברי סחרוף ואתי אנקרי, שהחזירו בשבועות האחרונים את אבן גבירול ויהודה הלוי לתודעה, חי עמנו איש ישר ותם, ענו וצנוע, פייטן משכמו ומעלה וזמר בחסד עליון. לכתו השבוע השאיר לב שבור לרסיסים של המון תלמידים, מוקירי זכר וממשיכי דרך, ובוסתן מלא בפרחים שריחם המשכר לא ינוס: "הריני שר", "פרח הלימון", "ידידי השכחת", "יעלה יעלה", "אשיר אשירה" וכל הנזכרים לעיל.
"שלום לבן דודי, הצח והאדמון/ שלום לך מאת רקה כמו רימון/ שלום לבן דודי".
אפס סובלנות
ובעניין אחר לגמרי. לא סתם דחיתי את ביקור הבכורה שלי בלבונטין 7. ידעתי למה. אני לא מתפקד תחת עשן סיגריות. אצלי, זה לא הולך עם הנאה מהופעה וממוזיקה טובה. אצלי, זה סבל נטו. קיבלתי, כמו תמיד, הבטחות שלא יעשנו. שהרי העישון אסור במקומות ציבוריים, בכללם מועדונים להופעות. ויש גם, אמרו לי, שלטים שאוסרים את העישון, ושהמועדון אוכף את ההוראה (שאחרת, למה שיתלה את השלטים?).
התפתיתי להשתכנע. לא בגלל שאני תמים - ויודע שהישראלי המצוי מצפצף על חוקים, כללים, הוראות ואכיפה - אלא מפני שרציתי לראות את אורי מרק בהופעה, אחרי שהתלהבתי מ"לא לדבר על מין", אלבום הבכורה המפתיע שלו, שסימן אותו כקול חדש, מאובחן ומבטיח.
לבונטין 7 - למי שדחה כמוני את ביקורו ב"אולם" הופעות זה – הוא מרתף בבניין מגורים מהסיטי הישנה של תל אביב העובדת, של שולי התחנה המרכזית הישנה. שבעה על עשרה מטר, ביום טוב. גם אם יתאמצו, לא יכולים להיכנס לשם מאה איש, ובמקום כזה פצפון, מספיק שבחורה אחת (עם קעקוע על זרוע ימין) תצית סיגריה כדי להדליק את הסבלנות שלי.
בעישון סיגריות במקום ציבורי, כמו לגבי כל עבירה מתריסה אחרת, אני נוקט באפס סובלנות. להשיב לאותו עבריין כגמולו, איני יכול, ולכן עדיפה התנתקות מכובדת. וכשהצטרף המעשן השני, באמצע ("ים המלח") השיר הראשון של מרק בהופעה, ניתקתי מגע. למרות שהפיתוי היה רב, לא נשארתי לספור עבריינים נוספים.
צר לי על שאלה התנאים שתעשיית תרבות הפנאי מסוגלת להציע. אך יותר מהכל צר לי על באי לבונטין 7, שפוקדים את המקום דרך קבע, על שהם נאלצים לסבול את המחששה והתרעלה, מבלי להתעקש על זכויותיהם, ומתנהגים כמי שאין להם ברירה אלא להתנהג כפסטרמה מובלת לעישון.