עיקר הצלחתו של משדר העשור הייתה במירוק חטאי ערוץ 24 כלפי המוזיקה הים תיכונית. והערה על עוזי חיטמן במלאות 5 שנים למותו
העשור שלא היה
תודה לאל על ששטיפת המוח המאסיבית שעשו לנו ערוץ 24 וגלי צה"ל (וגם "קשת", זכיין ערוץ 2, שהוא הבעלים של 24, וה"טאלנטים" מטעמו, גל אוחובסקי וירון אילן), כבר מאחורינו. התוצאות, גם אם הן תלויות בעיניי המתבוננים, היו רחוקות מלהצדיק את ההמולה. רק מקצת מן הבחירות היו ראויות ומוצדקות.
בעיקרו, לפרויקט הפסקול הזה הייתה תכלית אחרת: מירוק חטאי ערוץ 24 המתחדש והמתמתג כלפי המוזיקה המזרחית והים תיכונית. ובכך הוא הצליח ללא ספק.
אפשר כמובן לטעון שהפופ המזרחי והים תיכוני היה אחת התופעות הבולטות של העשור האחרון, אם לא בעשרים השנים האחרונות. אבל להתבטלות הזאת כלפי הגיבורים החדשים כביכול של תעשיית הרינגטון והסלולר, צפויים להיות השלכות מרחיקות לכת שמן הסתם יערערו עוד יותר את מצבו ומעמדו השברירי של ערוץ המוזיקה הישראלי היחיד שיש.
אף אחד לא יכול לחשוד בי שאני מנהל מערכה נגד הצליל הים תיכוני שחדר לחיינו. הוא אמיתי ונכון ומשקף מציאות. אבל אם אלה הם פניו של 24, שאמור לתפקד גם כסדרן עבודה וכסמן איכות (עם ההשקעות הנכונות), אז ערוץ המוזיקה הזה הוא לא של המוזיקה הישראלית. לפחות לא זאת האיכותית באמת, אלא - אם בכלל - זו של הפופולרית. ודומני שתעיד יותר מאלף עדים היעדרותם הגורפת של מוזיקאים חשובים ומוערכים בפופ וברוק הישראלי ממופע הסיכום הפומבי בבריכת הסולטן בירושלים.
יוצריהם של תשעה שירים, כמעט מחצית מ-20 הראשונים, לא נתנו ידם למכירה הפומבית של נכסיהם האמיתיים, והותירו את הזירה בידי גיבורי הפופ הים-תיכוני ומשת"פים, שלחלקם מן הסתם לא הייתה ברירה אלא להשתתף באירוע עתיר הפרסומות.
ברשימת אלה שלא מחלו על מעמדם וויתרו על הכבוד המפוקפק ועל עלה התאנה שאמור היה לכסות את חלצי הערוץ ונשארו בחוץ: מירי מסיקה ("לשם", מקום 18), אהוד בנאי ("בלוז כנעני", 17), ארקדי דוכין ("מי אוהב אותך יותר ממני", 16), הדג נחש ("שירת הסטיקר", 14), שלום חנוך ("אהבת נעוריי", 12), אביב גפן ("יומן מסע", 7), עמיר בניון ("ניצחת אתי הכל", 2) ואפילו שלומי שבת ("אבא", 11) - וגם עידן רייכל ב"אם תלך" (13). במיוחד בלטה היעדרותו של בניון, שלמרות המיקום הגבוה והמחמיא לא נכנע לעריצות הערוץ ולא השתתף במשחק. צעד ערכי שרק מוסיף למשקלו הסגולי של בניון כמצפון במוזיקה הישראלית הפופולרית.
וכך היה פסקול העשור חגיגת ניצחון של נציגי הפופ הים תיכוני ושל מבצעים נטו. חלקם, תסלחו לי, על לא עוול בכפם. מילא אייל גולן זמר העשור (כשתריסר הקיסריות שלו כאילו מעלימות-דוחות-מבטלות את התריסרים של שלמה ארצי וגם כמה מניינים של שלומי שבת) ושרית חדד זמרת העשור (עם קיסריות במשורה, אבל מי סופר); מילא גם "צליל מיתר" (3) ו"בלבלי אותו" (19) ו"כשהלב בוכה" (20); אבל "זה אני" (9) ו"הוזה אותך מולי" (8) של גולן ו"יחד" (מי?) של פרץ ואישתר (מקום חמישי ?!), להיטים של השנה החולפת, הם לא פסקול העשור (בטח לא בעשירייה הפותחת), אלא אם אנחנו במציאות מקבילה במדינה אחרת. גם לא "שתיים בלילה" (10) של משה פרץ, אולי התופעה המרעננת והחשובה ביותר של הפופ הים תיכוני בשנים האחרונות (סוף סוף מישהו ולא רק שלומי שבת, כותב לעצמו את הלהיטים שלו).
המשת"פים הם ארבעה: שירי מימון ("השקט שנשאר", 15) והראל סקעת ("ואת", 4) - שניהם "איכשהו" נכסים של "קשת" (מתוקף שותפותה עם "טדי" ב"כוכב נולד") והם לא יכולים, עדיין, לעשות שריר; עברי לידר ("זכיתי", 5), כנציג בודד של המוזיקה האיכותית, נקרא לה כך, בתוקף חברותו האמיצה עם הראש מאחורי הפסקול ואחד ממנחי המופע, גל אוחובסקי.
לידר גם היה יוצר-מבצע יחיד שניאות להשתתף, נוסף על עידן רייכל, ש"הציל" בדוחק את מצעד הסיכום מבושה גדולה כשהתייצב בפסגה עם "ממעמקים" שיר העשור, ותרם שני שירים לפסקול העשור, טיפה בים הלהיטים והנוכחות שלו. כשאתה זוכה בשני תארים - הרכב העשור ושיר העשור - אתה לא יכול להתחמק מהתייצבות. אבל היעדרות ההרכב שלו מהמעמד, שסיכלה את הביצוע של "אם תלך", תעיד כנראה על האמביוולנטיות.
מה עוד היה לנו? מחווה מרגשת של אייל גולן שחשף בנדיבות של מנצח טי שירט עם הדפס של "זוהר ארגוב המלך". גולן עוד יהפוך למלך המחוות. וחלוקת הפרס של קליפ השנה בין שניים ראויים בהחלט, במיוחד להקת "איטליז" עם "אטרקטיב". גם "היא יודעת" של נינט טייב זכה לקליפ יוצא מן הכלל, אבל קשה להשתכנע שהתכבד בבחירה מן הסיבות הנכונות.
הערה אחרונה: הניסיון (אליו גויסה לינוי בר גפן) להעשיר את המשדר בפרמטרים ובנתונים נוספים, יכול היה להיות רציני, אם אכן כל השחקנים בשוק היו מדווחים אמת על הישגים ולא מנפחים הצלחות. ותרשו לי לפקפק בחלקם הלא קטן, במיוחד בנתונים לגבי מכירת אלבומים: למכור דיסק (דיסק!) במרכול, במחיר של שקלים בודדים, כבונוס על קניית מוצרים בסכום מסוים, אינו דומה ואין דינו כדין רכישת תקליט בחנות, בערכו הנקוב.
אייל גולן, שרית חדד, עידן רייכל (תמונות יח"צ)
תם תור הכותבים הגדולים
בסוף השבוע ציינו צוותא תל-אביב, בני משפחה וחברים, חמש שנים ללכתו ללא עת של הזמר והיוצר עוזי חיטמן ז"ל. איך שהזמן רץ והאובדן והחסר רק מתגברים.
"רצינו שתדע", ביקשו השותפים ליוזמה, בראשות העורך והמגיש בועז פייפר והמנהל המוזיקלי יאיר סתוי, להגיד שממשיכים לאהוב, להתגעגע ובעיקר להתעצב - ולא רק על לכתו של האיש המקסים והיוצר הרגיש, הקשוב והמופלא, אלא גם על מצבו המדאיג של הפזמון הישראלי בימים אלה, דווקא כשחזרו אליו (בעיקר בשנות היעדרו של עוזי) מבצעים שזקוקים נואשות לשירים טובים, שיגעו בנפשות של כולנו וייכנסו ללב ולמחזור הדם של השירה בציבור ושל מערכת החינוך.
מצער, אבל כמעט ולא כותבים היום שירים לשימוש הכלל. אין נעמי שמר, אין אהוד מנור, אין יוסי בנאי, אין עוזי חיטמן שיוציאו מהישראליות את הטוב שבה, ללא כחל ושרק, ללא ציניות, ללא ביקורת, אלא רק עם אהבה. לא שהולך ופוחת הדור, אבל התור של הכותבים הגדולים (תוכלו להוסיף אליהם גם את מאיר אריאל, שהתגלה וחוּבּק מאוחר מדי, בעצם רק אחרי מותו) נגמר. אזל.
יש עוד קליברים שחיים איתנו, אבל התנובה שלהם לא מצליחה לספק את החוסרים הקיימים. יעקב גלעד כבר לא כותב (ואם כן, אנחנו לא יודעים על זה), יואב גינאי כותב אבל לא מספיק (או לא מספיק פונים אליו), דודו ברק נדחק משום מה, חיים קינן מגיח לעתים רחוקות, מיורם טהרלב מתעלמים שלא בצדק, ורחל שפירא היא כמו מפלט למשימות מיוחדות. כל השאר, כמעט, הם כותבים כל-כך אישיים או רק לעצמם. הדור החדש של המבצעים לא פותח ספרי שירה ולא פלא שכולם הולכים לחפש את עצמם ואותנו במקורות.
כשאני חושב על זה, אני מוצא נחמה מסוימת דווקא באוהד חיטמן, אחיינו של עוזי, שהיצירה שלו בהחלט מועמדת להמשיך את דודו הגדול והדגול.