סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: על המחווה לעוזי חיטמן ועוד
 

 
 
שיריו של עוזי חיטמן ראויים לחיבוק רחב יותר של ממסד הפופ המקומי, לא רק בתחום הים תיכוני


תווית ים תיכונית
 
הדברים הבאים נכתבים בעקבות פרויקט המחווה הים תיכונית של "עבודה עברית" לעוזי חיטמן, על גבי אלבום כפול.  אין לי בעיה עם מחווה לחיטמן. נהפוך הוא - מגיעה לו מחווה שנתית, על בסיס קבוע, לפחות מופע הצדעה ביום השנה לפטירתו (כמו לר` שלמה קרליבך ולמאיר אריאל ז"ל), רק בשל המרכזיות של יצירתו בחיינו – והייתי שמח אם זה ייעשה בתמיכתה ובסיועה של המדינה, שלא יוטל העול על משפחה וחברים.
 
גם אין לי בעיה עם רתימת המושג "עבודה עברית" לצרכי שימור, הנצחה, רענון והנחלה של הזמר העברי, אפילו אם הוא מותג מסחרי פרטי. זה ראוי, רצוי וחשוב שאנשים פרטיים ייקחו על עצמם מטלות וחובות תרבותיים של מדינה. אבל יש לי בעיה עם חיבור שנעשה על רקע מגזרי.
 
אבל אני לא יודע איך קרה שהחיבור בין עוזי חיטמן ויצירתו למוזיקה המזרחית והים תיכונית, נעשה כל כך חד משמעי. והרי יש ביצירה החיטמנית הרבה רבדים וצבעים שרחוקים מהשיוך הזה. ואסור להסכים לניסיון ההשוואה הזה, גם לא בשם אחוות המדוכאים – בהנחה, שחיטמן אכן קופח על ידי הממסד הרדיופוני והתקשורת הטלוויזיונית, ו"נדחף" בשל כך לזרועות הזמר הים תיכוני, והפך להיות "אח לסבלם" וליוצר אהוד בקרבם, שדרכו הם פרצו יותר מפעם אחת לתודעת הציבור הרחבה.
 
במקום להיאבק במשוואה הזאת, ולנסות להוכיח שייתכן ואפשרי דיאלוג אחר בין המורשת המוזיקלית של עוזי חיטמן לבין הפופ (וגם הרוק) הישראלי, בא פרויקט "עבודה עברית" השלישי ומאיים ליצור אקסיומה לפיה - עוזי חיטמן שווה מוזיקה ים תיכונית. הניכוס הזה בעייתי גם אם היה נכון עובדתית בפרקים שונים בקריירה של חיטמן. הזהות הזאת מדביקה תווית לא נחוצה ולא הוגנת על מפעל חייו.
 
זה בסדר להצדיע, זה נהדר לשמר ולהנציח, אבל זה לא נכון - חברתית, תרבותית והיסטורית - ודווקא בנקודת הזמן הזאת, חמש שנים לאחר מותו, ליצור את המשוואה השגויה לפיה עוזי חיטמן "שייך" למוזיקה הים תיכונית. אפילו אם יש מי שחושב שזה הדבר הנכון לעשות, שמי שאימץ אותו בחייו, ראוי שיחבק אותו אחרי מותו וישיר את שיריו בפרק השלישי של "עבודה עברית".
 
חישבו על זה במישור רחב יותר: אם הנחת העבודה של הפרויקט היא שכוכבי המגזר שרו את חיטמן בחייו, השאלה היא איזה ערך מוסף הם יעניקו לשירים ולפרויקט? אם ליאור נרקיס ישיר את "על סף דלתך" במקום חיים משה, מה יחדש בו? אילו תובנות יביאו הזמרים אם יחליפו ביניהם את השירים? האם "לכל אחד יש" בפי אייל גולן ושרית חדד, להמחשה בלבד, הוא החידוש הנדרש? והאם הסלסול המזרחי הוא הבבואה היחידה שצריכה להיות לשירים של חיטמן ולהיזכר ככזאת?

עבודה-עברית-ענקית.jpg
 ליאור נרקיס, מושיק עפיה ב"עבודה עברית", צילומים: אלמה מכנס קז

חיבוק רחב יותר
 
אני יודע שבשלב זה מאוחר מדי לסגת - בכל זאת מועד צאת האלבום מתוכנן לשבוע הראשון של מרץ 2010, ועד כה הוקלטו כבר 36 שירים - אבל אם יש אפשרות למחשבה נוספת, לשינויים ולתוספות, צריך לזכור שהמורשת המוזיקלית של עוזי חיטמן שייכת לכלל החברה והתרבות המקומית, ולטובתן בלבד כדאי שלא תתגדר ותתהדר רק בצליל ים תיכוני - גם אם חיו ביחד בחייו, וגם אם הצליל המזרחי הוא השליט הנוכחי בפופ הישראלי העכשווי. 
 
לו זה נעשה במסגרת "שניים סוכר" (המותג המצליח של יוסי בן דוד, המנהל האמנותי הנבחר של "עבודה עברית" הים תיכוני; לכשעצמו מפיק ממולח, בעל חוש ריח מפותח ללהיטים ולשידוכים, ובעל קשרים מצוינים, אולי הטובים בתעשייה) או במסגרת "חגיגה ים תיכונית" רחבת היקף, ניחא. אבל "עבודה עברית", הבייבי של המפיק ניצן זעירא, אחד מאבות האינדי רוק המקומי, ידעה  - גם תחת הדימוי הרוק`נרולי לכאורה שלה (במארז הראשון לשנת היובל, וגם בשני לחגיגיות הששים), לתת ייצוג למגוון זמרים וצלילים ולחבר זרמים. ואין שום סיבה להתבצרות עדתית, כיתתית וגטואית בפרק השלישי.
 
ודווקא משום שנדמה, לכאורה, שהחיבור בין חיטמן לזמרים ים-תיכוניים, כל כך מובן מאליו, צריך לאתגר אותו, להתסיס ולרענן אותו. לא לדבוק בסאונד המוכר. גם אם החיבור היה מוצלח בחייו, אחרי לכתו בשל הזמן לפרוץ אותו ולטשטש גבולות ותחומים. אין חשש שבני עדות הרוקנ`רול, הפופ, הרגאיי, הFאנק, הדאנס וההיפ-הופ, ינכסו לעצמם נתחים מהירושה המוזיקלית. אבל התמודדות איתה נחוצה וחשובה, כדי לבטא את עושרה ולהרחיב את השפעתה. לא לצמצמה לצבע אחד בלבד, גם הוא הכי יפה, הכי מצליח והכי מכיר בימים אלה.
 
אני מדבר על הפרייה, על גיוון, על פלורליזם. על הסיכוי להוציא מוצר עשיר ומגוון שכל פלח באוכלוסיה ימצא בו עניין, ולא לייחדו, מראש, לקהל מגדרי, גם אם נדמה שהוא כרגע הגדול ביותר במדינה, ושהוא היחיד שישלח יד אל הכיס כדי לרכוש את המארז הצפוי. והמספרים בהם מתקשטים יזמי הפרויקט מעידים ש"עבודה עברית 2", שיצא לרגל שנת ה-60 למדינה, מכר יותר מ-80,000 מארזים, סיפק עשרות להיטים ושבר שיאי השמעות ונוכחות, ועדיין לא התייחד למוזיקה ים תיכונית בלבד.
 
ולא משנה מה הם השירים. להיפך, זה הזמן לאקט מחוותי, של פיוס היסטורי, לסולחה בין חיטמן לסו-קולד ממסד הפופ המקומי. שהזמרים "המזרחיים" יתנו את הצבע שלהם לשירים הקנוניים, המיינסטרימיים וה"ארצישראלים" של חיטמן, ושיתכבדו הזמרים נציגי המגזרים והסוגות האחרים, בהתמודדות עם הלהיטים הים תיכוניים המובהקים שלו. רק לא להתבצר בעמדות ישנות. כך יזכו השירים בצבעים, משמעויות והדגשים רחבים וישראליים יותר. וכך גם ימלאו אחר הצוואה הבלתי כתובה של חיבוק רחב יותר, לאו דווקא מזרחי.
 
מחמאה לאקו"ם
 
כבר התייחסתי בעבר לייחודם של פרסי אקו"ם בזמר העברי. לפחות כרגע הם המשוב היחיד בתעשיית המוזיקה המקומית, שנותנים זמרים, יוצרים ומחברים לעמיתיהם, אחיהם לעט ולתו. אמנם לא בהצבעה דמוקרטית רבת משתתפים, אבל גם ועדת שופטים בה חברים "אנשי מקצוע", יוצרים כדנה ברגר, דודי לוי, יאיר ניצני ויוני רועה ואיש תקשורת אחד (יורם רותם), היא מיקרוקוסמוס ראוי בהחלט למשימה של הכתרת הישגי השנה. לא אס.אם.אסים, לא פופולאריות, גם לא מכירות. יצירה נטו.
 
שמות הזוכים, הנסיבות וההנמקות להם, שכתובות ביד אמן אוהבת, מעידים יותר מהכל. רונה קינן על אלבומה "שירים ליואל" כפזמונאית; אביתר בנאי על אלבומו "לילה כיום יאיר" כמלחין; תמיר צור כמעבד; משה פרץ כתגלית, גם אם קצת באיחור; השיר "חלומות של אחרים" (הפרויקט של עידן רייכל) שיר, עילי בוטנר שזכה בפרס עידוד פרסום היצירה למלחין, גבריאל בלחסן שסכה בפרס עידוד פרסום היצירה למחבר (אגב, כשישבתי בוועדה שכזאת בראשית העשור, זכתה בפרס לעידוד פרסום היצירה אחת בשם קרולינה אברץ) וליאת יצחקי שזכתה בתמיכה בהפקת אלבום.
 
סך כל הפרסים שמעניק אקו"ם מדי שנה ליוצרים מכל התחומים – משוררים, מלחינים, מלחיני מוזיקה קלאסית, מעבדים וסופרים - מגיע לכ-300,000 שקל. נכון שכל זוכה יוצא עם המחאה קטנה יחסית, אבל עם מחמאה ענקית, כיון שהעיקר בפרסי אקו"ם הוא הכבוד, ההוקרה וההערכה ההדדיים, וגם הזכות להיות חלק מהנצחה של יוצרי עבר כמרדכי זעירא, משה וילנסקי, אמיתי נאמן, עוזי חיטמן ואחרים, שעל שמותיהם ניתנים הפרסים.
 
איני יכול שלא לערוך השוואה עם פרסי מפעל הפיס (על שם מיכאל לנדאו) ליוצרים במוזיקה הישראלית. הם יותר גבוהים, על סך 50,000 שקל, אבל לטעמי פחות יוקרתיים ונחשבים. בעיקר מפני שהם ניתנים למצליחנים של השנה הנתונה, ולמעשה הם מוענקים לתפארת מפעל הפיס ולהאדרת תמיכתו כביכול ביצירה המקומית.

חבל שדווקא כסף ציבורי, שמיועד מראש לתמיכה ושראוי היה לתתו ליוצרים שאכן צריכים אותו (בוטנרים, בלחסנים ויצחקים כאלה), הולך מדי שנה לשמות הגדולים, המצליחים והנוצצים יותר, שבדרך כלל יכולים להסתדר גם בלעדיו.



27/01/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע