כבר קרוב ל-40 שנה שיואב קוטנר הוא שם נרדף למוזיקה ואין איש במדינה שאינו מכיר את פועלו
האיש הקטן מהרדיו
ביום העצמאות תשע"ב יוענק פרס ישראל בפעם ה-60. מאז כזכור, הוכרז לראשונה ב-1953, ועד כה זכו בו 623 אנשים, גופים ומוסדות. מאז שלהי שנות השמונים (שנות המ"מ של הפרס) חלה אינפלציה במספר הזוכים בו מדי שנה, והגיעה לשיאים של 20 ויותר זוכים במהלך העשורים הבאים. בשנים האחרונות הנחה שר החינוך, הממונה על הפרס, לצמצם את מספר הזוכים מדי, בעיקר למנוע שחיקה במעמדו ולהופכו למכובד לנחשק ולמכובד יותר, ואולי גם במטרה לקצר את הטקס המתיש הנלווה להענקתו ואף את עלותו הכספית לאוצר המדינה. מאז שנת 2008, הועמד הפרס על 75 אלף שקל. בתחום התרבות יוענקו השנה שני פרסים, אם אכן תימשך מגמת הצמצום. האחד בקטגוריות ספרות ושירה עברית והשני בתקשורת. יחסית לאחרים, פרס ישראל בתקשורת הוא צעיר, וביום העצמאות הבא יוענק לזוכה עשירי בסך הכל (אגב, אף אחד מתשעת הראשונים אינו אישה! בעצם, אולי רבקה מיכאלי?). לראשונה הוענק בתשל"ו (1976) תחת השם "אמנות הרדיו הטלוויזיה והקולנוע" למוטי קירשנבאום, לשעבר מנכ"ל רשות השידור, במה שנראה בדיעבד כניסיון לתפור קטגוריה לזוכה. החתנים הבאים של הפרס (תשמ"ו, 1986) היו העיתונאים ישעיהו אברך ושלום רוזנפלד, שזכו במה שכונה אז "מסאות פובליציסטיקה עיתונאית". מאז הוכפפה הקטגוריה לסבב של הזוכים בפרסי ישראל לתרבות, המחולקים במחזוריות של אחת לחמש שנים. ואחרי תשנ"ג (1993), כשהוענק - אפרופו פיצול פנימי לקולנוען התיעודי רם לוי (תקשורת - רדיו וטלוויזיה) ולצייר הקריקטורות יעקב (זאב) פרקש (תקשורת - עתונאות), התמצב שמו כפרס ישראל לתקשורת. בתשנ"ז התכבדו בו איש הטלוויזיה חיים יבין והצלם דוד רובינגר; בתשס"ב העיתונאי והעורך דב יודקובסקי; ובתשס"ז העיתונאי והפרשן נחום ברנע. למול השמות הכבדים הללו, המועמד שלי הוא בהחלט "האיש הקטן מהרדיו". לא שאני חושב שיש ליואב קוטנר סיכויים לזכות בפרס שכזה השנה (ואולי כן? הלוואי!), אבל ראוי ששמו ייכנס למעגל המועמדים, אולי יצבור תומכים ויגביר נוכחות, עד שיהפוך למועמד לגיטימי ולזכאי הפוטנציה. במיוחד בעידן שבו העיתונות המודפסת, נאבקת אולי את מלחמתה האחרונה. והתואר המכובס והרחב יותר – תקשורת – הוא חזות הקול, התמונה והמלה. וקוטנר שמעולם לא היה עיתונאי מסקר וחוקר באמות המידה המקובלות, משקף בתחומי פעילותו דווקא את המדיה התקשורתית, כמעט בכל המדיומים: רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, כתיבה וגם הופעה בימתית. שם נרדף למוזיקה בכמעט ארבעים שנות פעילות ועבודה, יואב קוטנר הפך לשם נרדף למוזיקה, מוזיקה איכותית, זרה אך בעיקר ישראלית. הוא לא יכול לקבל את פרס ישראל למוזיקה או לזמר עברי כיון שהוא לא יוצר, אבל כמי שמדבר, כותב ומחנך להקשבה ולהנאה ממוזיקה, דומה שאין אדם במדינה , גם אם אינו דובר עברית וגם איננו רק מאזין רדיו, שאינו מכיר את האיש ושמץ מפועלו. ובעברו יש כמה וכמה מפעלים שעל כל אחד ואחד מהם הוא ראוי לפרס. למן הסדרה הרדיופונית "הביטלס, מסע הקסם המסתורי" שהתחקתה אחרי הביוגרפיה והמוזיקה של הביטלס (ואף זיכתה אותו בפרס מפקד גלי צה"ל לשנת 1981), דרך הסדרה הטלוויזיונית "סוף עונת התפוזים" שהתחקתה אחרי השורשים וההתהוות של הרוק הישראלי (ושודרה בערוץ 2 בשנת 1998), ועד הקמת של "מומה" האנציקלופדיה המקוונת הראשונה מסוגה לתיעוד המוזיקה הפופולרית הישראלית, אותה ערך, כתב בחלקה והקים בשלהי שנות ה-90', ועד ניהול, כעורך ראשי, של מוזיקה 24, ערוץ המוזיקה הישראלי הראשון בטלוויזיה, שהוא נמנה על מקימיו ב-2003. מפעלים מרשימים ורחבי יריעה, שגם אם הטיפול בהם הוזנח או הוסט לאחר שקוטנר נאלץ לעזוב אותם, עודם נוכחים בחייו של הציבור הישראלי, בצורה כזו או אחרת ובהצלחה כזו או אחרת.
יואב קוטנר (צילום: ברי כצנלסון) פעילותו לאורך השנים ובכל המדיומים- כעורך מוזיקלי וכמגיש ברדיו ממלכתי (בעיקר מוזיקה היום בגלי צה"ל, אך הרבה עוד, גם עד עצם יום זה) ואזורי (102), כאיש טלוויזיה בר-סמכא בערוצים השונים (פינות ב"עד פופ" בערוץ הראשון וב"זהו זה" של החינוכית, "פסקול ישראלי" בערוץ 2 וב-23, וכמובן תרומתו, גם אם סולפה, לנישתיות ערוץ 24), כחיית אינטרנט ("מומה" והבלוג שלו) וגם עלי במה (מערבי הווידאו בהנחייתו עוד למופעים שונים בעריכתו ובהנחייתו) - מעידה על קוטנר שהוא תופס את תפקידו כאיש תקשורת כמחנך. הוא מאמין שזו השליחות שלו. לפקוח את האוזניים של אנשים לצלילים ולסגנונות אחרים, ללמד אותם להקשיב גם למוזיקה שבשוליים, הניסיונית, האלטרנטיבית, אולי האנטי ממסדית. שגם בהם ניתן למצוא אסתטיקה ונימוק, טעם ויופי, שהם אינם בעייתיים ובהחלט ראויים. ודווקא מפני שהיא קוראת תגר על אמצע הדרך, מתכתבת עם המיינסטרים ומערערת אותו, ברבות השנים אף מפרה, מזינה ומקדמת אותו, ועמו דורות של מאזינים שנעשו יותר מלומדים, יותר פלורליסטים, יותר פתוחים ומבינים, וגם - יש לקוות - נעשו בני אדם טובים יותר ואוהבים יותר. מחפש את הטוב ואכן התרומה של יואב קוטנר לחינוך למוזיקה פופולרית משמעותית וגדולה יותר ממה שניתן לתאר ולמדוד. כי אהבה זה כל העניין. והוא שכבר שלושה עשורים מתקשה להעביר ביקורת, מחפש רק את הטוב, באנרגיות חיוביות, סוגד לנאמנים לדרכם ולאמנים שאינם מתפשרים על האמת היצירתית שלהם, אחראי לכך שדעתו (הכתובה והנאמרת) נחשבת ומוערכת עד היום, נתפשת כתו תקן או לפחות ככלי נוסף לגיבוש דעה אמנותית וטעם אישי של כל אחד ואחד מאיתנו.
יואב קוטנר (צילום: יעל אלין קוטנר)
לו היה פרס ישראל לעיתונות בלבד, היה לי קשה יותר להשתכנע ולשכנע שיואב קוטנר ראוי להוקרת המדינה על פועלו. אבל כשההגדרה רחבה יותר, תקשורת, למה לא? במיוחד בתחום יצירתי, כיפי ומהנה של תרבות הפנאי, שרבים האנשים שמתחברים אליו, והשפעתו השימושית, אם אפשר לקרוא כך לתרומה שלו בה, רבה בהרבה על חייהם ביום-יום, לבטח משל עיתונאים "כבדים". לדידי, הוא רשאי להימנות עליהם ואולי גם לרענן את החברותא הרצינית שלו בנוכחותו. אז נשארו לכם עוד יומיים, כדי להמליץ עליו (או על מישהו אחר שראוי בעיניכם). ההרשמה לפרסי ישראל תשע"ב מסתיימת ביום שני, ה-31 באוקטובר 2011. בהצלחה.
30/10/2011
:תאריך יצירה
|